בגיל עשר, במהלך חוג קיץ, אחזה מדי בכר לראשונה במחבט טניס. "הלכתי לחוג בעקבות אחי שגדול ממני בשנתיים", היא נזכרת. "הוא פרש אחרי סיום החוג, ואצלי, ממש מיד, זיהה המאמן יכולות גבוהות וקידם אותי לקבוצה בכירה יותר". בגיל 12 כבר צורפה לנבחרת ישראל לבני גילה, ובמשך שמונה השנים הבאות הקדישה את חייה לטניס המקצועני, שבמהלכן קטפה הרבה הישגים וגביעים, ואז החליטה לעשות תפנית של 180 מעלות. במקום להתרוצץ על המגרש במדים לבנים, התיישבה על כיסא הכספרית באחד מסניפי בנק לאומי. לכאורה פספוס, אך למעשה היא לא מתחרטת לרגע.
"בדיעבד זה היה צעד חכם מאוד. החלפתי אהבה אחת באהבה אחרת, גדולה לא פחות", אומרת בכר, שמשמשת כיום בתפקיד ניהולי בכיר כראש אגף לאומי אישי בבנק לאומי.
4 צפייה בגלריה
מדי בכר במהלך משחק במכביה. "פיצוי על המכביה שבה השתתפתי בגיל 16 ולא זכיתי"
(צילום: אלבום פרטי)
פרק ראשון: נבחרת ישראל
בכר (50), תושבת ראשון־לציון שגדלה בבת־ים, נשואה לחיים בכר, לשעבר כדורגלן בהפועל תל־אביב וכיום בעל חנות בגדים לכל המשפחה בבת־ים, ואמא לאיליי (25), עמית (23) ויובל (17). את נעוריה הקדישה כאמור לספורט הלבן. "התאמנתי בממוצע שש שעות ביום, השתתפתי בתחרויות בארץ ובחו"ל, ובאותן שנים נסעתי גם להופעות ראווה מטעם מרכז הטניס, לאיסוף תרומות לקידום הטניס בישראל. הראשונה שבהן הייתה לארצות־הברית. היינו ארבעה בני נוער, ובמשך חודש טסנו ברחבי המדינה. בין השאר היינו בביתו של הכוכב המנוח קירק דאגלס בהוליווד ופגשנו גם את בנו, מייקל דאגלס, שניהם יהודים חמים וחובבי טניס".
בגיל 14 עברה מבית הספר היסודי בבת־ים לתיכון ברמת־השרון, שנמצא קרוב למרכז הטניס. "שם איפשרו לי ולחברותיי לנבחרת להיעדר מלימודים לצורך תחרויות בחו"ל. השלמנו את החומר במהלך הטיסות וכשהיה צריך גם בעזרת מורים פרטיים שמרכז הטניס מימן. שנה אחר כך כבר עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור עם חברה מהנבחרת בביתם של בני זוג מרמת־השרון. כך חסכתי את הקימה בחמש וחצי כל בוקר ואת הנסיעה בשני אוטובוסים כדי להגיע לבית הספר בזמן. זה הקל עליי מאוד".
"הייתי מדורגת בין מאה הראשונות לנוער בעולם, ובגיל 16 זכיתי באליפות ישראל לגילאי 18. זו הייתה זכייה כנגד כל הסיכויים, הייתי פצועה והתלבטתי אם לשחק"
ההורים תמכו?
"מאוד. אמא הכינה לי אוכל מזין, אבא הקפיץ אותי לאימונים ולתחרויות בכל הארץ. כל הבית נרתם להצלחה שלי".
כשהייתה בת 16 נפתחה האקדמיה לטניס ברמת־השרון, והובא ארצה מאמן הולנדי, והטניסאים הצעירים, והיא בתוכם, החלו לשחק בתחרויות ה"גראנד סלאם" - ווימבלדון, רולאן־גארוס ובאליפויות ארצות־הברית ואוסטרליה הפתוחות. "זה היה וואו. הייתי מדורגת בין מאה הראשונות לנוער בעולם, ובגיל 16 זכיתי באליפות ישראל לגילאי 18. זו הייתה זכייה כנגד כל הסיכויים. הייתי פחות טובה מחברותיי לנבחרת, זמן קצר קודם לכן עברתי פציעה, והייתה לי בכלל התלבטות אם לשחק באליפות. כשזכיתי, זה היה רגע מכונן מבחינתי".
