בפברואר האחרון כיכבה מירן זיו על שער גיליון ולנטיינ'ס של "לאשה" עם עוד חמש בנות זוג של חטופים, שקראו להחזרתם של בני זוגן מעזה. היא קיוותה שאת יום הנישואים ה־15 שלהם הם כבר יחגגו ביחד. בחודש שעבר הגיע התאריך המיוחל, ושלומי נכנס הביתה עם זר פרחים ומתנה - זוג עגילים מזהב לאשתו. "הוא תמיד היה כזה, זה לא בגלל שהוא חזר מהשבי", היא אומרת.
איש במדינה לא נשאר אדיש לשיחת הווידיאו הראשונה בין שלומי זיו, ששוחרר מהשבי בעזה בפעולת חילוץ נועזת ב־11 ביוני, ובין אשתו מירן, כשזו עשתה את הדרך הארוכה ממושב אלקוש שבגבול הצפון לבית החולים איכילוב. "כפרה, אני שרופה עליך", אמרה לו מירן מיד כשתמונתו עלתה מולה. "לב שלי, אתה גיבור, אתה מלך העולם של אשתך. מאמי שלי, אני אוהבת אותך, חיים שלי בלב". בשלב הזה שניהם פרצו בבכי.
באותו בוקר שבת, מספרת מירן, "קמתי בתחושה מוזרה מאוד. הלכתי לקפה עם חברה, ובאמצע הקפה קיבלתי מלא טלפונים כי התחילו השמועות בטלגרם. פחדתי להאמין, התקשרתי לקצינה שליוותה אותי, והיא אמרה שהיא בודקת. אחרי כמה דקות, כשכבר הייתי נסערת בדרך הביתה, אחי הקטן התקשר ואמר לי שהגיע קצין שמחכה לקחת אותי לשלומי. חברה שלי ואני התחלנו לצרוח באוטו, היו שם צרחות מטורפות. בבית היה לי תיק מוכן לשלומי, מ־7 באוקטובר התיק הזה חיכה לרגע הזה, כבר החלפתי מהקיץ לחורף ושוב לקיץ. טסנו לאיכילוב, ותוך כדי נסיעה הייתה השיחה המפורסמת שבשבילי היא הייתה כל כך טבעית, אבל כל המדינה דיברה על זה. בכניסה לבית החולים רצתי לכיוון המתחם הסגור וצעקתי 'שלומי, שלומי', ופתאום הוא הוציא את הראש מהווילון. כמעט התעלפתי".
השיחה הראשונה בין שלומי זיו לאשתו
איך חגגתם את השחרור?
"לא ממש חגגנו. נסענו לחמישה ימים בכרתים עם המשפחה והילדים של בן דוד שלי, אביב אליהו ז"ל, שנרצח בנובה, ואחיו ינאי אליהו שניצל".
שלומי נחטף מהמסיבה בנובה, שם שימש כמאבטח. מאז שובו בני הזוג (שניהם בני 41) מנסים לגשר על הפערים שנוצרו במשך 246 ימי השבי. מירן הופתעה לטובה מהמצב הנפשי והגופני של בעלה, ובשיחתם הראשונה אפילו אמרה לו: "וואו, איזה חתיך אתה".
בשיחה הקודמת אמרת לי שאת לא חושבת ששלומי יחזור אותו דבר, "אבל אנחנו נטפל בו, נעטוף אותו, נחבק אותו ונאהב אותו והוא יחזור לעצמו".
"תראי, אי־אפשר לבטל את מה שהוא עבר, אבל הוא הפתיע אותנו. הוא חזר חזק ובריא וגם לא השתנה כמעט חיצונית. שנינו עוברים טיפולים. גם אני עברתי טראומה".
הפתיע אותך שהוא חזר ככה?
"לא, כי היו לו הרבה כלים בידיים והוא ידע להשתמש בהם תוך כדי השבי. שלומי סובל מפוסט־טראומה בעקבות הפיגוע בחברון בנובמבר 2002. הוא היה אז חייל בסדיר ושירת במג"ב. הוא הוכר כהלום קרב, ולכן היינו מוטרדים מאוד איך הוא יתמודד עם השבי. למרבה המזל, במסגרת הטיפול בפוסט־טראומה הוא קיבל כלים שעזרו לו בשבי".
היו לו רגעי משבר מאז שחזר?
"הייתה לו נפילה גדולה כשהוציאו להורג את ששת החטופים במנהרה, הוא לקח את זה קשה, במיוחד בגלל אלכס לובנוב ז"ל, שהיה איתו חודשיים בשבי. כמובן הגענו להלוויה ולשבעה".
אלמוג מאיר ג'אן ואנדריי קוזלוב, שחולצו עם שלומי, כבר התראיינו וסיפרו על תקופת השבי, ושלומי עדיין לא.
"נכון. לנו זה קצת יותר קשה. יש לשלומי קושי לפגוש משפחות חטופים, לא נעים לו להסתכל להן בעיניים. הוא לא מסוגל להשתתף בטקסים. הוא מבין שמה שקרה לא היה בשליטתו, וכמו שהצילו אותו, כך הוא גם יכול היה להיות במנהרה עם השישה שנרצחו. התמזל מזלנו, אבל לצערי אני לא חושבת שתהיה עוד הצלחה כזאת. אם רוצים להציל את החטופים שנותרו בעזה, אז רק דרך עסקה".
מה שלומי עושה בימים אלה?
"בעיקר משתקם. היינו בכפר המכביה במשך חודשיים, אבל באיזשהו שלב אמרנו, 'טוב, עם כל הקושי בצפון, שם זה הבית'. לא חזרנו לאלקוש, שכרנו דירה במעלות כי זה יחסית אזור יותר שקט. אני כנראה אחזור אחרי החגים לעבודה שלי במחלקת החינוך של המועצה האזורית מעלה יוסף, לראשונה מאז 7 באוקטובר".
תחזרו לאלקוש?
"בטח, אנחנו מתכננים לבנות שם בית. שלומי למד עיצוב פנים, וחודש לפני שנחטף הוא סיים את הלימודים. בשבי הוא תכנן את כל הבית שלנו, ממש שרטט הכול, ובעזרת השם נזכה לממש את כל התוכניות".
בעבר ניסיתם להביא ילדים לעולם, ללא הצלחה. השבי החזיר לכם את הרצון לנסות שוב? אולי לאמץ?
"עוד לא דיברנו על זה. אחרי שנסגל לעצמנו שגרה, אני מניחה שזה יעלה על השולחן שוב. הזוגיות שלנו המשיכה מאותה נקודה, אפילו התחזקה יותר".
