להקרנת הבכורה של הסרט ״המנצחים״, המבוסס בחלקו על סיפורה של יעל מגרי״ל־ידידיה, אלמנת מלחמת ששת הימים, הגיעה גם בתה, נעמה מגרי״ל, יתומת המלחמה ההיא, שהייתה פעוטה כשאביה שלמה נהרג. זו הייתה הקרנה עם כוכבי הסרט, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת ״חרבות ברזל״, שבה נפצע קשה מי שמשחק את אביה של נעמה בסרט - השחקן ידין גלמן. כשהחל הסרט לרוץ על המסך, מצאה עצמה נעמה ממררת בבכי, לראשונה בחייה, על אביה. ״אולי כי ידין דומה לאבא שלי שתי טיפות מים עם הבלורית והעיניים הבהירות הקצת מלוכסנות״, היא אומרת. "כשנגמר הסרט, כל הקהל רץ לעבר השחקנים. פתאום אלירן פלד, הבמאי, משך אותי לפגוש אותם. עמית פרקש (שמגלמת בסרט את אמה, יעל, אמ״ר) צעקה לידין, ״זאת יא־יא, הילדה האמיתית״. הוא הסתכל עליי ונפלתי פיזית על הרצפה. לא יודעת להסביר לך מה היה שם. בכי שאי־אפשר לעצור".
מה עורר את זה דווקא באותו רגע, לדעתך?
"הרגשתי שאני רואה את אבא שלי חי מול עיניי ושיש לי מהפכה בראש. לא יכולתי לעמוד בזה. הלכו להביא לי בקבוק מים. זה היה הדבר הכי קרוב ללפגוש את אבא שלי, שהכרתי ולא זכרתי״.
הבעל הראשון, שלמה: "זאת הייתה התאהבות חזקה"
נעמה (59), מתווכת נדל״ן ואמנית, חיה עם בן זוגה בראש־העין. היא אם לשני ילדים וסבתא לנכדה. יעל (79) מתגוררת בקיבוץ חמדיה. היא בזוגיות, אמא לארבעה, סבתא ל־12 וסבתא רבתא לשלושה, ילידת ירושלים. מיום שהיא זוכרת את עצמה השכול מלווה אותה. אשתו הראשונה של אביה חלתה ונפטרה והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים. אחותה, שהיא אמה של יעל, הייתה אז רק בת 16, הגיעה לטפל באחיינים היתומים, נשארה לצד הגיס שלה, הפכה לאשתו בגיל 17 וילדה עוד שישה ילדים, ביניהם יעל. ״אחותי רות נהרגה לפני קום המדינה על ידי צלף ירדני שירה לתוך המרפסת שלנו, לעיני אמי״, היא מספרת. ״במלחמת השחרור גויס לצה״ל אחי הבכור, שעוד לא מלאו לו 18. הוא נלחם בקסטל ונהרג. אח אחר נפצע קשה במבצע סיני כשעלה על מוקש עם הג׳יפ ומתמודד עם הטראומה הנפשית עד היום". אחרי הקמת המדינה עברה המשפחה לתל־אביב.
יעל: "ההורים של שלמה הפצירו באמא שלי שאתחתן עם אילן. אחרי החתונה המשפחה שלו בירכה אותי".
את שלמה מגרי״ל, יליד קריית־חיים, בוגר בית הספר החקלאי בת גלים, הכירה בשנת 1963 בהיאחזות הנח״ל בארותיים. הוא היה המ״כ שלה. ״אני זוכרת שישבתי במגדל השמירה עם חברה וצפינו לעבר הגבול עם מצרים״, היא נזכרת, ״פתאום היא צועקת, ׳חתולי, חתולי׳, ואני רואה בחור עם מדים, סמל, היו לו עיניים ירוקות מלוכסנות, לכן קראו לו חתולי, ושפם, שהדגיש עוד יותר את החתוליות שלו. זאת הייתה התאהבות חזקה ממבט ראשון. היה לי חבר ועזבתי אותו והבנות מהגרעין כעסו שהלכתי עם המ״כ. רק חברי הטוב מהגרעין, נחום ברנע, היום עיתונאי 'ידיעות אחרונות', היה בעדי. האהבה ביני ובין שלמה פרחה, עוד לפני החתונה נכנסתי להיריון וזה לא היה מקובל. התגובה של אבי, שהיה דתי, הייתה קשה. כשנודע לו שילדתי בת, הוא שמח שלא צריך ברית וכך חבריו לא יעשו חשבון מתי נולדה הילדה״.
