יום שבת, 7 באוקטובר, התעוררה דנה מקאדר המתגוררת בלונדון, ב־12 בצהריים. "פתחתי את הנייד וראיתי מאות הודעות מבני משפחה וחברות מהארץ", היא מספרת. "נכנסתי לאתרי החדשות ונחרדתי". אחרי שהתקשרה לקרוביה לוודא שכולם בסדר, התקשרה מקאדר לבן זוגה הגרמני, שלא היה באותו זמן בבית. "התחלתי לספר לו מה קרה כשכולי בוכה בהיסטריה. התברר שהוא כבר שמע על זה. הוא אמר לי: 'כן, קראתי שיש כמה חטופים'. הבעיה היא שהוא אמר את זה בנונשלנטיות. בן הזוג שלי הוא אדם מאוד רגיש, אבל מבחינתו, הוא כבר רגיל שישראל מככבת בחדשות בהקשרים ביטחוניים. חזרתי ואמרתי לו, 'הפעם זה לא כמו תמיד, הפעם זה שונה לגמרי'. אבל כמה שניסיתי, הרגשתי שהוא מתקשה להבין את חומרת המצב".
זה שנתיים שמקאדר (31), עובדת חברת הייטק, נמצאת בזוגיות עם אותו בחור, בן גילה. הם הכירו בלונדון, שאליה עברה מקאדר לפני שלוש שנים במסגרת עבודתה. "הוא עצמו יליד המבורג ועבר לגור בלונדון ארבע שנים לפניי", היא מספרת. "העובדה ששנינו גרים במדינה שאינה מדינת הלאום שלנו תרמה מאוד למכנה המשותף. לאף אחד מאיתנו גם אין משפחה באנגליה. שנינו מהווים משפחה אחד עבור השנייה".
עד השבת השחורה, אם היו שואלים אותה איך זה לנהל זוגיות עם מישהו ממדינה אחרת, מקאדר הייתה עונה שזה אחד הדברים הכי מדהימים שיש. "את זוכה לחוות תרבות אחרת, דעות אחרות, תמיד יש עניין ועל מה לדבר. בחיים לא דמיינתי שיכול להיות כזה פער וקושי בינינו, כמו עכשיו. אני רואה שהוא שואל ומתעניין, אבל פשוט לא מצליח להבין את הכאב שלי ושל העם שלי".
ככל שחלפו השעות והימים מאירועי 7 באוקטובר וממדי האסון התבררו, מקאדר התקשתה להמשיך לתפקד כרגיל. "לקחתי חופש מהעבודה. לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי לאכול. בן זוגי ניסה לתמוך בי, עודד אותי לצאת מהמיטה, הזמין טייק־אוויי וביקש ממני לאכול משהו. היה ברור שאכפת לו ממני ושהוא דואג לי, אבל הרגשתי שאני חווה תחושת אבל וחווה אותה לבד. אין לי באמת שותף. בן זוגי, עד כמה שניסה, לא באמת הצליח לתת לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה".
אבל הקושי, מתברר, לא הסתיים בזה. "בהמשך הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לספק לו הסברים: למה ישראל עושה את מה שהיא עושה, למה ישראל לא אשמה. זה התחיל ליצור פיצוצים בינינו".
דנה מקאדר: "אחרי השבת השחורה לקחתי חופש מהעבודה, לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי לאכול. כשראיתי שהקושי שלי מתחיל להעיק על בן זוגי, החלטתי לטוס לישראל"
תני דוגמה.
"הוא למשל אמר לי שישראל הפציצה בית חולים בעזה, כי ככה דיווחו בהתחלה בתקשורת. אני ישר אמרתי לו שזה לא נכון, והוא שאל, 'איך את יכולה להגיד בביטחון שזו לא ישראל?' ברור לי שאם הייתי עם בן זוג ישראלי, שאלה כזו לא הייתה עולה.
"הייתה התנגחות בינינו מי צודק. בשלב מסוים אמרתי לו: 'זו שיחה שאתה אולי צריך לנהל עם חברים שלך, אבל לא איתי. קשה לי שאני לא מרגישה שאתה נמצא איתי במאה אחוז'. בימים אחרים ברור שאפשר לנהל דיון על הסכסוך, להסביר את הצד של ישראל. אבל לא בימים כאלה, כשהעם שלי עבר את הטבח האכזרי הזה, כשעדיין הכול כל כך טרי ומדמם. הרגשתי שזה מוקדם מדי".