"בעלי, שהוא אהבת חיי, היה חבר ילדות שלי מגיל עשר, כשלמדנו באותה כיתה בבת־ים. כשעברתי ללמוד ברמת־השרון נפרדו דרכינו. אבל בגיל 19 התאחדנו שוב על מגרש הטניס"
איזה מחיר אישי שילמת על התובענות של הטניס?
"כשהייתי בתוך זה, לא הרגשתי שאני מוותרת על משהו. אהבתי את החיים המיוחדים שלי כספורטאית מקצוענית. בדיעבד אני יודעת שלא היו לי חיי חברה, לא יצאתי לסרטים, לא יכולתי לקום בנחת בבקרים, תמיד קמתי בסטרס. אבל לרגע לא הייתי משנה שום דבר. אהבתי את הספורט והטניס עיצב לי את האישיות: בשאיפה למצוינות, הצטיינות ועצמאות; בלהבין שכדי להצליח צריך לעבוד קשה מאוד; בלכוון למטרות גבוהות; ללמוד מאכזבות ומהפסדים, שלא קרה כלום ושצריך להמשיך קדימה עם המבט למעלה".
ויתרת מן הסתם גם על אהבות נעורים.
"בשנות העשרה התמסרתי כולי לטניס, לא היו לי אהבות. בעלי, שהוא אהבת חיי, היה חבר ילדות שלי מגיל עשר, כשלמדנו באותה כיתה בבת־ים. כשעברתי ללמוד ברמת־השרון נפרדו דרכינו. אבל בגיל 19, כשהיינו בצבא, התאחדנו שוב על מגרש הטניס. אני התגייסתי במעמד של ספורטאית מצטיינת והוא בא לשחק טניס במקום שבו התאמנתי. הוא אומר שהגיע לשם סתם, עד היום אני לא מאמינה לו".
בתום שירותה הצבאי החליטה לפרוש. "לאורך כל הקריירה קיבלתי מעטפת מלאה לצרכיי כטניסאית מקצוענית. בגיל 20 החליטו להפסיק את מימון המעטפת. ניסיונותיי למצוא ספונסרים פרטיים לא צלחו לצערי, ואולי, בדיעבד, לשמחתי. ההחלטה לפרוש לא הייתה פשוטה, זה היה ניפוץ של חלום, אבל זה גם לא היה משבר קשה. ברגע שקיבלתי את ההחלטה הייתי שלמה איתה וכולם סביבי הבינו את הרציונל: אי־אפשר להיות שחקן טניס מקצועני ללא תמיכה כלכלית".
4 צפייה בגלריה
חגיגה משפחתית לאחר הזכייה במדליות. הבעל והבן כדורגלנים, הבנות לא עושות ספורט
(צילום: אלבום פרטי)
פרק שני: קריירה בבנק
בגיל 21 עשתה את צעדיה הראשונים בבנק לאומי. "כשפרשתי מהטניס רציתי לנהל חיים רגילים, ומאחר שהייתי טובה מאוד במקצועות הריאליים חשבתי על לימודי ראיית חשבון. אמא יעצה לי לנסות לעבוד בבנק. התקבלתי ככספרית בסניף פלורנטין בתל־אביב ושם התאהבתי בבנקאות".
מה הלהיב אותך בעבודת הכספרות?