עם נישואיהם התיישבו יעל ושלמה בקיבוץ אלומות ובהמשך עברו לקיבוץ חמדיה. שלמה עבד בבקר, יעל שובצה כמטפלת בבית הילדים. ב־1967, כשבתם הבכורה נעמה הייתה כבת שנתיים וחצי ויעל הייתה בהיריון, החלו לנשב רוחות מלחמה. ״שלמה חיכה להתגייס בכיליון עיניים״, היא נזכרת, ״שלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה, התרגשנו כאשר שולי נתן שרה את 'ירושלים של זהב' בפסטיבל הזמר והפזמון. שלמה קלט מיד את השיר ולימד אותי אותו".
ואז פרצה המלחמה.
"גייסו את כל החבר׳ה מהגרעין שלו והוא שמח ללכת. הוא אהב את הצבא והבין שזו מלחמת אין ברירה. כל הקיבוץ עמד שם כשהם עלו על האוטובוס. לא בכינו כשנפרדנו, הייתה אופוריה, הרגשה שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג להם. התחבקנו והתנשקנו והוא אמר, ׳תשמרי על נעמה שלנו׳. אחרי שהוא נהרג הצטערתי שלא הזהרתי אותו להוריד את הראש בתעלה, כאילו שידעתי מה יקרה לו. השאלות של מי שנשארו בחיים כרוכות באשמה".
נעמה: ״כל מי ששומעת את סיפור חיי אומר, 'היית נורא מסכנה', אבל אני הייתי מאושרת. הרגשתי עטופה ומחובקת״
הצלחתם להיות בקשר?
"כן, הוא שלח מכתבים. כשהיו בהמתנה להיכנס לשטח, הוא כתב לי, ׳אני רוצה להילחם ולהראות להם שאנחנו יכולים לנצח׳. במכתב האחרון כתב להוריו, ׳אני מסיים לכתוב כי קוראים לנו, שמרו על יעל ועל נעמה׳. כשהוציאו חיילים לחופשה קצרה בבית הוא ויתר לחבר מהגרעין שלו שהבת שלו, בגיל של נעמה, הייתה חולה. נעמה חיכתה לו עם לחמנייה שהכינה בגן".
נעמה צוחקת: ״לחמנייה עם נזלת. חיכינו ואבא לא הגיע״.
שלמה מגרי״ל נהרג בארבע לפנות בוקר בקרב על גבעת התחמושת. ליעל סיפרו שהוא הרים את הראש מהתעלה, ונהרג במקום.
כעסת?
"לא כעסתי על אף אחד. אולי נולדתי להיות אלמנה, ככה זה נכתב במשפחה שלי וחשבתי שעכשיו זה הגיע אליי. לא טיפלו אז בעניין הנפשי והרגשי, ואף אחד מהצבא לא התעניין מה מצבי. לא רציתי שירחמו עליי ולא היה לי זמן להתאבל. חודשיים אחר כך נולד לי תינוק, והתנהגתי כאילו שהאסון לא קרה לי״.
האובדן והאשפוז: "עליי לא ויתרו"
זמן קצר לאחר מות אביה, חלתה נעמה במחלת כליות בגלל חיידק אלים, והייתה בסכנת חיים. היא הייתה מאושפזת תקופות ממושכות בבית חולים, עד ההחלמה בגיל 12. ״זה התחיל מאנגינה שנעמה חלתה בה כששלמה התגייס ופתאום הכליות שלה לא עבדו. הרופאים דיברו איתי על דברים נוראיים, כמו שהילדה תצטרך לחיות כל חייה במוסד״, נזכרת יעל.