נשמע לא פשוט.
"פיצוץ נוסף בינינו קרה כשיום אחד אמרתי לו: 'אתה קולט שאנשים עוד מבקשים הוכחות? שאמרו שהם לא ראו ראיות שאכן ערפו לתינוקות ראשים?' הוא פשוט לא הבין על מה אני מדברת - מי מבקש ראיות? אמרתי לו, 'אתה לא קורא חדשות? אתה לא נכנס לאינסטגרם?' הוא אמר לי, 'אני מעדיף לא לצרוך חדשות כמוך'. אמרתי לו, 'אבל אני כן צריכה שתראה, כי ככה תוכל לחוות את הכאב איתי. אתה לא מבין למה כל כך כואב לי, כי אתה לא קורא ורואה מה שאני קוראת ורואה'. לחצתי עליו לראות את הסרטונים הקשים. אמרתי לו: 'אני צריכה שתראה, כי תכף כל מיני אנשים במשרד או בסביבה שלך יאשימו את ישראל על זה שהיא הפציצה את עזה. חשוב לי שתדע ואז תוכל להסביר למה ישראל עשתה את זה'. בסוף הוא הסכים וצפה, אבל אז הוא כעס עליי שהכרחתי אותו לצפות".
העובדה שבלונדון החיים המשיכו בשגרה, מספרת מקאדר, לא עזרה לשפר את המצב. "בן זוגי המשיך לצאת לעבודה כל יום ולנהל את חייו כרגיל. בשלב מסוים גם ראיתי שהקושי הנפשי שלי מתחיל להעיק עליו. שבועיים אחרי פרוץ המלחמה החלטתי לטוס חזרה לישראל. הרגשתי שאני חייבת להיות כרגע עם אנשים שמבינים את גודל הזוועה, שאבלים וכואבים כמוני. גם הרגשתי שהשהות שלנו יחד כרגע עלולה לפגוע לנו ביחסים".
אבל אתם בקשר.
"כן. אנחנו מדברים כל יום והוא מאוד דואג לי. אני יודעת שהוא בן אדם טוב ושהוא לא עשה שום דבר מזה מכוונה רעה. אם הוא היה מכחיש את מה שעשו לישראל, או אם הוא היה תומך מובהק בצד השני, ברור שלא הייתי איתו. אבל במקרה כזה גם לא היינו יחד מלכתחילה. ברור לי שזה נובע אצלו רק מחוסר הבנה. אני לא רוצה שזה יהיה מה שיפריד בינינו, אבל לפעמים הפערים עמוקים מדי, ומגלים את זה בנסיבות קיצוניות״.
אל תאמין לשקרים
מירי יעקב (27) מתגוררת בחודשים האחרונים בבריסל עם בן זוג צרפתי. לדבריה, אחרי שפרצה המלחמה, גם אצלה נוצר פער עצום בזוגיות, מה עוד שבמקרה שלה בן זוגה מאשים את ישראל במה שקרה. "לצערי הוא קצת בור בכל מה שקשור לסכסוך", היא אומרת, "ולכן הוא נוטה להאמין בקלות למה שחברים שלו מספרים לו".
לפני כמה חודשים סיימה יעקב תואר ראשון בלימודי תזונה באוניברסיטת אריאל, ואז החליטה לטוס לבירה הבלגית. "אחרי השחרור מהצבא גרתי בבריסל במשך שנתיים וחצי במסגרת עבודתי בביטחון של אל על, והיא הפכה עבורי לבית שני", היא מספרת. "בהתחלה חשבתי לשהות בה זמן קצר, אבל אז פגשתי שם את בן הזוג שלי, ברמן בן 25 יליד צרפת, וזמן קצר לאחר מכן עברתי לגור אצלו".
