סיפורה של שירה ברנד־שיפר, בת 48, מתגוררת כיום בפירנצה. נשואה ואם לארבעה, אדריכלית ובעלים של שני מלונות קטנים:
"בסוף אוגוסט האחרון ארזנו את החיים שלנו בישראל ויצאנו לחיות את החלום שלנו: לגור באיטליה. במשך שנים, בסוף כל חופשה שלנו שם, היינו אומרים: 'למה שלא נישאר פה?', ובסוף עשינו את זה. בשנתיים האחרונות, עם פרוץ הקורונה, כשהעולם נסגר, החלטנו שזה הזמן לצאת להרפתקה חדשה. זו הייתה הזדמנות לצאת מהמרוץ שהרגשנו בארץ.
קנינו מלון קטן בעיירה מונטופולי שבטוסקנה, עם 20 חדרים. המלון בעל ערך היסטורי וארכיטקטוני ושוכן במבנה מדהים מהמאה ה־14. לפני שהוא הפך למלון, הוא שימש כבניין העירייה. קנינו את המלון מהדור השלישי של הבעלים, הם לא רצו להישאר בעסקי המלונאות וחיפשו למי למכור, כך שהקנייה הייתה הזדמנות אטרקטיבית.
עד לא מזמן גרנו ברמת־השרון. אני אדריכלית, אסף בעלי עורך דין אזרחי שמתעסק בנדל"ן, והילדים שלנו למדו בבית הספר האנתרופוסופי בעיר. כשקנינו את המלון, לפני שנה, הוא נוהל בשלט רחוק. רק במאי האחרון החלטנו לעבור לשם. אנחנו אנשים של הרגע האחרון, ורוב ההחלטות שלנו באות מהבטן. כשהודענו לארבעת הילדים על המעבר, הבכור לקח את זה בקלות, אבל האחים שלו לקחו את זה יותר קשה. לאט־לאט הם התרגלו לרעיון. הם נסעו איתי, ראו את הדירה ששכרנו בפירנצה (כי בעיירה שבה נמצא המלון אין בתי ספר) ונרשמו לחוג כדורגל. מושך אותם לשחק בקבוצה איטלקית. התוכנית שלי היא לשפץ את המלון ולהרחיב אותו, אסף ימשיך לנהל את משרד עורכי הדין שלו ויהיה על הקו.
"בירח הדבש, כשהיינו באיטליה, אסף (הבעל הנוכחי) ואנטוניו (הבעל הקודם) נפגשו לראשונה. הייתי נבוכה, אז השארתי אותם לבד לשתות יין ולשבור את הקרח"
נולדתי וגדלתי בתל־אביב במשפחה בת שלושה ילדים. שני הוריי עורכי דין. אחותי, ציפי ברנד, היא חברת מועצה בתל־אביב. אחרי השירות הצבאי שלי כמדריכת חובשים, אמא שלי לקחה אותי לטיול באיטליה והתאהבתי בפירנצה. כשחזרנו, היא שמעה על התוכנית שלי לנסוע לטיול תרמילאים במזרח, ופיתתה אותי עם הצעה חלופית: לגור באיטליה וללמוד שם איטלקית ואמנות. בגיל 20 נסעתי לפירנצה בלי להכיר אף אחד ובלי לדעת את השפה. הכרתי שם את אנטוניו, בחור איטלקי, והפכנו לזוג. הוא בעלים של מלון קטן, ושם כנראה התחילה האהבה שלי למלונות. השהות שלי שתוכננה לשלושה חודשים התארכה לשנה.
כשחזרתי לארץ, למדתי אדריכלות באוניברסיטת תל־אביב. בשנת 2000 קיבלתי מלגה לדוקטורט בחו"ל, ובחרתי כמובן ללמוד באוניברסיטת פירנצה. בגיל 30 קיבלתי את הדוקטורט, ואנטוניו ואני התחתנו בעירייה. לאחר מכן עשינו חתונה מהאגדות בווילה בפירנצה, עם המשפחה והחברים מהארץ. חייתי באיטליה שש שנים, הנחיתי סטודנטים לאדריכלות ברחבי אירופה, ואצרתי בסין תערוכה גדולה שעסקה בשימור באדריכלות האיטלקית.
בגיל 32 אנטוניו ואני התגרשנו, וחזרתי לארץ. חודש אחרי כן הכרתי את אסף, בעלי הנוכחי, בבליינד דייט. התחתנו אחרי פחות משנה, אבל אנטוניו נשאר חבר טוב. בירח הדבש שלי ושל אסף היינו באיטליה, אסף ואנטוניו נפגשו לראשונה, והייתה כימיה. הייתי נבוכה, אז השארתי אותם לבד לשתות יין ולשבור את הקרח. כשנסענו לחופשות באיטליה, היינו פוגשים אותו, ולאורך השנים אנטוניו ואסף נהיו חברים טובים. נהיינו גם חברים של אשתו (עכשיו הם מצפים לילד). אסף אדם חריף, סופר־חכם וחברותי. הוא יודע להפוך כל סיטואציה לקלילה וזורמת והוא גרם לאנטוניו, שהוא יותר 'אירופאי מרובע', להיות בעדו.
לפני כשלוש שנים, אנטוניו הציע לנו להיכנס כשותפים שלו במלון דירות באתר סקי באוסטריה. החלטנו להצטרף, ואז לפני כשנתיים, אנטוניו מצא לנו את המלון בטוסקנה. זה היה בשיא הקורונה, לא היה אפשר לטוס לשם, וברגע שנפתחו השמיים, מצאנו את עצמנו על אחת הטיסות הראשונות לאיטליה. התאהבנו במלון Quattro Gigli ממבט ראשון, בנוף רחב הידיים ובאנרגיה של המקום, והחלטנו ללכת על זה.
בין שלושתנו, אסף, אנטוניו ואני, יש קשר של אמון עמוק, שזה הכי חשוב בין שותפים עסקיים. כשיש בעיות וביקורת ועניינים, אני ואנטוניו מתחילים לריב ולהעלות טונים, ומי שמיישב ופותר את הדברים ברוגע מולו זה אסף.
אנחנו מרגישים בני מזל ולא יוצאים בהצהרות כמה זמן נחיה באיטליה. אני רואה את הנסיעה הזו כמתנה למשפחה, הזדמנות לצמוח ביחד, להפוך לעוד יותר מלוכדים ולתת לילדים לחוות תרבות אחרת. החלום שלי לא נגמר במלון הזה, אני רוצה להקים רשת מלונות ברחבי איטליה".
שורה תחתונה: "אין רגע מתאים יותר להגשים את החלום מאשר עכשיו".
