מאבק באלימות נגד נשים הוא נושא שאנחנו ב"לאשה" עוסקות בו בקביעות, ולא רק ביום הבינלאומי השנתי. השמענו את קולן של הנפגעות באינספור כתבות, ונמשיך לעשות את זה בעתיד. אבל הפעם החלטנו להפנות זרקור לכיוון אחר: לגברים הפוגעים. קל להגיד "הם אשמים, למי אכפת מהם", אבל חשוב לרתום אותם למאבק כדי לקדם שינוי אמיתי. זהו סיפורם של שלושה גברים שעברו תהליך טיפולי, וכעת מבקשים להעביר מסר לאחרים.
"בהתחלה חשבתי שהטיפול הוא כדי להתחמק ממאסר"
איגור קוטובסקי (45) מנתניה, טבח במסעדה, בזוגיות
"עליתי ארצה מאוזבקיסטן בשנת 1990. גדלתי בטשקנט וסבלתי מאנטישמיות. אני בא ממשפחה אלימה. אבא שלי היה שתיין והיה מכה את אמא ומרים גם עליי את היד. גם אמא מדי פעם הרביצה לי כחלק מהחינוך הרוסי. יש הרבה זיכרונות שהייתי רוצה לשכוח. כשהייתי בן שש, אבא שבר על אמא את הגיטרה שלי. כשהייתי בן שבע הוריי התגרשו. הייתי נער אלים שהלך מכות בבית הספר וחשבתי שככה העולם עובד. כולם נלחמים, והחזק מנצח. כשעליתי לארץ הלכתי מכות עם ישראלים שלא קיבלו אותי כרוסי. האלימות והכוח היו שפה, דרך לשרוד".
בגיל 20 התחתן, וגם כשהתגרש לא עשה חשבון נפש. "בשנים ההן לא זיהיתי את עצמי כאלים פיזית", הוא אומר, "אלים מילולית בהחלט הייתי. לא הבנתי שאני אלים".
עוד בכתבות בלאשה:
מתי התחלת להבין?
"אחרי שהתגרשתי יצאתי עם מישהי. היה לנו ריב והיא שברה בקבוק בירה על הרצפה. כדי לעצור אותה ניסיתי לחנוק אותה בגרון. לא רציתי לחנוק אותה לגמרי, כן? ראיתי שבאותו רגע היא הפסיקה להגן על עצמה. אחרי אותה מריבה, סגרתי את עצמי בחדר השינה והיא הזמינה משטרה. רבנו ונפרדנו וחזרנו כמה פעמים, וגם נעצרתי פעם שנייה ושלישית. זה היה קשר שבו היינו אלימים מילולית ופיזית אחד כלפי השנייה. אני לא מסיר אחריות ממה שעשיתי. זו הייתה אלימות כמעט יומיומית, מריבות, כלים נשברים בבית. באותה תקופה לא חשבתי שאני משחזר את אבא שלי. בטיפול שעברתי היה לי קשה לראות את זה".
ואז הגיע המעצר הרביעי.
"זה היה לפני כמה שנים, לאחר שנפרדנו. קבענו להיפגש בחוץ והתפתח ריב, תפסתי לה את היד, והטלפון שלה התרסק על הרצפה. התחילה סצנה ברחוב מול אנשים. בתיק במשטרה היה כתוב שהרבצתי לה וכך אמרו עדי ראייה. הוחזקתי במעצר חצי יום. שופטת שלחה אותי לקצינת מבחן שאמרה, 'או שאתה נכנס למעצר של 90 יום או שאתה נכנס לטיפול באלימות'. שאלתי, 'למה אני צריך טיפול?'. היא ענתה: 'אתה לא יודע שאתה גבר אלים?'".
"אני מודע לעצמי, אני אלים. זה מה שראיתי בבית וברחוב בילדותי. כבר שנה אני מדריך קבוצה של גברים נגד אלימות, ועדיין רואה בעצמי מטופל בין מטופלים"
לא ידעת?