יעקב החלה לעבוד בעיר כמלצרית במסעדה ישראלית והרהרה ברעיון לעבור לגור בחו"ל באופן קבוע. אלא שעכשיו, אחרי אירועי 7 באוקטובר, היא כבר לא בטוחה אם לקשר ביניהם יש סיכוי. "כשהכול התחיל ביום שבת, כשדיווחו על הטבח המזעזע, בן הזוג שלי מאוד תמך בי. גם הכרתי באופן אישי הרבה צעירים שהיו בנובה ונרצחו. לקחתי את זה קשה מאוד והוא השתדל להיות מכיל. אבל כמה ימים אחרי זה ראיתי איך הוא משנה את העמדה שלו כלפי ישראל. הוא דיבר עם חברים שלו וחזר הביתה כשהוא מדקלם כל מיני דברים שהוא שמע, בלי להבין או לנסות להבין את האמת".
כמו מה למשל?
"הוא פתאום אמר שהוא מבין איך אירועי 7 באוקטובר יכלו לקרות. הוא אמר שהוא לא מצדיק את הטרור, אבל שהוא מבין מאיפה זה בא - זה מפני שישראל במשך שנים הייתה מדינה קולוניאליסטית. הוא גם אמר שהוא לא מבין למה צריך ארץ שלמה ליהודים, כי לאף דת בעולם אין מדינה מוגדרת משלה".
איך הגבת?
"הייתי בשוק. ממש בכיתי בגלל זה. היה יום שחילקו כאן בתיבות הדואר בבריסל דף תעמולה שבו היו כתובים כל מיני שקרים, כמו שישראל משתמשת בזרחן לבן כדי להפגיז את עזה, או שישראל הפגיזה בית חולים. הוא ציטט לי את הדברים מהדף וזה הרתיח אותי ברמות. אמרתי לו שזה שקר מוחלט, שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי ושיש עדויות חותכות שישראל לא הפציצה את בית החולים. אבל הוא אמר, 'את לא יכולה לדעת מה שקר ומה לא. יש הרבה פייק ניוז משני הצדדים'. הוא הוסיף שהוא לא יודע למי להאמין, אבל הרגיש לי שהוא כן בחר צד ושזה לא הצד שלנו".
מירי יעקב:"פתאום בן זוגי אמר שהוא מבין איך אירועי 7 באוקטובר יכלו לקרות, ושהוא לא מבין למה צריך ארץ שלמה ליהודים. הייתי בשוק"
הוא ראה את הזוועות שחמאס ביצע?
"הוא שמע את הדיווחים ואמר שזה נורא. הוא לא מצדיק את זה. מצד שני, כשביקשתי ממנו שיראה את הסרטונים שבהם מתועדים המעשים המזוויעים, הוא סירב לראות".
לדברי יעקב, האווירה בעיר היא לחלוטין אנטי־ישראלית. "יש לי המון חברים מקומיים, ואני רואה לפי הפייסבוק שלהם שכולם תומכים בעזה בלי להבין באמת מה זה אומר. מתקיימות בעיר הפגנות ענק פרו־פלסטיניות, הרבה יותר גדולות מההפגנות למען ישראל".
את מנסה להסביר לבן הזוג שלך את הצד הישראלי?
"ברור שאני מנסה, אבל אני מרגישה שאני בעמדת מיעוט. לא משנה מה אני אומרת, יש מולי את כל החברים שלו שאומרים אחרת. צריך להבין שעד שהוא הכיר אותי לא היה לו כל קשר לישראל. זה המצב גם עם החברים שלו. הם לא באמת יודעים מה קורה. זה בדיוק כמו שבישראל הרבה אנשים לא ידעו מה עומד מאחורי המלחמה בין סרביה לקרואטיה. אין להם את הרצון להעמיק ולקרוא כמו שצריך, נוח להם יותר להיסחף עם הזרם ולשנן סיסמאות. בכל פעם שאני מנסה להסביר לחבר שלי את האמת, הוא אומר, 'ברור שאת תגידי את זה כי את מישראל'. זה יוצר המון תסכול וקשה לי מאוד כרגע נפשית עם המצב".
איך את מתמודדת?
"יש לי פה כמה חברים ישראלים שאיתם אני יכולה לחלוק את הכאב, אבל בכל פעם שאני איתו אני משתדלת לא להעלות את הנושא, כי זה יוצר ויכוחים לא נעימים שגורמים לי לבכות. ברור שזה גם גורם לי לחשוב על עתיד הקשר בינינו. מצד אחד, יש כאן אדם שמביא לי הרבה טוב. מצד שני, נראה שהוא אף פעם לא יבין את הצד של ישראל, ואני באמת לא יודעת אם זה יוכל לעבוד לטווח ארוך".
