לפני כמעט שנתיים, באחד מימי ראשית אוקטובר 2022, ישבתי לבדי על הספה ובכיתי. הייתי רוצה לדווח שזו הייתה התייפחות סימפטית לתוך ממחטת משי, אבל לצערי היו אלו יבבות עם נזלת לתוך נייר סופג. ולמה בכיתי? כי הייתי מבוהלת. זה היה כמה ימים לפני יום הולדתי ה־50 ופתאום קלטתי שלא סתם עובדים עליי. שזה באמת עומד לקרות. ששנות ה־40 לחיי סגרו את הבאסטה. שתכף נופל עליי גיל מבוגר בהרבה ממה שהכרתי עד אז, בפער גדול משנים קודמות. יצא לכן פעם לעבור מ־49 ל־50? זה לפחות עשר שנים, מי שיודעת יודעת. ולמרות שהייתי בטוחה שאני מוכנה ושזה שטויות ושגיל זה בסך הכול מספר וכל שאר השקרים המקובלים, התפרקתי מרוב צער ורחמים עצמיים. כי להזדקן זה נורא. אל תאמינו לאלה שאומרים לכן שזה נפלא, שזה מסע קסום אל שחרור הנפש והזדמנות להתפתח כאדם ולא יודעת מה. אף אחד לא רוצה להזדקן, כמו שאף אחד לא רוצה להפליץ כשהוא משתעל, אבל גוף זה גוף וככה זה.
וכך באחד מימי אמצע אוקטובר לפני כמעט שנתיים, כשלרגל החלפת הקידומת קיבלתי מייל חגיגי מקופת חולים עם רשימה של המלצות לבדיקות פולשניות מפאת גילי המתקדם, החלטתי שמיציתי את הקונספט של יום הולדת. יאללה, עשיתי את זה כבר 50 פעם, נמאס לי. הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אציין לעצמי את התאריך בפרצוף אדיש, בלי חגיגה. כי בשביל מה לטרוח? מה כבר מצפה לי בגיל 50 ומשהו? ניתוח אפנדיציט ושתלים בשיניים? וואו, איזו התרגשות, כולי עור ברווז. מצד שני, לא העליתי על דעתי שאפסיק לאהוב את אוקטובר. זה תמיד היה החודש שלי. מדי שנה חיכיתי רק לו. איזה חמוד הוא היה אמור להיות, עם הסתיו והקרירות והגשם הראשון ועלי השלכת. חודש אליפות, מנצח את כל שאר העונות. אוקטובר 2023, הנה זה בא! לא צריך יום הולדת. תביא רק את עצמך.
והוא בא. ואתן יודעות מה עשיתי באמצע אוקטובר 2023, ביום שבו שכחתי לגמרי שהפכתי להיות בת 51? ישבתי מול המחשב מהבוקר עד הלילה ועברתי על כל תמונה מקיבוץ בארי שעלתה לאינטרנט. ניסיתי למצוא את הבית של ההורים של אבנר. הם חולצו ממנו תחת אש ולא ידעו מה קרה איתו. רציתי לדעת אם הוא עדיין קיים. עברתי על עוד צילום ועוד צילום, ובקושי הצלחתי להבין מה אני רואה, לא זיהיתי את המקום שהכרתי. עוד כבישים הרוסים ועוד בתים מפויחים ועוד שיחים מעוכים ועוד מכוניות הפוכות. וכמעט כלום לא שרד, מלבד אותו אוקטובר מקולל. הוא כל כך שרד, עד שנתקע. כמו מאובן. גם נובמבר היה אוקטובר. וגם דצמבר, וגם ינואר, ופברואר, וגם כל השנה.
עכשיו אני שונאת אותו. חודש מגעיל. אני פוחדת מהיום הראשון שלו, שלא לדבר על השביעי. אני לא רוצה אותו. לא רוצה. והלוואי שהייתי כועסת עליו בגלל השטויות שהתעסקתי בהן פעם, כשרציתי לעצור את הזמן בגלל שגיליתי עוד קמט בצוואר. הלוואי. אבל זה נגמר. זה לא מעניין יותר. גם באמצע אוקטובר 2024 אעביר את יום ההולדת שלי בדממה, כי אי־אפשר אחרת אם החטופות והחטופים עדיין לא חזרו הביתה ואנחנו עדיין במלחמה. ולגבי אוקטובר הבא, טוב, זה כבר ממש מדע בדיוני. אין לי מושג מה יהיה איתו. אני רק מתפללת שהוא ישחרר את הלפיתה שלו מאיתנו ויביא שנה חדשה של בשורות טובות. אולי אז אשקול לחבב אותו שוב. אולי. בינתיים אני יושבת לבד על הספה, מחרימה את יום ההולדת של עצמי ובוכה.
פורסם לראשונה: 20:10, 19.09.24