"באותה תקופה לא. חשבתי שאם מישהו מתנהג אליי יפה ונחמד, גם אני יפה ונחמד. אם מרימים עליי יד, אני מחזיר אם אני יכול. יש דברים שאני מתבייש בהם היום. ניסיתי להשתנות כמה פעמים בחיי, ולא הצלחתי לפני הטיפול. אני מקווה שיום אחד הדברים ייסלחו לי. כנראה שהייתי חייב לעבור את הניסיון הזה כדי להיות איפה שאני עכשיו".
קוטובסקי נשלח להוסטל שממנו היה יכול לצאת רק לעבודה, ואחר כך, למשך שנה, לטיפול אינטנסיבי מדי יום משעות הצהריים עד הערב ב"בית נועם". זהו בית טיפולי לגברים הנוהגים באלימות בזוגיות והוא ממומן על ידי משרד העבודה והרווחה ומופעל על ידי עמותת קש"ת.
מה קרה לך בטיפול?
"בהתחלה חשבתי שהטיפול הזה הוא כדי לברוח מהמאסר, דרך להתחמק. אני לא יודע מתי נפל לי האסימון שאני באמת זקוק לטיפול. עברתי טיפול פסיכולוגי פרטני וטיפול קבוצתי. בדקנו שם מי אנחנו, מאיפה באה האלימות, נכנסנו לכל מיני פינות בנפש שלבד אתה לא יכול להגיע אליהן. התחלתי להכיר את עצמי. קודם חייתי עם הרבה מסכות וניסיונות לחקות אחרים, לא זיהיתי מה מפעיל אותי. לבכות או לדבר על רגשות היה בושה. למדתי להתבונן על ההתנהגות שלי מהצד".
"אם אתה אוהב את המשפחה שהקמת, ולא רוצה שהדברים יתפרקו, לך לטיפול. יכול להיות שאתה לא יודע שאתה אלים. אלימות זה גם לשלוט בכסף, וגם שתיקה מול אשתך זו אלימות"
אדם אלים יכול להשתנות?
"אישיות לא יכולה להשתנות, אבל התנהגות כן. היום, כשאני כועס, אני אגיד, 'אני כועס, אל תתנהג אליי כך'. פעם, כשמישהו תפס לי חנייה, יצאתי מהאוטו והלכתי איתו מכות. היום אני אגיד: 'אני מבין שלא ראית שאני מחכה להחנות פה, בבקשה, צא מהחנייה'. ואם הוא יצעק ויקלל, אני אגיד, 'אני יכול להזמין לך משטרה כי אתה מאיים עליי'. אני עדיין כועס, ואני כן יכול להיות אלים, אבל אני לא רוצה להיות אלים. לכן המשכתי אחרי שנה של טיפול עוד שנתיים מרצוני. תמורת 50 שקל לחודש עשיתי טיפול קבוצתי לבוגרי 'בית נועם'".
אתה בזוגיות היום?
"לפני שבע שנים מצאתי זוגיות חדשה. היא מכירה את העבר שלי. אנחנו גם רבים מדי פעם, אבל אני עושה דרך ולא מאמין שארים שוב יד. אני מודע לעצמי, אני אלים. זה מה שראיתי בבית וברחוב בילדותי. כבר שנה אני מדריך קבוצה של גברים נגד אלימות, ועדיין רואה בעצמי מטופל בין מטופלים".
מה המסר שלך לגברים?
"אם אתה אוהב את המשפחה שהקמת, ולא רוצה שהדברים יתפרקו, לך לטיפול. יכול להיות שאתה לא יודע שאתה אלים. אלימות זה גם לשלוט בכסף, וגם שתיקה מול אשתך זו אלימות".
