הדלת של הכניסה לדירה שלנו עושה רעש. היא חורקת כשפותחים אותה. חורקת כשסוגרים אותה. כשנכנסנו לדירה הזאת לפני עשור, עוד ניסיתי איכשהו לתקן את זה. נדמה לי ששפכתי שמן מנועים בין הדלת לרצפה. זה היה פתרון מצוין למשך רבע שעה. אולי בגלל שזה גם לא באמת היה שמן מנועים. כמו שאני מכירה את עצמי, זה היה תרסיס שמן זית. ניסיתי גם לעניין אנשי מקצוע שהגיעו אלינו במהלך השנים. גיליתי שכולם שמחים לנסות לתקן את זה. האינסטלטור. החשמלאי. השליח של הקפסולות של הקפה. כולם ירדו על הברכיים, ליטפו את הרצפה, הציצו מתחת לדלת ואמרו שאין מה לעשות, הבניין ישן, הכול עקום, והסתלקו. חרקתי אחריהם את הדלת. מאז התרגלתי. אי־אפשר להיכנס בשקט, אי־אפשר לצאת בשקט. נכון החנויות האלה עם הפעמון שמצלצל כשהדלת נפתחת? אז כזה, רק מגעיל.
יום שישי, בוקר מאוחר. דממה בבית. הילדים בבית הספר. אבנר בעבודה. אני בחדר השינה, עובדת על ספר הביכורים שלי. בינתיים הולך לי ממש טוב. עדיין לא כתבתי כלום כי אין לי עלילה ואין לי דמויות, אבל ה־Word פתוח! אני תכף מתחילה, הכול טוב, זאת הולכת להיות יצירת מופת. כל מה שאני צריכה זה השראה. תמיד טוב לעשות מיקור חוץ לעצלנות. השראה, מוזה, הארה פנימית, בטח. ואז אני שומעת חריקה. הדלת נפתחת. אני מזדקפת במיטה. זאת בטח טעות. למה שהדלת תיפתח? אין סיבה. הרי נעלתי אותה. רגע, באמת נעלתי אותה? שאלה יפה. אני אחשוב על זה אחר כך. מה לעשות? אני פוחדת לקום. אני פוחדת להישאר. אני פוחדת לכתוב ספר. חגיגה של רגשות. אני אומרת, "אבנר, זה אתה?" ואז אני שומעת עוד חריקה. הדלת נסגרת.
ושוב דממה. אני מתחפרת בתוך הפוך. זה בטח גנב. אז כמה שאלות. קודם כול, האם הוא נכנס, שמע אותי ומיד יצא? או שהוא נכנס, לא שמע אותי, סגר אחריו את הדלת ונשאר? אם כן, הבדיחה על חשבונו. אין מה לגנוב אצלנו. הדבר הכי יקר בדירה זה האינטרנט סיבים. בכל זאת, הלב שלי דופק. אני מתקשרת לאבנר. אין תשובה. אני מסמסת לו שיתקשר דחוף. שני וי אפורים. אני לא זזה. כבר קרה שפרצו לי הביתה, אבל לא כשהייתי ערה. פעם אחת, לפני עשר שנים, פרצו אלינו בלילה, כשאבנר, אני והתינוק ישנו. הגנב נכנס לחדר השינה ולקח לנו טלפונים, מחשב ומעיל. מעיל! קר לגנב! בדרך החוצה הוא עבר במטבח ולקח בקבוק וויסקי. שיתחמם מהדרינקים, מה יש לו לקחת מעיל? פעם אחרת, לפני 15 שנה, כשגרתי בקומה שנייה והייתי בחופשה, מישהו טיפס על המרזב, נכנס דרך החלון, עשה בלגן, לא לקח כלום והתחפף משם. די מעליב. טוב. עכשיו מה?
עכשיו נמאס לי לחיות בפחד. ואם לא אכתוב רב־מכר, לפחות אסתובב בדירה עם פטיש. אני קמה מהמיטה. מציצה לסלון. ריק. למטבח. ריק. למקלחת - זה הכי מלחיץ, ההזזה של הווילון באמבטיה - כלום. אם הוא מסתתר במרפסת השירות, בעיה שלו, בהצלחה עם הארגז של החתולה. אני מוודאת בכל זאת. הבית ריק והדלת נעולה. נעולה! איך נעולה? כנראה התחרפנתי סופית. אבל שמעתי! אני שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת! מה גרוע יותר? אישה משוגעת או גנב של סופ"ש? ואז בום! הטלפון מצלצל. אני חוטפת התקף לב. זה אבנר. אני מספרת לו מה קרה. הוא אומר, "אה". אני אומרת, "מה אה?". הוא אומר, "כן, זה אני, חזרתי מוקדם ורציתי לצאת לקניות, פתחתי לשנייה את הדלת, תליתי את התיק שלי בכניסה ויצאתי". אני אומרת, "אה". הוא אומר, "כן, סורי". אני אומרת, "לא נורא". אני חוזרת למיטה. הלב עדיין דופק. העמוד של ה־Word עדיין ריק. אני מכבה את המחשב. נגנבה לי ההשראה.
