"זה היה יום רגיל, ושום דבר טוב לא עמד לקרות. אנה הלכה לגן..." – כך, במשפט פשוט לכאורה שטומן בחובו המון עצב, נפתח ספרה החדש של הסופרת ומאיירת ספרי הילדים מאיה שלייפר, "אריה ושמו אנה" (הוצאת כנרת). העצב הזה ליווה את שלייפר עצמה בילדותה ברוסיה, שבה הציקו לה הרבה על שונותה - עצב המלווה הרבה ילדים שלא בדיוק מוצאים את מקומם בחברת הילדים. שלייפר ראתה זאת גם אצל בתה היחידה, אסי (22), שחוותה זאת כילדה בגן. "רוב הפעמים זה קורה דווקא לבנות עם אופי חזק שלא נסחפות אחרי כולם. הספר יצא בזרימה אחת כשפשוט נזכרתי בכל הדברים הלא נעימים שאני והיא עברנו בילדות", היא מספרת בראיון זום משותף לה ולבתה.
ה"פתרון" שמציגה שלייפר בספר, ונרמז גם בשמו, לא צפוי. במקום שאנה תנסה להיות חזקה כמו האריה שמלווה אותה לגן ומלמד אותה איך לשאוג כמוהו, לאט־לאט היא לומדת למצוא את הדרך הייחודית שלה, להתעצם בלי שמישהו יכתיב לה מה לעשות אלא להרגיש באמת מה נכון לה. "האריה רצה שהיא תהיה חזקה בדרך שלו", אומרת שלייפר. "אבל כל אחד צריך להכיר את הכוחות שיש בו ולקחת את זה לכיוון שלו. בסופו של דבר, האתגרים בילדות יכולים לחזק. אסור לפחד מהעוצמות שיש לנו בפנים".
החתול של הנסיכה
שלייפר (46), כך נדמה, גילתה די מהר את העוצמות שלה ומצאה אותן בעולם האמנות. "הקשיים בגן ואחר כך בבית הספר גרמו לי ללמוד להיות עם עצמי ולהתחיל לצייר הרבה מאוד. למרות שהיו אומרים לאמא שלי שאף פעם לא אצייר יפה כמו שאר הילדים, הייתי אובססיבית לציור, אולי גם בגלל הבדידות".
ואיך התמודדת בגן עצמו?
"הקושי שלי בגן היה עצום כי הייתי מאוד שונה. כל הילדים היו רוסים לא יהודים ונתפסתי כמשהו זר, אולי ידעו על היהדות שלי. הייתי גם שונה ויזואלית. לא ויתרתי, וכמו אנה ניסיתי כל הזמן להיות עם הילדים, למצוא דרך לשחק איתם. אנה שואלת את אחת הבנות בגן: 'אפשר שאני אהיה החתול של הנסיכה?'. זה משפט שאני אמרתי בגן כשניסיתי בכל זאת להשתלב בדרך שלי.
"השונות שלי התבטאה גם בזה שהייתי יותר עצמאית מילדים רוסים. גדלתי במשפחה אוהבת שנותנת הרבה עוצמה לילדים, לעומת משפחות רוסיות בעיר ארזמס שבה גדלתי ־ עיר עם אוכלוסייה חזקה ומבוססת".
בבית הספר ההצקות וההתעללות המשיכו ואפילו גברו. "בהתחלה הייתי בבית ספר מזעזע ברמת האנטישמיות. אחר כך עברתי לבית ספר שנחשב ליותר פשוט אבל מצאתי שם כאלה שהגנו עליי. למרות הכול בגיל 16, כששמעתי על תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), לא התלבטתי לשנייה ועליתי לארץ. אחותי עשתה זאת כמה חודשים לפניי, וההורים שלי הצטרפו חצי שנה מאוחר יותר. פה מצאתי את המקום שלי".
מאיה: "רוב הפעמים זה קורה דווקא לבנות עם אופי חזק שלא נסחפות אחרי כולם. הספר יצא בזרימה אחת כשפשוט נזכרתי בכל הדברים הלא נעימים שאני והיא עברנו בילדות"
המקום הזה היה מושבת האמנויות במצפה־רמון, שבה גרה שלוש שנים והייתה יכולה לבטא את כישרונותיה. "זה היה מקום מיוחד שקרו בו דברים נהדרים. הגיעו לשם אמנים מכל העולם והרגשתי חוויה רוחנית. יכול להיות שמה שעברתי שם יהיה הבסיס לספר הבא שלי. אחרי השירות הצבאי בחיל הקשר הגשמתי חלום, התקבלתי לבצלאל וסיימתי תואר בתקשורת חזותית. אחר כך התחלתי לעבוד כארט־דיירקטורית ומעצבת ראשית במגזינים ובעיתונים. בין השאר פיתחתי את השפה הוויזואלית של 'דה מארקר' כשיצא לאור. במקביל ציירתי ואיירתי ספרים. לפני עשור התחלתי לעבוד כמעצבת בסטארט־אפים. התחלתי בתחום הגיימינג, וכיום אני בסטארט־אפ בתחום הדאטה שנקרא Honeydew. יש שם דברים מוזרים ואני אוהבת לעבוד שם". היא נשואה לקריקטוריסט יורה סמרטאנקו, והם גרים ברמת־גן.