"חשבתי שהיא זו שצריכה טיפול"
בכור חי קייקוב (38) מבני־ברק, סדרן בסופרמרקט, נשוי
3 צפייה בגלריה
בכור חי קקייוב. "הייתי בטיפול שהרגיש כמו שירות בשייטת 13"
(צילום: דוד זריף, מתוך "מצב נפשי", כאן 11)
"עליתי ארצה מסמרקנד בשנת 1992 והתגוררתי עם אמא שלי בפרדס־כץ. הוריי התגרשו כשהייתי קטן. רוב השנים גדלתי בלי אבא, שהקים משפחה חדשה בישראל. בארץ הייתי ילד בלי שפה ובלי חברים, וקראו לי רוסי מסריח. לגדול בשנות ה־90 בלי אבא היה דבר קשה. אמא שלי עבדה 18 שעות ביממה וכעסתי עליה, 'איפה את? את לא שם בשבילי'. בעצם גדלתי ברחוב. כך למדתי מה זה עבריינים ופשע, מה זה להיות גנגסטר. למדתי לשרוד. הרחוב לא מוביל לשום דבר טוב, אבל אני לא חושב שרק השכונה אשמה".
איך היית מגדיר "גבר אלים"?
"גבר אלים הוא אדם שעבר ילדות קשה. גבר אלים הוא אדם שהעולם התאכזר אליו. גבר אלים מחזיק את האישה שלו בשתי ידיים וקורא לזה אהבה, אבל זו רכושנות ואובססיה. אני הגעתי למצב שגזרתי לבת הזוג שלי את הבגדים כי 'מה זו החצאית הזו? למה היא קצרה?'. מבחינתך היא חפץ והיא תרקוד לפי החליל שלך. היום אני מבין שזה לא נכון, אין פה חליל, אתה אפס ופחדן ולא יודע להתמודד עם עצמך ולכן מצאת מישהי חלשה יותר ואתה רומס אותה. קשה לי לחשוב מה הייתי".
מתי התחילה האלימות אצלך?
"כשאתה רק בתחילת קשר החיים תותים, איזה כיף שיש לך אישה ואתה מחזר אחריה וקונה לה, ואז בהמשך הלחץ גדל. המצב הכלכלי לוחץ אותך ואתה מתחיל להיות אלים מילולית. זה מה שקרה אצלי. השפלות. 'מי את בכלל? את אפס מאופס. איפה הכסף שהיה פה? למה נגעת באשראי? האוכל שלך גועל נפש!', ואתה זורק אותו מול עיניה לפח. זה כואב יותר ממכות, את זה אני מבין היום. בת הזוג שלי סבלה ממני. לא היה לי אומץ לקום וללכת, הייתי חסר אונים".
לפני כעשור קייקוב עבר ברגע אחד מאלימות מילולית לאלימות פיזית, חד־פעמית לטענתו, ומשם קצרה הייתה הדרך למאסר של שלושה חודשים. "אף גבר לא נכנס הביתה וישר מפוצץ את אשתו במכות, אלא אם הוא פסיכופט", הוא אומר, "קודם היו מריבות, שבאחת מהן הגעתי לאלימות פיזית. כן, חנקתי אותה על הקיר וזרקתי אותה על הרצפה. גברים מגיעים לאלימות פיזית בדרך כלל כשהם רואים שהאישה כבר לא מפחדת מהם יותר".
"למדתי בין היתר להכיר את הטריגר שהביא אותי לאלימות. אם מישהי קוראת לי 'חמור', אין לה מושג איזו משמעות יש לזה עבורי. למדתי לנתק את הטריגר מהאישה שמולי. אם היום תקראי לי חמור, זה לא יעשה לי כלום"
מה קרה לך במאסר?
"זה היה איום ונורא, חושך מצרים, הדבר הכי רע בעולם. פגשתי שם סוחרי סמים, רוצחים, אדם שדקר אתמול מישהו בגרון, למה אני צריך להיות איתו באותו חדר? אני לא חף מפשע, אני לא אומר את זה, אבל אני לא ב־LEVEL שלו. אחר כך עברתי למסגרת הוסטל ב'בית נועם'. החלטתי שאני יוצא מהטיפול אדם אחר".
איזו דרך עשית בטיפול?
