סיפורה של רחל בנגורה (64), תושבת פרדס חנה־כרכור, כוריאוגרפית, מייסדת שותפה של "בנגורה" – להקת מחול בסגנון אפריקאי:
"כל מי שנכנס אלינו הביתה ביום שישי, כשבעלי מכין דגים ברוטב ירקות, מנגו וחמאת בוטנים, מתעלף מהריח. המצרכים מישראל, אבל תבשיל שנעשה ביד אפריקאית, אפילו אם הוא ישראלי, יש לו תמיד ניחוחות אפריקאיים. סבולה בעלי הוא אפריקאי. אני ישראלית. יחד ייסדנו כאן את 'בנגורה', להקת מחול ותיפוף אפריקאית, שמופיעה על הבמות בארץ, כולל בפסטיבל ישראל ובאירועים רשמיים, ומדי שנה אנחנו פותחים את שנת לימודי אפריקה באוניברסיטת בן גוריון.
גדלתי ביפו, בת לאב מפולין ואם מעיראק. מגיל חמש למדתי בלט קלאסי והצטיינתי, אבל בגיל 12, בגלל קשיים כלכליים, נאלצתי להפסיק את לימודי הריקוד. בגיל 16, כתלמידת תיכון, שבתי לרקוד בשעות הפנאי. נישאתי לראשונה בגיל 17 וחצי ולא התגייסתי. אחרי כמה חודשים התגרשתי וחזרתי לגור בבית הוריי. למדתי עיצוב תעשייתי במחזור הראשון של המכון הטכנולוגי חולון ועסקתי במקצוע במקביל לעיצוב תכשיטים.
התחתנתי שוב בגיל 25, ובחמש שנות נישואים נולדו שני ילדיי – בתי הייתה רקדנית ועכשיו מדריכת כושר, ובני חזר בתשובה בגיל 18 וחי בירושלים. שניהם בעלי משפחות, והיחסים שלנו עמוקים וטובים. אחרי גירושיי התפרנסתי ממכירת תכשיטים בנחלת בנימין. התיידדתי שם עם נגני רחוב, והם הזמינו אותי לפסטיבל 'פול מון' שהתקיים בנהר הירדן. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם מעגל תופים. אנשים ישבו וניגנו בכלי נשיפה ובכלי הקשה, והקצב שיגע אותי. הרגשתי שהמוזיקה נספגת לי בגוף ובנשמה. למחרת בבוקר קניתי בשוק הפשפשים דרבוקה קטנה והתחלתי לתופף. בהמשך קיבלתי מחבר את התופים הישנים שלו והתמכרתי לתיפוף.
"סבולה בנגורה, המנהל וסולן הלהקה, ראה שאני עושה את זה בתנועות מקצועיות ונשמטה לו הלסת. הוא היה רגיל לבחורות לבנות שצריך לעשות להן הכל, וכשהבין שאני מקצוענית התחיל להתייחס אליי בכבוד"
אחרי כמה שנים נסעתי ללונדון לחפש מורים אפריקאים. הילדים היו אצל אבא שלהם ובת זוגו בכרכור, היה להם טוב, ואני שמרתי איתם על קשר רצוף וחזרתי מדי פעם, אבל במשך שנים הייתי ממש נוודת. בלונדון התפרנסתי מתיפוף ברחובות ובתחנות האנדרגראונד, הסתובבתי עם תיק ותוף על הגב וגרתי בכל מקום. זה היה כיף גדול. לא הייתי חייבת כלום לאף אחד והרגשתי שיש לי כנפיים.
אחרי עשר שנים של חיים כזאב בודד החלטתי לנסוע לאפריקה כדי להשתלם בתיפוף אפריקאי. הגעתי לגמביה במערב אפריקה עם כתובת של להקת בלט אפריקאי, שהרקדנים והמוזיקאים שלה התגוררו ופעלו במתחם מיוחד. נכנסתי ואמרתי 'סלאם עליכום', הם ענו לי באותן מילים והמשיכו לנגן בלי להתייחס. למחרת הלך איתי מישהו לקנות לי תוף, וכשחזרנו התחלתי להתקין את התוף לשימוש, עם חבל ופלייר. סבולה בנגורה, המנהל וסולן הלהקה, ראה שאני עושה את זה בתנועות מקצועיות ונשמטה לו הלסת. הוא היה רגיל לבחורות לבנות שצריך לעשות להן הכל, וכשהבין שאני מקצוענית התחיל להתייחס אליי בכבוד.
כשהתקרבנו הוא סיפר שיש לו בת שמעולם לא פגש. הוא נולד בגיניאה־קונאקרי, החברה שלו הרתה, ושתי המשפחות התנגדו לקשר ביניהם. לכן הוא נאלץ לעזוב את מולדתו ולא מכיר את הבת שלו. כמוני, הוא נדד עם התוף כעשר שנים עד שהגיע לגמביה והקים את הלהקה. שבועיים אחרי שהכרנו הייתי אמורה לחזור ללונדון, ובערב האחרון שם עברתי לחדרו.
"ההורים שלי פחות עודדו את הקשר ושאלו מה אני צריכה את הצרה הזו על הראש, אבל כשהבינו שזאת הבחירה שלי, קיבלו אותו"
מלונדון חזרתי לישראל, והקשר בינינו נמשך בטלפון ובמכתבים. כתבתי באנגלית, הוא כתב בצרפתית, וחברה תרגמה לי את מכתביו. הגעגועים ההדדיים היו קשים. אחרי שנתיים נסעתי אליו, וב־1998 הוא בא איתי ארצה. בהמשך נסענו ללונדון להתחתן בעירייה, וחגגנו במסיבת ריקודים ותופים שנמשכה יומיים. הוא היה בן 41 ואני בת 42. לאחר 14 שנים יחד הוא קיבל אזרחות ישראלית.
כשהחלטתי לקשור את חיי איתו, סיפרתי רק לילדיי, שקיבלו את זה בלי בעיות. אנחנו מכבדים אלה את אלה וכל בחירה של מישהו מאיתנו מקבלת חיזוק של השאר. ההורים שלי פחות עודדו את הקשר ושאלו מה אני צריכה את הצרה הזו על הראש, אבל כשהבינו שזאת הבחירה שלי, קיבלו אותו. הוא השתלב מעולה בתרבות הישראלית, אפילו התקבל כחבר באקו"ם, ואנחנו חיים ויוצרים ביחד. איתו אני יכולה לעוף, כי הוא העוגן שלי.
לפני 20 שנה הקמנו את להקת 'בנגורה', ובימים אלה אנחנו מעלים בבכורה את יצירתנו המשותפת, 'תוף לאינסוף', מופע מחול של חמישה רקדנים וחמישה מתופפים, המשלב את הקצב האפריקאי עם חומרים מהמסורת היהודית. השבוע הופענו בתיאטרון מחול ענבל בתל־אביב, ובהמשך גם בירושלים ובסוזן דלאל".
שורה תחתונה: "אם שני אנשים אוהבים משהו שלישי בכל נפשם, זה בסיס לאהבה הדדית גדולה, כמו שלנו!"