כשפרצה מלחמת ההתשה, נעמה הייתה בבית חולים. אחיה הקטן מומו, שנקרא על שם אביו, היה במקלט בקיבוץ. ״אני הייתי בקושי בת 23, ותיזזתי ביניהם", מספרת יעל. "היה קשה, אבל הדבר היחידי שעניין אותי כל השנים הוא שתהיה להם ילדות מאושרת, שלא ירגישו שחסר להם משהו. הקפדתי שלא יקבלו יחס מיוחד, אלא שיהיו כמו כל הילדים".
זה היה אפשרי?
"נעמה הייתה קצת מניפולטיבית. הייתה תקופה שאם היא לא קיבלה משהו בפעוטון הייתה נשכבת על הרצפה ובוכה ׳אבא אבא׳. אמרתי לסייעת בגן, ׳את צריכה לדאוג שהיא לא תנצל את זה שהיא יתומה'".
מי עזר לך כל השנים?
"ההורים של שלמה באו הרבה וגם הוריי, אבל העזרה הייתה הקיבוץ. לרגע אחד הילדים שלי לא היו מוזנחים. כשהייתי עם מומו התינוק בבית מישהו החליף אותי אצל נעמה בבית החולים וכשהייתי אצלה מישהו טיפל במומו. היה ממש סידור עבודה ורבו מי יעשה את זה".
נעמה: ״כל מי ששומע את סיפור חיי אומר, ׳היית נורא מסכנה׳ אבל אני הייתי מאושרת. הרגשתי עטופה ומחובקת. לא הייתה מטפלת או שכנה או מורה שלא באה כמה שעות לשבת איתי. במיטה לידי בבית החולים היה ילד שהוריו קיבלו את זה שלא יחיה וכבר קצת ויתרו עליו. עליי לא ויתרו. אמא הייתה מתחבאת במרפסת כדי שלא יגידו לה ללכת אחרי שעות הקבלה. חלק גדול ביותר מהיכולת שלי להבריא ממחלה שכל כך הרבה ילדים מתו ממנה, ולצאת גם 'נורמלית', זו האהבה שקיבלתי״.
יעל: "אני לא יודעת איך עמדתי בכל זה. לא ריחמתי על עצמי לשנייה אחת. חשבתי מה אני עושה כדי שיהיה להם טוב. כל יום הייתי קמה ונוסעת לבית החולים. כאלמנה הייתי זכאית לרכב ממשרד הביטחון, אבל בקיבוץ לא היה נהוג שיהיה רכב פרטי למישהו. הבטיחו לי שאקבל רכב כל פעם שאצטרך, ויצא שבכל פעם שהייתי צריכה המזכיר היה צריך לנסוע לתל־אביב (צוחקת) ונסעתי באוטובוסים. אני לא כועסת על זה. אני רק אומרת, האם יכולתי לחשוב על המוות של שלמה כל הזמן? לא״.
הבעל השני, אילן: "הוא קיבל את שלמה יחד איתי"
שנתיים לאחר שהתאלמנה נישאה יעל לחבר של בעלה, אילן ידידיה. ״שלמה היה חבר ילדות שלו מבית הספר, מהתנועה ומהגרעין. אילן נפצע במלחמה ואחרי ששלמה נהרג נסעתי לבקר אותו בבית החולים רמב״ם, עם נעמה ועם בטן. לא כדי לחזר אחריו, זה ממש לא היה בראש שלי, אלא כדי לבקר אותו כמו שביקרו אותו כל חברי הקיבוץ. הוא התרגש לראות אותי״.
לקח שנתיים עד שהקשר הידידותי שנרקם ביניהם הפך לזוגיות ולנישואים. לאחר המלחמה פנה אילן ללימודי הנדסת חשמל בטכניון ועזב את הקיבוץ, אבל אחרי שנה חזר. ״נוצר בינינו קשר והתאהבתי בו, אבל היה לי מעצור. היה לי קשה להחליט שאני מתחתנת איתו. שלמה היה נוכח כל הזמן ועד היום. אילן חי את זה, וקיבל את שלמה ביחד איתי״.