"הייתי שם שבעה חודשים. השגרה קבועה: בבוקר אתה יוצא לעבודה ומשתיים אתה חוזר להוסטל ומתחיל טיפול פרטני או קבוצתי, פסיכודרמה, אמנות ועוד. הטיפול הוציא ממני דברים שלא האמנתי שאני מסוגל להגיד. למדתי להרגיש. רוב חיי לא ביטאתי רגשות ולא התמודדתי עם שום דבר, וכך הגיעו ההתפרצויות. רוב הגברים שמגיעים למקום הזה לובשים שכפ"צ רגשי כל חייהם, וכשהם מגיעים הם לא חושבים שהם אשמים, זו תמיד האישה. גם כשאני הגעתי לטיפול חשבתי שזו אשתי שצריכה לעבור טיפול. אחרי שבעה חודשים בבית נועם המשכתי בטיפול קבוצתי. מאדם קשוח ועצבני שנכנס לסניף דואר בכעס וצועק על אנשים, השתניתי. למדתי בין היתר להכיר את הטריגר שהביא אותי לאלימות. אם מישהי קוראת לי 'חמור', אין לה מושג איזו משמעות יש לזה עבורי. למדתי לנתק את הטריגר מהאישה שמולי. אם היום תקראי לי חמור, זה לא יעשה לי כלום".
אחרי היעדרות של כמעט שנה חזר הביתה, ולפני מספר שנים הזוגיות נגמרה. "צריך שניים לטנגו. הבנתי שאנחנו כבר לא מדברים באותה שפה. היא לא מבינה אותי, אני לא מבין אותה. אני הייתי בטיפול שהרגיש כמו שירות בשייטת 13, למדתי לבכות. הורדתי את ה'שכפ"צ' והסתובבתי 'עירום', זה היה לא קל להיות אמפתי וטוב. סביבי לא דיברו את השפה הזו. האינטראקציה בבית השתנתה. נכון שאני לא הייתי בסדר במשך עשר שנים, אני לא בורח לרגע מהאחריות, אבל עשיתי שינוי. צריך להגיד את זה בקול רם: גם כשגבר עובר טיפול ועושה על עצמו עבודה רגשית, הוא עדיין חוזר לאותו בית".
היום אתה במקום אחר. בת הזוג הנוכחית שלך יודעת על העבר שלך?
"הכרנו בעבודה, היא מכירה את הסיפור של חיי ותומכת בי ברמות הכי גבוהות. בזכותה אני נמצא איפה שאני היום".
חידשת קשר עם אביך בזכות הטיפול אחרי נתק ארוך.
"בעבר הוא חיפש אותי כדי לחדש קשר, ראיתי אותו פעם אחת בגיל עשר כשהוא בא אליי לבית הספר עם בקבוק קולה ובורקסים ורצה לפגוש אותי. יום אחד היינו בטיפול בקבוצה ומישהו סיפר שאבא שלו היה מרביץ לו. אמרתי לו, 'לפחות לך היה אבא שהרביץ. לי גם את זה לא היה'. המטפלת דובבה אותי, ואמרתי: 'אני רוצה את אבא שלי'. פעם, כשהוא שלח שליחים וחברים, קיללתי אותו שהרס לאמא שלי את החיים. אבל כשהוא שוב התקשר לחפש אותי, הסכמתי לפגוש אותו מתחת לבית שלי. ירד אדם מרכב שחור מפואר, שיכור מתנדנד. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי רגש שקוראים לו אמפתיה. מצד אחד אני שונא אותו, מצד שני אני רוצה אותו בחיי. מצד שלישי, למה הגעת שיכור? רציתי לצעוק עליו, אבל עצרתי. עשיתי את מה שלימדו אותי בטיפול. נכנסתי לנעליים שלו. הוא חיבק אותי, והתפרק מבכי. קיבלתי אותו לחיי כי לא רציתי להיות במקומות של אגרסיה".
"לטפל בגברים אחרי גיל 35 זה לפעמים חסר סיכוי, בגיל הזה אתה מוכרח לרצות מאוד להשתנות, כמו שאני רציתי. השינוי יגיע רק אם ילמדו תקשורת מקרבת בבתי הספר"
מתי חזרת בתשובה?
"אחרי הפרידה הייתי אבוד, שבור, הלכתי לרב, התחזקתי וחזרתי בתשובה. החיים שלי נראים טוב יותר גם בגלל האמונה. לקחתי על עצמי את ערכי המוסר של התורה. מצאתי בתורה המון כבוד לאישה, למשל שמירת נידה".