"אף שטניס הוא ספורט אישי, מטבעי אני אדם של אנשים. אהבתי את השירות הישיר ללקוחות, ובמבט לעתיד ראיתי שהבנק הוא עולם ומלואו ושאני יכולה להמשיך להתקדם בו להמון תפקידים. הבנתי, שבדומה לטניס - גם בבנק אני יכולה לכוון גבוה, להציב בפניי יעדים ואתגרים, לעבוד קשה כדי להגיע אליהם, להתקדם ולהצליח. וזה באמת מה שקרה. כעבור עשר שנים עברתי לדרגת ניהול. התחלתי כמנהלת מחלקת לקוחות עסקיים בסניפים אחדים, המשכתי בניהול כמה סניפים, ומשם התקדמתי לראש ענף פרימיום והייתי אחראית על כל מחלקות הפרימיום בארץ. משם מוניתי לראש ענף פיתוח עסקי ובמסגרתו הקמתי מרכזי ייעוץ בהשקעות בבנק לאומי. בתפקיד הנוכחי - ראש אגף לאומי אישי - אני אחראית על מודל השירות ההיברידי המשלב שירות על ידי בנקאי אישי, יועץ פיננסי בטלפון, במיילים, בזום ובדיגיטל. אני מנהלת מאות עובדים, שמטפלים במאות אלפי לקוחות. זה כיף גדול והמון אחריות".
את ובעלך ספורטאים. מה עם הילדים?
"איליי הבכור הוא שחקן כדורגל (כרגע בין קבוצות). קיוויתי שהבנות יהיו שחקניות טניס והבאתי אותן לחוג, אבל שתיהן לא התחברו. הן לא עוסקות בספורט בכלל".
פרק שלישי: מדליות זהב במכביה
במהלך השנים, מאז שפרשה מטניס, בכר מיעטה להתאמן, למעט השתתפות באליפויות של בנק לאומי, שבהן תמיד זכתה במקום הראשון.
התגעגעת לאדרנלין במגרש?
"תמיד צפיתי בתחרויות טניס בעולם. לא קינאתי ולא הרגשתי באסה, אבל היה לי נעים להיזכר שגם אני הייתי שם".
אז מה החזיר אותך לטניס?
"לפני כחמש שנים פתאום חזר לי החיידק. הצטרפתי למועדון טניס 'שר' בראשון־לציון, שנתן לי בית חם, ופתאום גם חזר לי הרצון להתחרות. לקראת התחרות הראשונה, בספורטיאדה למקומות עבודה שבה ייצגתי את הבנק, שמתי לי מטרה לזכות במקומות הראשונים, עבדתי קשה וזכיתי במקום ראשון אישי וזוגות. לפני שנתיים נרשמתי לאליפות ישראל לסניורים וזכיתי שוב במקומות הראשונים באישי ובזוגות. זה היה כיף גדול. המשכתי לשחק בתחרויות ולזכות".
ואז הגיעה המכביה.
"מי שמדורג במקומות הראשונים בארץ זכאי להשתתף במכביה. מאחר שדורגתי במקום הראשון לגילאי 55-50, נבחרתי לייצג את ישראל במכביה. היינו 16 טניסאיות טובות מכל העולם, וכדרכי כיוונתי גבוה, עשיתי הכל כדי להגיע למקום הראשון. שיחקתי שמונה משחקים, ניצחתי בכולם וזכיתי במקום הראשון ביחידים ובזוגות יחד עם בת זוגי, השופטת עדי ברק. זכיתי בשתי מדליות זהב. באיזשהו מקום, היה בהן פיצוי על המכביה שבה השתתפתי בגיל 16 ולא זכיתי".
"לפני כחמש שנים פתאום חזר לי החיידק. הצטרפתי למועדון טניס 'שר' בראשון־לציון, שנתן לי בית חם, ופתאום גם חזר לי הרצון להתחרות"
איך הרגשת כשעמדת על הפודיום במכביה?
"וואו, אין כיף גדול מזה. שיחקתי יום־יום, שעתיים ביום, בחום הכבד של יולי, כדי להגיע למעמד הזה. את מגיעה לשם רק לרגע, כשהגוף כבר כאוב, ואת פשוט באושר עילאי. זה רגע מואר".
איפה תלית את המדליות?
"תצחקי. למרות שהן כבדות, אני מסתובבת איתן בתיק, מהבית לעבודה וחוזר חלילה, כי כולם רוצים לראות אותן. אחר כך סביר שאתלה אותן בארון הגביעים והמדליות בבית, או שאחלק - אחת בבית והאחרת במשרד. חבריי בבנק היו מעורבים ופרגנו לי לאורך כל הדרך - גם להם מגיע ליהנות מההצלחה".