לא הביע שום אמפתיה
ענבר (25), מנהלת פרויקטים בחברת ספורט גדולה, שניהלה קרוב לשנה זוגיות עם בחור בריטי, החליטה בעקבות המלחמה לסיים את הקשר. זאת אחרי ששניהם מצאו את עצמם בישראל, בדיוק ביום שבו פרצה המלחמה.
הם הכירו במנצ'סטר, אנגליה, שאליה הגיעה ענבר (השם המלא שמור במערכת), לפני שנתיים וחצי. "הוא בריטי לא יהודי בן 29", היא מספרת. "כשהכרנו, הרגשתי שהוא מאוד מקבל את העובדה שאני ישראלית ויהודייה. כשאמרתי לו שאני עומדת לצום ביום כיפור, הוא הכין לי מארז מיוחד עם כל מיני משחקים כדי שאוכל להעביר את הזמן. אני גרה בשותפות עם איטלקייה נוצרייה, ובחג המולד היא העמידה בדירה שלנו עץ אשוח. הוא הביא במיוחד מטבעות שוקולד כדי לתלות על העץ. הוא אמר שזה כדי שיהיה 'שילוב בין כריסמס לחנוכה'".
בתחילת אוקטובר טסו בני הזוג לביקור בישראל. "בדיוק עמדנו לחגוג שנה יחד, ומאחר שזה היה הקשר הכי רציני שלי עד היום, רציתי שהוא יפגוש את המשפחה שלי. התוכנית הייתה לגור חמישה ימים אצל הוריי בהרצליה, ואז לטוס להונג־קונג לחופשה של שבוע".
היומיים הראשונים בארץ, היא מספרת, היו נהדרים. "המשפחה שלי קיבלה אותו בחום והייתה מדהימה אליו. אחי הקטן, שמשרת בגבעתי, יצא לחופשה במיוחד כדי לפגוש אותו. ואז, יומיים אחרי שהגענו לארץ, פרצה המלחמה. התעוררנו בשבת לצלילי האזעקות, וזמן קצר אחרי זה אחי הוקפץ חזרה לצבא. אני ומשפחתי היינו מזועזעים מהדיווחים, מרותקים לחדשות עם דמעות בעיניים. אבל בן זוגי היה לגמרי מנותק. מאותו רגע הוא כבר לא היה איתנו. בזמן שאנחנו ישבנו בסלון וצפינו בטלוויזיה, הוא היה בקומה התחתונה ושיחק משחקים בנייד. כמובן שתרגמנו לו את כל מה שקורה, הסברנו לו, אבל זה לא הזיז לו".
אולי הוא היה חרד?
"זה מה שחשבנו בהתחלה. אבל אז דיברתי איתו והוא אמר שהוא לא מפחד בכלל, שפשוט משעמם לו! הוא ממש היה אדיש למה שמתרחש. הסברתי לו שטבחו בצעירים רבים במסיבה, שנכנסו לבתים בקיבוצים וירו למוות במשפחות. הוא לא הביע שום אמפתיה. גם אמרתי לו שכדאי שיתקשר להורים שלו שלא ייבהלו, שיגיד להם שהוא נמצא רחוק מאירועי התופת. הוא אמר שאין צורך, כי גם ככה הם בטח לא ישמעו על זה. הוא חשב שהעובדה שכל כך הרבה אנשים נטבחו בישראל זה משהו מקומי, שזה בכלל לא יגיע לחדשות בעולם".
מה קרה בהמשך אותו יום?
"ככל שהשעות חלפו והתבררו ממדי הזוועות, אני ומשפחתי לא הפסקנו לבכות. גם היינו מאוד חרדים לאחי הקטן. בלילה, במיטה, במקום שיהיה אמפתי וייתן לי חיבוק, בן זוגי צפה במשחק רוגבי. זה היה הרגע שבו הבנתי שביני ובין הפרטנר שלי זה שנה אין בעצם שום שפה משותפת. חשבתי לעצמי: נכון, הוא לא ישראלי וגם לא יהודי. ועדיין, הוא שומע על כל האנשים שנרצחו, על אנשים וילדים שנלקחו בשבי. איך אתה יכול להישאר ככה אדיש? מה גם שזה העם והמדינה של בת הזוג שלך".
