אני חושבת שאני מבינה את ההשפעה שלך על החיים שלי רק כשאני מתבוננת בבתי היילי, בת השש. היא ילדה מלאת חיים, שבכל מבט שלה אפשר למצוא סקרנות וצמא לגלות, להעז. היילי אוהבת את עצמה ונהנית להשמיע את דעותיה וגם לשיר ולרקוד, וכל מי שמביט בנו לא יכול שלא להשתאות מהדמיון, לא רק החיצוני, בעיקר הפנימי.
״מה, באמת?״, אני תמיד שואלת בפליאה, ״אני הייתי כזו?!״. הפער בין הילדה שאני מגדלת ובין הנערה שהפכתי להיות עובר במוסד חינוכי אחד שרשמית משתייך לבני עקיבא, תנועה מלאת ערכים ואמונה, תורה ועבודה, אבל בפועל מחנך בנוקשות והתעסקות בטפל.
אני יודעת שמבחינתך כולנו היינו הבנות שלך, וזו הסיבה שלא חסכת שבטך. אני גם לא מפקפקת ברצון שלך לקדש שם שמיים, אבל את יודעת מה אומרים על הדרך לגיהינום. במוסד שלך נהגת ביד קשה עם הבנות ה״לא צנועות״. הייתה לי גזרה נאה, וכל בגד שהדגיש אותה, גם אם היה לפי חוקי הצניעות, הכעיס אותך.
לא אשכח איך סילקת אותי, ילדה טובה וערכית באמת, בבושת פנים, משום ששרווליי לא כיסו את המרפק, ואיך הטלת עליי משא כבד מנשוא: ״השסעים שלך קורעים את עם ישראל״. ריבונו של עולם, אני אחראית לחוסר האחדות בעם? אני וחוסר הצניעות שלי? היו לא מעט רגעים שאזרתי אומץ ועמדתי בפרץ, למשל, כשהמחנכת ביקשה ממני לאסוף את שערי או אמרה ש״אישה טובה עושה רצון בעלה״ וכשקיבלת את פנינו ב־1 בספטמבר בדרישה להוציא את הרגליים מתחת לשולחנות כדי לבדוק אם נכנס לנו הג׳וק של האופנה החדשה של צמידי הרגליים. שומו שמיים.
"מה שהסתתר מאחורי ה״הצליחי״ - ושדאגת שכולנו נדע את זה - היא העובדה שהתלמידה היא לא מספיק - לא מספיק צנועה, לא מספיק רוחנית, לא מתנועעת מספיק בכוונה בזמן התפילה ובקיצור, לא יוצלחית"
אבל מה ששבר את רוחי יותר מכל הוא הציון החשוב באמת בתעודה. בראש כל גיליון ציונים כתבת מילה אחת. המילה הזו הייתה הציון האמיתי שכולנו חיכינו לו ושעל פיו נגזר היחס אלינו באולפנה. המילה הגרועה ביותר שאפשר היה לקבל הייתה ״הצליחי״. זה נשמע כמו איחול מקסים, אבל מה שהסתתר מאחורי ה״הצליחי״ - ושדאגת שכולנו נדע את זה - היא העובדה שהתלמידה היא לא מספיק - לא מספיק צנועה, לא מספיק רוחנית, לא מתנועעת מספיק בכוונה בזמן התפילה ובקיצור, לא יוצלחית, כזו שזקוקה לאיחול ״הצליחי״.
אמנם במילה אחת, על כל משמעויותיה, לחצת על כפתור הכיבוי שלי. אבל אני, בכוחותיי, הצלחתי להדליק הכל מחדש. זה לא היה קל, היו מהמורות בדרך וכנראה שעוד יהיו. אבל היום, כשאני מתבוננת בהיילי הקטנה, שלא אתן לאף אחד לכבות את השלהבת שלה, אני נזכרת בתיוג שלך בראש התעודה, בוחרת לראות בו איחול ואומרת לך תודה גדולה.
מירי