אתה לא מסתתר ומסתיר את פניך כשאתה מתראיין לתקשורת.
"כשהחלטתי להתראיין בעבר לכאן 11 על הסיפור שלי, אמרו לי, 'נטשטש את הפנים שלך'. אמרתי, 'אני בא לא מטושטש'. אמרו, 'אתה בטוח?'. אני מדבר עם עומק ולא אכפת לי מה יגידו. מי שלא טוב לו, לא קרה כלום".
יש משהו שעלול לגרום לך להיות שוב אלים?
"היום הסיכוי שזה יקרה לי הוא 0.9% לעומת 100% לפני הטיפול. לכל אדם יש מבער רגשי, ואני כל היום עובר טיפול עם עצמי. כשאדם מקלל אותי על הכביש, אני לא עונה לו. היום אני מדבר בבתי ספר ובקבוצות טיפוליות ומספר את סיפורי כדי לעורר מודעות לצורך לטפל בגברים".
"'בית נועם' כל הזמן בסכנת סגירה. זו בושה. אם למדינה היה באמת אכפת מכל האנשים האלה שנמצאים במקום שאני הייתי בו, במקום לדחוף אותם לבתי סוהר, היא הייתה מכריחה אותם לעבור טיפול"
מה המסר שלך לגברים?
"כל היום טוחנים לנו את המוח בפרסומת על אלימות פיזית - אישה עם פנס, ילד עם יד שבורה, חלון מתנפץ, אישה מתכופפת מול אגרוף של גבר. לא מבינים שהאלימות הפיזית היא התחנה האחת לפני האחרונה. האחרונה זה מה שכולם רואים בעיתון והיא מאוד עצובה. אתה לא מגיע ישר להרמת ידיים. רוב הגברים האלימים לא מבינים שהם אלימים. זה מתחיל באלימות מילולית, כלכלית, מינית, אלה המקומות שבהם אני הייתי והם נסתרים, מתחת לשטיח ולא עוצרים אותך בגללם, אבל הם פי עשרה יותר גרועים. סטירה יכולה לכאוב ארבע שניות, אבל כשגבר אומר לאשתו, 'את אפס, את לא שווה כלום בלעדיי', זה נחרט לה במוח וכך היא מסתובבת בעולם. רוב הגברים יודעים שאחרי מריבה גדולה מגיעה סקס כי האישה רוצה שתירגע, ואתה אומר סליחה. בטיפול קוראים לזה 'ירח דבש מדומה'. אבל גבר שמנפץ צלחת על קיר לאחר מריבה מעביר מסר אלים, 'בפעם הבאה זה על הראש שלך'.
"לטפל בגברים אחרי גיל 35 זה לפעמים חסר סיכוי, בגיל הזה אתה מוכרח לרצות מאוד להשתנות, כמו שאני רציתי. השינוי יגיע רק אם ילמדו תקשורת מקרבת בבתי הספר.
"'בית נועם' כל הזמן בסכנת סגירה. זו בושה. אם למדינה היה באמת אכפת מכל האנשים האלה שנמצאים במקום שאני הייתי בו, במקום לדחוף אותם לבתי סוהר, היא הייתה מכריחה אותם לעבור טיפול".
"למדתי בטיפול אוצר מילים חדש"
אורן (שם בדוי), בשנות ה־30 לחייו ממרכז הארץ, עובד בחברת תאורה, פרוד ואב לחמישה
"גדלתי בגבעת־אולגה, אחד משלושה ילדים. הייתה לי ילדות קשה מאוד. אלימות וצעקות היו עניין יומיומי בבית. היינו מסתגרים בחדר בפחד מאבא שלי. הרגשתי מאוים. הוא היה איש עוצמתי ומפחיד, וגם אנחנו הילדים קיבלנו ממנו מכות. לא חונכתי להביע רגשות ולא לבקש עזרה. יום אחד אמא לקחה אותנו בלילה וברחנו לאחיה במושב. הוריי התגרשו כשהייתי בן שמונה. שניהם התחתנו בשנית. אמי חזרה בתשובה וגם אני איתה, כי לא רציתי לצער אותה. היא שלחה אותי לישיבה בגיל צעיר, אבל ילדים ניסו לפגוע בי שם וברחתי. יצאתי בשאלה".
