סיפורו של יאן קוגן, בן 40, נשוי ואב לבת חצי שנה, שחקן, מוזיקאי וגנן, גר בתל־אביב
"כשנולדתי לא עשו לי ברית מילה. ידעתי כמובן שאני יהודי, אבל מסביב היתה אווירה די אנטישמית, כך שזה לא היה משהו שמכריזים עליו. נולדתי בקישינב שבמולדובה ועליתי לישראל עם הוריי בגל העלייה הגדול של שנות ה־90, בגיל שמונה. אחי, שצעיר ממני ב־14 שנה, נולד בארץ. גיל שמונה זה גיל טריקי - לא מספיק בוגר כדי לקבל החלטות עבור עצמך ומצד שני, כבר פיתחת אישיות שמבוססת על המקום שגדלת בו ושספגת את התרבות שלו חזק מספיק, כדי שהוא יהיה חלק מהותי באישיות שלך. זה היה כמו להיתלש מהשורש ולהישתל במקום חדש בתקווה שהוא ייקלט.
הרבה שנים הייתי בטוח שהשורש נקלט, רק בגיל מבוגר יותר הבנתי כמה הוא עדיין רופף באדמה. אם חשבתי שהוא נקלט, זה היה על חשבון השתקה וסילוק של כל מה שקשור לתרבות הסובייטית מחיי. רציתי להפוך לישראלי בכל מחיר, ועם הזמן גיליתי שההדחקה הזאת ניהלה לי את החיים ושאני מלא בכעס. מהגר לא מפסיק להיות מהגר אף פעם, הוא נושא את זה איתו לכל החיים.
"הניתוח היה בהרדמה כללית, ואני זוכר שהתעוררתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. הסתכלתי למטה וראיתי את התחבושת, זה היה מבהיל"
אחת הטראומות שאני סוחב מאז היא ברית המילה שעשו לי כשהגענו לארץ. אני לא זוכר איך סיפרו לי, אבל לא היה לי סיי בנושא. אני חושב שאמרו לי, 'הגעת לישראל, אתה יהודי וזה מה שצריך'. בתרבות הסובייטית 'צריך' זו מילת מפתח. הגעתי לבית החולים עם אבא שלי, היו הרבה אנשים בתור, לא הייתי היחיד. אני לא חושב שהבנתי עד הסוף את המשמעות של מה הולך לקרות. הניתוח היה בהרדמה כללית, ואני זוכר שהתעוררתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. הסתכלתי למטה וראיתי את התחבושת, זה היה מבהיל. הייתי בטשטוש תחת משככי כאבים, אז לא הרגשתי כאב באותו רגע, אבל לאחר מכן זה כאב מאוד. ההחלמה הייתה ארוכה, אבא שלי החליף לי תחבושות כל כמה שעות, לא הלכתי לבית הספר כמה שבועות. זה לא משהו ששוכחים אחרי כמה ימים. אם אין לך סנטימנט יהודי חזק מאוד, זה משאיר צלקת.
"אני מנסה לא לשפוט את הבחירה שההורים שלי עשו. אני מניח שהם רצו לחסוך ממני את הכאב שבלהיות שונה, אבל כשחוסכים כאב במקום אחד הוא מופיע במקום אחר"
אני מנסה לא לשפוט את הבחירה שההורים שלי עשו, ואני יכול להבין למה הם רצו שהבן שלהם לא יהיה שונה, במיוחד כי הם עצמם סבלו מהיותם שונים גם בברית־המועצות וגם פה. אני מניח שהם רצו לחסוך ממני את הכאב שבזה, אבל כמו שאנחנו יודעים שום דבר לא בחינם. חוסכים כאב במקום אחד, הוא מופיע במקום אחר.
עוד כתבות בערוץ "לאשה"
בהתחלה גרנו ביבנה והיינו די חריגים שם. כשהייתי ילד התביישתי, לא רציתי להיות אאוטסיידר. באיזשהו שלב עברנו לאשדוד. שם היו עשרות אלפי רוסים, מרוכזים בשלוש שכונות עם אופי רוסי, לכאורה הייתי אמור להרגיש טוב עם זה, אבל כבר לא הייתי שם. הייתי חזק בניסיון שלי להיטמע בישראליות ולמחוק כל סממן רוסי, ומצאתי את עצמי לא פה ולא שם.
"הייתי חזק בניסיון שלי להיטמע בישראליות ולמחוק כל סממן רוסי, ומצאתי את עצמי לא פה ולא שם"
בעבר עסקתי במקצוע שלמדתי, הנדסת בניין, אבל בשנתיים האחרונות, בעקבות הקורונה ומותה של אמי, החלטתי לעזוב את המשרד ולחיות חיים שאני יותר מחובר אליהם. היום אני עוסק במוזיקה ומתפרנס מגינון. לאחרונה התחלתי לשחק במופע 'חוזר לרוסיה', שיצרה וביימה אשתי, ירדן גלבוע. הכרנו בגיל 29 בבר בתל־אביב, כמו פעם, בימים שלפני האפליקציות. מאז הלילה ההוא לפני 11 שנה אני לא זוכר לילה שבילינו בנפרד. לפני חצי שנה נולדה בתנו ראיי, שזה גן עדן ברוסית. כשנולדה לי בת, נחסכה לי התלבטות. אם היה נולד לי בן, אני לא יודע אם הייתי עושה לו ברית, זאת דילמה גדולה. הלוואי שהיה לי אומץ להגיד שאני לא מפחד מזה שהוא יהיה שונה ושהייתי נותן לו להחליט בעצמו בהמשך הדרך.
אני מדבר על הברית במונולוג שכתבה ירדן, שמוצג במופע. ירדן ילידת ישראל, והמופע נולד די בזכות ההיכרות שלה איתי. זה מופע אינטראקטיבי שבו הקהל נסחף בחגיגה רוסית, אך גם מחטט בפצע המדמם של העלייה. ההצגה לא מיועדת רק לקהל רוסי אלא לכולם ומוצגת בבר־מסעדה ברחוב קרליבך בתל־אביב. כל אחד מהשחקנים עלה מפינה אחרת בברית־המועצות לשעבר, בגיל אחר ובנסיבות אחרות, אבל כולנו חווינו חוויה דומה, תחושה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו בכלל רוצים לבוא ולהיות נטע זר במדינה אחרת.
אני מוזיקאי הרבה שנים, ניגנתי בהרכבים, הוצאתי אלבומים וכתבתי מוזיקה להפקות של ירדן, אבל זו הפעם הראשונה שאני על הבמה כשחקן, כי ירדן ראתה את הפוטנציאל הדרמטי במטען הגדול שסחבתי כל השנים. היום, אגב, אני צורך תרבות רוסית. אפשר לומר שחזרתי הביתה".
שורה תחתונה: "לסיפור יש כוח וסגולות מרפא, וזה כוחה של האמנות. אני מאמין שכל אחד צריך לשתף בסיפור שלו".
פורסם לראשונה: 00:06, 16.12.22