מה שכנע אותך להתחתן שוב?
"ההורים של שלמה הגיעו לאמא שלי להפציר בי שאתחתן עם אילן. זה עזר לי לקבל החלטה. לאחר נישואיי, אחד הדודים של שלמה כתב שהוא מצטער שלא הגיע לחתונה שלי עם אילן, אבל שהם מברכים אותי ואוהבים אותו ואותי, כי כולם קרייתים שגדלו יחד".
נעמה: "זו אצילות נפש יוצאת מן הכלל".
6 צפייה בגלריה
"באותה תקופה חלמתי ששלמה חוזר ואני נשואה לאילן ולא יודעת מה לעשות. יעל, אילן והילדים נעמה ומומו
(צילום: אלבום פרטי)
הגעת עם שני ילדים לקשר הזה.
"אילן קיבל אותם כאילו הם ילדיו שלו. אני הדחקתי את המוות של שלמה יותר ויותר עמוק, בהתחלה בגלל הילדים, כי לא היה לי זמן, וגם אחר כך כשהתחתנתי עם אילן. לא יכולתי לעשות לו את זה. מספיק שיש תמונה והולכים לאזכרות, אי־אפשר כל הזמן לחיות עם המת. שלמה הופיע אצלי רק בחלומות".
איך ילדיה קיבלו את אילן? מומו, הבן הקטן, קרא לו אבא מהיום הראשון. לנעמה זה לקח קצת יותר זמן, אבל יום אחד גם היא החלה לקרוא לו ׳אבא׳. במרוצת השנים נולדו לך ולאילן שני ילדים נוספים, גל ויערה.
"פעם, כשגל היה בן חמש, הוא חזר מהגן ואמר לי: ׳אמא, אם תהיה לי מנורת הקסמים של אלאדין, אבקש שהמתים יקומו לתחייה - סבא יונה (אביו של אילן שנפטר כמה חודשים קודם, אמ״ר) ואבא שלמה. כך קראנו לו בבית. אמרתי לו, ׳גל, יש לך אבא, מה תעשה עם שני אבות?' הוא ענה: ׳נסתדר׳. באותה תקופה חלמתי כמה פעמים ששלמה חוזר ואני נשואה לאילן ולא יודעת מה לעשות״.
נעמה: ״אני אף פעם לא הרגשתי יתומה, כי די מהר אילן נכנס לחיים שלי, והיה מגיע לטפל בי בבית החולים. לא היה לי מעולם את המשפט ׳אתה לא אבא שלי׳. יש לי הכרת תודה אליו מגיל צעיר. הוא הפלה אותנו לטובה על פני ילדיו. יום אחד הגעתי לביקור בקיבוץ, הייתי בת 25 וגרתי בתל־אביב עם בן זוג. ראיתי את אילן יושב עם יערה, שצעירה ממני ב־15 שנה, על שיעורי הבית, או שהיא לא עשתה או שהיא לא הבינה את ההסבר, הוא כעס עליה ודפק על השולחן והיא בכתה. הייתי בשוק. קלטתי שעליי אילן לא כעס בחיים. זה הסדק הצר בין אבא אמיתי לאבא מאמץ".
יעל: "הדחקתי את המוות של שלמה, בהתחלה בגלל הילדים, כי לא היה לי זמן, וגם אחר כך כשהתחתנתי עם אילן. לא יכולתי לעשות לו את זה. מספיק שיש תמונה והולכים לאזכרות"
מתי בכל זאת התחלת להתאבל על אביך?
"רק כשנהייתי אמא לבן. כשהוא התגייס אז בכלל, כי הוא דומה לאבא שלי בדיוק, רק בלי השפם, ומשרת באותה יחידה בנח״ל, גדוד 50, שבו שירתו גם אילן ושלמה וגם ברוך, בן זוגי הנוכחי. הרגשתי כאב לב מפלח״.