את אשתו פגש לפני כעשור, כשעבד כמתווך בתל־אביב. לאחר מספר חודשים היא הרתה והם עברו לגור בדרום.
"פוצצתי את אשתי במכות. נתתי לה בוקס לפנים, נשכתי אותה, תפסתי אותה בשיער, גררתי אותה על הרצפה. אני לא יודע מה עבר עליי. הייתי שיכור. השכנים שמעו צעקות והזמינו משטרה"
לפני שלוש שנים נעצרת ונשלחת לכלא.
"היה ויכוח ביני ובין אשתי על חינוך אחד הילדים שהוא עם צרכים מיוחדים. להורים לילדים עם צרכים מיוחדים יש קושי נוסף בזוגיות - איך מחנכים את הילדים. באותו ערב הבן הגדול הרביץ עם מסרק לאחיו, שגם הוא עם צרכים מיוחדים, ואני כעסתי. ניסיתי בנחרצות לעצור אותו. אשתי חשבה שאני לא צריך להתערב, לקחה לי את המסרק ונתנה לי איתו מכה. זה נשמע לך מוזר, אבל לי לא. היא התחילה לקלל אותי, את אמא שלי ואת אבא שלי. זה היה חורף, דצמבר, יצאתי מהבית בכעס. שמעתי אותה אומרת, 'אתה התאילנדי שלי, אתה תעבוד ואני אעשה מה שאני רוצה עם הכסף' ועוד מילים לגבי מה היא מתכוונת לעשות וכמה היא שמה עליי. אלה היו דברים שמטרתם לבזות, שאף גבר לא רוצה לשמוע. גשם התחיל לרדת, והיא לא פתחה לי את הדלת כדי שאקח מעיל. התייאשתי והלכתי. עברתי דרך בר של חברים, לא נכנסתי פנימה, אבל אחד מהם הוציא לי החוצה שתי כוסות וודקה מהסוג הממש זול. הוא קצת עודד אותי, דיברנו והחלטתי לחזור הביתה. היא עדיין לא פתחה את הדלת. החלטתי להיכנס דרך המרפסת. היא תפסה מערוך והתחילה להרביץ לי. התחלנו לריב. חיפשתי את הטלפון שלי, והיא צעקה שזה הטלפון שאבא שלה משלם עליו. תפסנו שנינו את הטלפון שלי כל אחד בידיים, ותוך כדי ריב הוא השתחרר לה לפנים ונהייתה לה מכה ליד האף. ירד לה דם והיא התחילה להשתולל. פוצצתי אותה במכות. נתתי לה בוקס לפנים, נשכתי אותה, תפסתי אותה בשיער, גררתי אותה על הרצפה. אני לא יודע מה עבר עליי. הייתי שיכור. השכנים שמעו צעקות והזמינו משטרה. לקחתי תיק והכנסתי לתוכו כמה חפצים, לא רציתי להתמהמה, אבל שוטר נכנס והתחיל לצלם אותה".
"הגעתי לכלא מבוהל. בכיתי כמו תינוק בשעות הראשונות. לא האמנתי שזה קורה. עבריין כבד אמר לי, 'תחשוב איך היית מרגיש אם מישהו היה מרביץ לאחותך'"
זה היה המעצר הראשון שלך?
"כן. בעבר היו לנו עימותים וקרה שהיא השתמשה באלימות ואני זה שתפסתי לה את הידיים בכוח כדי שתירגע. אני לא מאמין באלימות כלפי אישה, ועם כל זה צברתי הרבה שנים של כעס והייתה לי התפרצות גדולה. אולי אם היה לי את מי לשתף, לא הייתי מגיע להתפרצות כזו. שילמתי על האלימות הזו מחיר יקר מאוד".
נכנסת לכלא.