רק אחת מובילה
אסי, בתה של מאיה, השתחררה מהצבא לפני כשנה ועובדת במסעדה בתל־אביב. את חוויותיה מהגן, שאמה מתארת כקשות, היא פחות זוכרת. "הרגשתי מאוד לא קשורה לגן. החוויה בגן הייתה בעיקר שכל הזמן אומרים שאסור לעשות דברים, שכל דבר מסוכן, והיה לי נורא מוזר עם זה כי גדלתי בבית אחר", היא אומרת. "המשפטים שהאריה אומר לאנה כל הזמן הזכירו לי משפטים שאמא אמרה לי. למשל, הוא אמר לה, 'את ואני אריות, אף אחד לא יכול להציק לנו'. וכשהיא אומרת לו, 'אני לא אריה', הוא עונה לה: 'את כן, את פשוט עוד לא יודעת את זה'. אמא כל הזמן אמרה לי שאני יכולה הכול. בפועל, הכול עניין של ביטחון עצמי".
מאיה: "הרגשתי שאסי נולדה בוגרת. מאז שהיא קטנה תמיד שואלים אותנו אם אנחנו אחיות. היא הייתה חולה הרבה בילדות ולא הגיעה לגן הרבה, אבל כשהגיעה הגן הקצין אותה כי האופי שלה דרש יותר עצמאות. היה לה אופי חזק, ובחברת בנות לפעמים קשה להסתדר עם אופי כזה. יש רק בת אחת מובילה. ואם זו לא את, אין לך תפקיד".
מחפשים בית
בשנים האחרונות הוסיפה שלייפר למגוון היצירתי שלה גם את הכתיבה. לטקסט ולאיור בספריה יש משקל שווה בחוויה. "מזמן רציתי לכתוב, אבל הרגשתי שזה לא הולך וכמעט ויתרתי לגמרי. זה הגיע לי כמעט במקרה ב־2019, בסדנה של המאייר הספרדי הסוס ציסנרוס בגרמניה. עשינו שם תרגילים, ופתאום הספר הראשון שלי, 'בית ענק', צף לי בראש ועל הנייר. רשמתי את כולו בלי לנסות להמציא משהו. הספר הוא על ענק שנשאר בלי בית והלך לחפש בית חדש, אבל בגלל כל מה שקורה לו במסע – הוא עצמו הופך להיות בית ליצורים רבים.
"מאוחר יותר הבנתי שהוא מספר בדרך אלגורית על המסע שעברתי ממקום שבו לא הרגשתי שייכת אל הארץ. הספר זכה בהכרה רבה בחו"ל – נמצא ברשימת ספרי הילדים הטובים ביותר ל־2023 בספרד, וזכה במקום השני בתחרות איור בברטיסלבה. בארץ הוא לא זכה לפופולריות, ודווקא 7 באוקטובר שינה את זה. כשאנשים רבים נשארו בלי בית, הסיפור של הענק נהיה רלוונטי, והיום הוא ברשימת הספרים המומלצים לגני הילדים".
כריכת הספר "אריה ושמו אנה"צילום: אלבום פרטיהזרימה היצירתית חזרה על עצמה שלוש שנים מאוחר יותר עם הספר השני, ושוב באותה סדנת איור, באזור אחר בגרמניה. "הפעם ביקשו מאיתנו לכתוב סיפור שתהיה נוכחת בו חיה שעוזרת לבני אדם. ניתחנו שם את כל האגדות, וראינו שתמיד יש יחסים בין חיות לבני אדם. בחרתי באריה, דמות מאוד נוכחת בספרי ילדים. הלכתי ליער, והסיפור צף. כנראה כשאני נמצאת במצבים רגועים, הסיפורים עולים. מובן שבלי עורכת טובה כמו יעל גובר, שערכה את שני ספריי, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי". בספר החדש, אגב, זוכה גובר בשער הפנימי לקרדיט באותו גודל של היוצרת.
הספר שלך מעביר מסר מעצים אבל באופן קצת אחר. זה מכוון?