דיברת איתו על זה?
"בהתחלה לא. למחרת בבוקר אמרתי לו שכדאי שהוא יחזור לאנגליה ושאני אשאר בינתיים בארץ. גם ככה הרגשתי שהוא לא שם בשבילי. אבל הוא התנגד. הוא אמר שהוא מעדיף שנחכה עד יום שלישי ושנטוס יחד לחופשה בהונג־קונג, כמו שתכננו. הסברתי לו שמעבר לעובדה שהטיסה כנראה תבוטל, אני לא יכולה לדמיין את עצמי עכשיו יוצאת לחופשה. אבל הוא אמר שחבל לנו לפספס כי כבר הזמנו מלון ואין עליו החזר כספי".
"הבנתי שביני ובין הפרטנר שלי אין בעצם שום שפה משותפת. נכון, הוא לא ישראלי וגם לא יהודי. ועדיין, איך אתה יכול להישאר ככה אדיש?"
איך הגבת?
"כל כך התעצבנתי. אמרתי לו, 'אני אשלם על המלון, אבל אין מצב שאני טסה'. בסוף הוא החליט לחזור לאנגליה, אבל כבר לא הצליח למצוא טיסה. הוא התחיל להילחץ שהוא לא יוכל לחזור והתקשר לקונסוליה הבריטית. הם שאלו אותו כל מיני שאלות, בין היתר עם מי הוא הגיע לישראל ועם מי הוא עכשיו. במקום לענות שהוא הגיע עם בת הזוג הישראלית שלו ושהוא נמצא אצל ההורים שלה, הוא התחיל לגמגם ובסוף אמר: 'אני נמצא עם כמה חברים שאינם בריטים'. הייתי בשוק. חשבתי לעצמי, למה הוא לא מרגיש בנוח להגיד שהוא עם ישראלים? אבל העדפתי לא להיכנס איתו לזה. רק רציתי שימצא טיסה ושיטוס".
והוא טס?
"כן. יומיים אחרי כן אבא שלי מצא לו טיסה. ליווינו אותו לשדה התעופה, הוא נישק אותי לשלום ואמר 'אני אתגעגע אלייך', אבל אני הרגשתי כל כך מאוכזבת ופגועה ממנו. חשבתי שאולי ברגע שהוא יגיע לאנגליה משהו בו ישתנה, שהוא יבין מה קרה, יתנצל על ההתנהגות שלו, יגלה יותר אמפתיה. אבל זה לא קרה. בזמן הזה, בחור שיצאתי איתו לדייט אחד לפני שנתיים באנגליה, שהיה יהודי, טרח מיד לכתוב לי. הוא שאל מה שלומי, מה שלום אחי שמשרת בצבא. בניגוד לבן הזוג שלי, אותו בחור מעולם לא פגש את אחי, אבל זכר שהוא בצבא והיה חשוב לו לוודא שהוא בסדר. זה עוד יותר גרם לי להבין את הפער העצום שיש בינינו. כעבור כמה ימים התקשרתי לבן זוגי והטחתי בפניו את כל מה שאני מרגישה. בשיחה הזו נפרדתי ממנו".
איך הוא הגיב?
"הוא אמר שאני בסערת רגשות כרגע ושלא כדאי לי לקחת החלטה כזו במצב כזה. זה עוד יותר הרגיז אותי. הבנתי שהמצב הזה גרם לי לחשוב בבהירות יותר מתמיד ולהבין שאין סיכוי לקשר בינינו. ברור לי שאם הוא היה ישראלי, או אפילו יהודי, הוא היה שותף לתחושת האבל שלי. זה לא אומר שכל מי שלא יהודי היה מגיב כמוהו. השותפה שלי לדירה למשל הייתה הכי חמה ומתחשבת. לפני שבוע חזרתי למנצ'סטר והיא לקחה במיוחד יום חופש מהעבודה כדי להיות איתי. היא אמרה שעצוב לה על כל מה שהעם שלי עובר, שהיא לא רוצה שארגיש לבד ושחשוב לה לתמוך בי בכל מה שהיא יכולה. הוא ספציפית לא יכול היה לתת לי את התמיכה הזאת, וזה כיבה את כל האהבה שלי אליו".
