סיפורה של יוליה טלר (36), מאמנת כושר ורקדנית פלמנקו, נשואה ואם לשניים (13, 3), מתגוררת בבית־אריה:
"בילדותי שנאתי ספורט, אבל אהבתי לרקוד, בעיקר לצלילי מוזיקה צוענית. נולדתי בחצי האי קרים, וכשהייתי בת 13 עלינו ארצה. למדתי בפנימייה של בית הספר לקציני ים בעכו, וקצת אחרי שסיימתי תיכון אבא שלי נפטר מדום לב. זה היה שוק רציני. כדי להתעודד התחלתי ללמוד ריקודי בטן. באותה תקופה הכרתי את אלכסיי ועברנו לגור יחד. אחרי שנתיים בריקודי בטן התחלתי ללמוד פלמנקו אצל מיכל נתן והתאהבתי בתחום. אחרי שלוש שנים יחד, אלכסיי ואני החלטנו להתחתן.
"כשהעירו אותי שמחתי שאני חיה. כשאמרו לי שקטעו לי רגל, חשבתי: העיקר שאצליח לרקוד"
10 ימים לפני החתונה נסענו לירושלים באופנוע למדידה האחרונה של השמלה. בצומת אל על התנגש בנו רכב שנסע בלי אורות ולא ראה אותנו בחושך. אלכסיי עף קדימה וקיבל כמה מכות - ואני עפתי לנתיב הנגדי. למזלי היה פקק והאוטו שנסע שם הצליח לעצור סנטימטר לפני בית החזה שלי. איבדתי את ההכרה. אמבולנס לקח אותי לטיפול נמרץ בבילינסון והתעוררתי למחרת בצהריים, אחרי ניתוח שנמשך כמעט כל הלילה. ניסו להציל את הרגל שלי ולא הצליחו, אז קטעו אותה מתחת לברך, וחיברו את האגן מחדש. אנשים לא כל כך מאמינים לי כשאני מספרת את זה, אבל כשהעירו אותי שמחתי שאני חיה. כשאמרו לי שקטעו לי רגל, חשבתי: העיקר שאצליח לרקוד. המורה שלי לפלמנקו ביקרה אותי ואמרה: 'לא נורא שאין לך רגל, העיקר שיש לך את הידיים שלך, תוכלי לרקוד'.
עברתי עשרה ניתוחים ולא ריחמתי על עצמי. הייתי חדורת מטרה: לצאת מזה. בשיקום בתל־השומר, שם הייתי תשעה חודשים, שמו לי פרוטזה. הברך לא התכופפה, אז נלחמתי לקבל ניתוח שיעזור לי לכופף אותה. אחרי הניתוח, הברך התכופפה - והתחילה להתיישר בחזרה. זה היה רגע המשבר שלי, כי הניתוח היה כואב מאוד, השיקום היה קשה - והכל היה סתם. אחד הרופאים, שראה שאני בדיכאון, שאל: 'יוליה, את רוצה לרקוד?'. עניתי: 'כן', והוא אמר: 'את תרקדי, בואי נעבוד על זה'. במשך כמה שבועות הוא הגיע פעמיים בשבוע וכופף לי את הברך עם כל המשקל שלו, לדעתי יותר מ־100 קילו. זה גרם לשברי מאמץ ברגל, אבל בסוף הצלחתי לכופף את הברך ב־90 מעלות, שזה לא אידיאלי, אבל מאפשר לי ללכת ולרקוד. בגלל הפגיעה בשרירי האגן הרופאים אמרו שאצטרך ללכת עם מקל הליכה כל חיי – ולא קיבלתי את זה.
בדיוק שנה אחרי התאונה אלכסיי ואני התחתנו. הייתי עם פרוטזה מגושמת על כל הרגל, אבל הצלחתי לרקוד. בהמשך עברתי לפרוטזה רגילה, מהברך ומטה.
לפני 13 שנה נולד בננו הבכור. שלוש שנים מאוחר יותר חזרתי לפלמנקו. בשנה השנייה ראיתי שאני לא עומדת בקצב של הבנות האחרות ועזבתי. באותה תקופה התחלתי להתאמן עם משקולות בחדר כושר, כי הרגשתי חלשה ומתפרקת. אין לי הסבר איך פתאום התאהבתי בספורט. אנשים ראו שאני מבינה עניין וביקשו עזרה עם המכשירים. אחרי שנתיים של אימונים נרשמתי ללימודי אימון כושר בווינגייט וזרקתי את מקל ההליכה. כשסיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד בחדרי כושר ומהר מאוד הגיעו אליי כל אלה שעברו פציעות. אחרי שנה וחצי התחלתי לאמן באופן פרטי.
"אחד הרופאים, שראה שאני בדיכאון, שאל: 'יוליה, את רוצה לרקוד?'. עניתי: 'כן', והוא אמר: 'את תרקדי, בואי נעבוד על זה'"
לפני שש שנים אלכסיי ואני התגרשנו, הקשר מיצה את עצמו. בהמשך התחתנתי עם איגור ונולד לנו בן. יום אחד התקשרו אליי ממד"א ואמרו שהתינוק נפל במשפחתון ומפונה לבית חולים. שם עלה חשד שטלטלו אותו. משם התחילה סאגה שאנחנו חיים עד היום. הוא היה ילד רגיל והיום, בגיל שלוש, הוא ברמת התפתחות של גיל שנה וחצי. מתקשה לדבר, סובל מלקות ראייה קשה, אפילפסיה ושיתוק מוחין. היה משפט, אבל התיק נסגר בטענה שזה לאו דווקא תוצאה של הפגיעה. אם לא עושים הרבה רעש תקשורתי, כמו במקרה של כרמל מעודה, זה עובר מתחת לשטיח – ולנו לא הייתה אנרגיה להילחם, כי אנחנו מטפלים בילד. ערערנו ואנחנו מחכים לדיון.
"הרופאים אמרו שאצטרך ללכת עם מקל הליכה כל חיי. אחרי שנתיים של אימונים נרשמתי ללימודים בווינגייט וזרקתי את מקל ההליכה"
חזרתי לרקוד פלמנקו לפני שנה וחצי, בשיעורים פרטיים עם רקדנית להקת הפלמנקו הישראלית. כשמיכל נתן אמרה לי שהיא רוצה לראות אותי על הבמה, התרגשתי מאוד. נבנתה עבורי כוריאוגרפיה שמתאימה ליכולות שלי ויצא ריקוד חזק. עכשיו אני עסוקה בחזרות למופע 'ויטראז', שיתקיים בשבוע הבא בכרמיאל, בסוזן דלאל ובהמשך ברחבי הארץ. בסוף כל הופעה אני מרגישה שיש לי כנפיים, תמיד חלמתי על זה והנה אני שם".
שורה תחתונה: "כל עוד את חיה, תוכלי לשנות את רוב הדברים בחייך. אם את רוצה לרקוד זה אפשרי, אפילו אם אין לך רגל. אני רוקדת את החיים".