"אני רוצה שכל אחד שיקרא את הספר יפרש את זה בכיוון שלו, לאו דווקא מה שאני מלמדת אותו. אני מקווה שהבנות שיקראו יזדהו עם אנה, כמו שאני מקווה שהרבה ילדים יכירו בכוח שלהם. לבנות לפעמים זה יותר רלוונטי. הבאתי את הספר לחברה שלי, שיש לה ילדה בת חמש - חזקה, רוצה להיות דומיננטית בגן ומפחדת מזה. היא למדה שבגן צריך להסתתר, לעטות מסכה. אפילו כשניסתה לדבר איתי על הספר היא הסתתרה, והאח שלה שיותר קטן ממנה ופחות מתעניין בספר בנות, אמר במקומה שהיא אהבה שאנה עמדה על שלה ומצאה את הדרך שלה להסתדר עם ילדים בגן".
אסי: "החוויה בגן הייתה בעיקר שכל הזמן אומרים שאסור לעשות דברים, שכל דבר מסוכן, והיה לי נורא מוזר עם זה כי גדלתי בבית אחר"
השתמשת במונח "ספר בנות". ככה את מגדירה אותו?
"המונח הזה נובע יותר מהיכרות שלי עם הוצאות ספרים, שם אומרים שלרוב ספר על בנים קוראים גם בנים וגם בנות – בניגוד לספר על בנות. הלוואי שהמצב ישתנה ושבנים יתחילו לקרוא ספרים על גיבורות בנות".
בהקשר הזה, עד כמה את מתחברת למושג "העצמה נשית"?
"גדלתי בבית שנתן דוגמה טובה לחיים שוויוניים. אמא שלנו כתבה דוקטורט במשך תשע שנים ונסעה הרבה למוסקבה, ואני ואחותי נשארנו הרבה עם אבא שגידל אותנו ועשה הכול בבית. הוא הסתדר בדרך מיוחדת, וכמתמטיקאי בישל לנו בדיוק לפי ההנחיות. לא הרגשתי שמבחינה מקצועית היו מצפים ממני למשהו אחר אם הייתי בן. רק בשלב מאוחר בחיי גיליתי שנשים מרוויחות פחות. השאיפות שלי תמיד היו גבוהות, לא ידעתי שאני אמורה לקבל משכורת נמוכה יותר, ותמיד זכיתי להערכה כספית הולמת. גם במשפחה שהקמתי אף פעם לא חשבתי שאני צריכה לקבל על עצמי יותר אחריות מבעלי. כל אחד מאיתנו עושה עבודות בית שהוא מרגיש יותר בנוח איתן".
אסי: "צריך לכתוב יותר ספרים על בנות ועל העצמה נשית. זה הכי חשוב שיש. לא מדובר על הדרכים הרגילות, אלא על הדרכים הפנימיות העמוקות שלנו. בבית שלנו זה באמת לא עניין. כל אחד יכול לעשות הכול, וככה באמת תמיד חונכתי".
צריך להתחיל מגיל צעיר בחינוך בנושא הזה?
מאיה: "זה חייב להיות מההתחלה. אנחנו מדברות על העצמה נשית כי להרבה נשים אין את זה. מדובר בעיניי בכבוד עצמי, לא משנה אם אני אישה או גבר. נשים שונות מגברים אבל יכולות לעשות אותו דבר בדרכן. ברגע שלא נגביל אותן בתבנית מסוימת בראש של ההורה, הכול יהיה אפשרי. זה צריך להיות מילדות צעירה, בגיל 18 זה כבר יהיה מאוחר מדי".
הנשים החזקות בעולם
בהקשר זה אי־אפשר להתעלם מעיתוי יציאת הספר בזמן מלחמה. "אני מרגישה שהספר קשור לחיים שלנו עכשיו בארץ, כי יש פה הכי הרבה נשים חזקות, יותר מכל מקום אחר בעולם. אני נפגשת בעבודה שלי עם נשים חכמות וחזקות, בראש סטארט־אפ, בראש עיתון, וגם במלחמה אנחנו מגלים פתאום את החוזק הנשי, ואולי זה הסוד שלנו. אף פעם לא ראיתי את עצמי בתור חיילת לוחמת, אבל אני שמחה שיש נשים שכן".
אסי: "כל הנשים ששותפות למאמץ עכשיו צריכות לקבל הכרה. הכוח לא חייב להיות פיזי. יש כאלה שלוחמות צבאית ויש כאלה שלוחמות בבית עם הילדים בזמן אזעקות. בשני המקרים זו לוחמה לכל דבר. אני הייתי חמ"ליסטית בחוות השומר, בסיס של חיל חינוך שמגייס אליו נוער בסיכון. הבסיס קטן וכולם מכירים את כולם. לצערי, חלק מהחיילים שהכרתי נהרגו במלחמה. היום הייתי בוחרת להיות לוחמת. הלוואי שיגייסו אותי עכשיו למילואים".