החיים הפכו לסרט: "הייתי המומה"
לאורך השנים יעל לימדה היסטוריה בבית הספר האזורי, עד שפרשה וערכה כעשור את עיתון המועצה האזורית בית־שאן. היא גם עבדה כדוברת וכסופרת צללים של ביוגרפיות. לפני 18 שנה נאלצה לעבור השתלת לב בפולין. ״החליפו לי את הלב בגלל בעיה תורשתית, אבל אני חושבת שעזרתי לו לקרוס כי דחסתי לתוכו הכול. רק כשהילדים שלי גדלו, הלכתי ללמוד כתיבה יוצרת וכתבתי על שלמה. כל סיפור האובדן שלו לא טופל״.
בחמש השנים האחרונות היא מתמודדת עם סרטן ריאות. ״כשמחליפים איבר נותנים תרופות חזקות נגד דחיית האיבר והן גורמות לרמת חיסוניות נמוכה. כך הגוף נעשה חולה בקלות", היא מסבירה.
לפני שנה נפטר אילן ממחלה, ובני המשפחה צילמו סרט לזכרו. ״רק אז הרגשתי שמותר לי להתאבל על שלמה שנהרג, בלי להרגיש שאני בוגדת באילן, שהיה אבא נפלא״, אומרת נעמה.
6 צפייה בגלריה
מתוך "המנצחים": עמית פרקש משחקת את יעל, ידין גלמן את שלמה, אביה של נעמה. "הוא דומה לו כמו שתי טיפות מים"
(צילום: סער מזרחי)
ועכשיו, כשיצא הסרט "המנצחים", את מרגישה שהפצעים נפתחו?
יעל: ״מבחינה מסוימת כן. היום אני יודעת שדחסתי את הרגשות ולא אווררתי אותם, כאילו כלום לא קרה".
הבמאי, אלירן פלד, הפך את הסיפור לדרמה מוזיקלית. הופתעת?
"כשאלירן התקשר לספר שעשה מהסיפור שלנו מחזמר הייתי המומה. איך אפשר לעשות מחזמר מסיפור כזה? מחזמר הוא הרי בדיוק ההפך מהסיפורים העצובים שלנו, גם אם הם אופטימיים. רק כשראיתי את הסרט הבנתי שעוצמת הרגש לא נפגעת".
נעמה: ״גם אני בהתחלה חשבתי, מה פתאום מחזמר? זה שטותי, זה כיתה ח׳, איך שירים יופיעו בסרט מלחמה? אבל יש פה תרגיל רגשי חזק, וזה הפך לי את המעיים״.
היו סצנות שלא קרובות למציאות?
"בברית של מומו, כשמכריזים שזה הבן של שלמה, הידיים של הסבא (אביו של שלמה, אמ״ר) רועדות ואילן יוצא מהקהל ולוקח ממנו את הילד. זה לא היה במציאות. לא כל כך מהר התחברתי עם אילן, אבל הסמליות קיימת. מישהו עזר לי לגדל את הילד״.
איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראות ולצופות בסרט?
״גם אני הייתי באופוריה אחרי ששת הימים. ירושלים, העיר שבה נולדתי ושבה נולדו הוריי, סוף סוף מאוחדת. ניצחנו בשישה ימים את מדינות ערב. הייתי גאה ולאט־לאט הבנתי שזה הסוף שלנו, מפני שהמשיחיות נולדה אז. האמנו שכוחנו חזק כל כך ושאף אחד לא יוכל לנו ושתמיד ננצח. זו השאננות שהביאה למלחמת יום הכיפורים ולמלחמה עכשיו.
"בכל המלחמות שהיו, דבר אחד היה לנו - אמונה בצדקת דרכנו ואמונה במדינה. היום אני מרגישה שאין אמונה במדינה. מהבחינה הזו אני לא אופטימית, למרות שאני אופטימית מטבעי. אני מרגישה שלקחו לנו את המדינה ושזה לא אותו דבר, על אף שהלוחמים נפלאים והאזרחים שלנו התגלו בכל הדרכים האפשריות.
"אבל הסיפור שלי יכול לשמש השראה לאחרים, כי עם כל הקושי והכאב המשכתי לחיות, הקמתי משפחה ונתתי לילדים שלי את המיטב".