"הגעתי לכלא מבוהל. בכיתי כמו תינוק בשעות הראשונות. לא האמנתי שזה קורה. עבריין כבד אמר לי, 'תחשוב איך היית מרגיש אם מישהו היה מרביץ לאחותך'. הבנתי איפה אני נמצא. הפסקתי לבכות, והחלטתי שאני רוצה לשנות את המצב".
אחרי שלושה חודשים מאחורי הסורגים עבר למשך שבעה חודשים לבית נועם. "רציתי לעצור את מעגל האלימות. הבנתי שאני גבר אלים כי כך היה אבא שלי, וגם הילד שלי יהיה אלים. ראיתי פה הזדמנות לטפל בעצמי. היה חשוב לי הקשר עם הילדים. ביקשתי להשתלב במסגרת יום, שאוכל לחזור כל ערב הביתה ולראות את הילדים. לצערי, פסלו את הבקשה שלי. עברתי קושי גדול לא לראות את הילדים, גם לא תחת הסדרי ראייה בתוך מרכז קשר, שבו יש מפקחים סביבך. גברים אחרים בהוסטל כן נפגשו עם ילדיהם. לי לא היה מי שיביא את הילדים לשם. יצא ששנה לא ראיתי אותם".
מה למדת בטיפול?
"למדתי תקשורת מקרבת ואוצר מילים שלא ידעתי שאפשר להשתמש בו, מילים שמבטאות רגשות חיוביים או שליליים. חשבתי, איזה יופי, למה עכשיו נזכרים לטפל בי? היום אני מנסה להבין גם את הכאב של אשתי, מקום שלא קיבל מענה. אני שואל, 'מה את צריכה באמת?'.
"כשהיו חילוקי דעות בקבוצה הטיפולית של 'בית נועם' הייתי מספר מה הרגשתי, למה נפגעתי, ואמרתי, 'אני מבקש אם תוכל להתנהג אחרת'. 90% מהגברים שהיו שם לא ידעו אף פעם לבקש דברים פשוטים ולהביע רגשות ורצונות. סגרתי שם מעגל וסלחתי לאבא שלי, שנפטר לפני יותר מ־20 שנה.
"הרבה גברים מרגישים שאין להם מקום בעולם. הגבר הולך, עובד, חוזר, ואשתו כועסת למה הוא עובד הרבה שעות, 'תבוא יותר מוקדם לעזור לי וגם תביא יותר כסף'. תרבות הצריכה מהירה ומיידית.
"אדם שמביא לעולם חמישה ילדים מקדיש את חייו למענם, ואני אוהב את זה. אך אם תרצה או לא, איך שאתה נכנס הביתה אתה כבר עובר חמש בקשות מחמישה ילדים שרק חיכו שתבוא".
"בטיפול למדתי תקשורת מקרבת ואוצר מילים שלא ידעתי שאפשר להשתמש בו, מילים שמבטאות רגשות חיוביים או שליליים. חשבתי, איזה יופי, למה עכשיו נזכרים לטפל בי?"
מה שלומך היום?
"תקופת הקורונה והדרך שאני עושה החזירו אותי להיות קצת קרוב לילדים ולמשפחה. בחגים הייתי איתם יותר. אשתי ואני מתלבטים אם לפרק את הבית או לא. לאחרונה התקרבנו. ניסיתי בזמן הזה לפצות על הזמן שנעלמתי לילדים מהבית שלא מרצוני. היום אני במקום שמנסה לשקם את החיים. הצבתי לעצמי מטרה למנוע את מעשה האלימות הבא, ואני מתראיין ומגיע לקבוצות ונותן עצות לגברים צעירים ממני".
בימים אלה הוא גם משתתף בתוכנית של משרד החינוך שמטרתה לעורר מודעות נגד אלימות ומגיע לדבר במרכז "שיתופים" בבית־יהושע. "אם לא נלמד את הילדים שלנו לדבר בשפה של רגשות", הוא אומר, "לא נגיע לשום מקום".
מה המסר שלך לגברים?
"לפעמים מספיק שאחד הצדדים יעבור טיפול מכוון, ויהיה לזוג כמונו סיכוי. אבל הכי נכון ששני הצדדים יעברו טיפול של כמה מפגשים, ללמוד לשים את עצמך בנעליים של האחר".
