היא: מיכל גנז יצחקי (39), מזכירת ראש עיריית גבעתיים, אמא לשירה בת השמונה וחצי
הוא: עמרי יצחקי (38), זכיין של בית קפה לנדוור בהרצליה, כרגע משרת במילואים כסגן רס"פ בפלוגה לוחמת
הם: נישאו ב־22 באוקטובר, גרים בגבעתיים
לפני שנפגשנו
עמרי: "בגיל 21, אחרי שירות כלוחם בחטיבת הנח"ל, טסתי לטיול בדרום אמריקה ושם פגשתי את הגר, אשתי הראשונה. אחרי שבע שנות זוגיות התחתנו, אבל אז, שנתיים אחרי החתונה, הגר נפטרה מסרטן השד. בגיל 30 מצאתי את עצמי אלמן, והסתובבתי עם תחושה שהחיים נגמרו עוד לפני שהתחילו. בסוף הבנתי שאני עוד צעיר וחייב להמשיך הלאה. שלוש שנים אחר כך התחתנתי בשנית, אבל אחרי שנה התגרשנו. הייתי מציג את עצמי ואומר שאני 'אלמן וגרוש'. הרגשתי כמו התחלה של בדיחה".
מיכל: "התגרשתי לפני שבע שנים, כשהבת שלי הייתה בת שנה וחצי. קיוויתי להתאהב שוב, אבל הרגשתי שאני לא מעוניינת בעוד ילדים. אחרי הלידה סבלתי מדיכאון, וגם היה לי קשה לגדל את בתי לבד. בגלל זה העדפתי לצאת רק עם גברים שכבר יש להם ילדים משלהם. לאורך השנים היו לי כל מיני מערכות יחסים קצרות, עד שבשלב מסוים התייאשתי. אמרתי לעצמי שאני לא צריכה בכלל זוגיות ושאני נהנית מהחיים שלי בדיוק כמו שהם".
ההיכרות
מיכל: "לפני שלוש שנים נתקלתי בקבוצת הגרושים 'דרים טים' בפייסבוק בפרופיל של עמרי. הוא מצא חן בעיניי, שלחתי לו הצעת חברות והתחלנו להתכתב. הוא סיפר שהוא חדש בעולם הזה, 'טרי מהרבנות', והוסיף שהוא גרוש בלי ילדים. היה ברור מההתכתבות שהוא כן רוצה ילדים בעתיד, ולכן כשהוא שאל אותי מה אני מחפשת, עניתי 'אני לא מחפשת שום דבר. זורמת עם מה שטוב לי'".
עמרי: "למרות שהתלהבתי מאוד ממיכל לא יזמתי דייט, כי היא הבהירה שהיא לא מחפשת זוגיות. עם זאת, היא עדיין סקרנה אותי מאוד. חשבתי שהיא נראית ממש טוב והיה בה משהו מאוד נעים ומכיל. החלטתי לקפוץ לאחת המסיבות של ה'דרים טים' כדי לפגוש אותה. נפגשנו במסיבה ודיברנו, ובזמן שמיכל רקדה אחת החברות שלה התחילה איתי. הצבעתי לעבר מיכל ואמרתי לאותה חברה, 'זאת הולכת להיות אשתי'".
הטוויסט בעלילה
מיכל: "למרות שהתלהבתי מעמרי אפילו יותר מקודם, עדיין הפריע לי הסטטוס שלו, והעדפתי שנישאר רק חברים. במשך למעלה משנתיים המשכנו להתכתב והכרנו לעומק. אמרתי לו פעם: 'אם לא היית רוצה ילדים, הייתי מתחתנת איתך עכשיו'".
עמרי: "ביאס אותי מאוד שאני ומיכל לא יכולים להפוך לזוג בגלל נושא הילדים, אבל ככל שהכרנו הייתה לי תחושה שזה משהו שיוכל להשתנות בעתיד. הייתה לי עוד תקווה".
"התכתבנו במשך למעלה משנתיים. אמרתי לו פעם: 'אם לא היית רוצה ילדים, הייתי מתחתנת איתך עכשיו'"
מיכל: "ואז, לפני עשרה חודשים, אני ועמרי נפגשנו שוב, ביוזמתי. אמא שלי חלתה, והרגשתי שהוא האדם הנכון לדבר איתו כדי לקבל תמיכה. נפגשנו בבר ליד הבית שלי. בשלב מסוים עמרי אמר: 'אני כבר בן 37. השלמתי עם העובדה שכנראה כבר לא יהיו לי ילדים'. ואז אמרתי לו: 'תקשיב, שנינו רוצים זוגיות ומחפשים את אותם הדברים. למה שלא ננסה?'".
עמרי: "כמובן ששמחתי מאוד, כי מהרגע ראשון רציתי בזה. וככה הפגישה האפלטונית הפכה לדייט רומנטי".
ילדים זה שמחה
עמרי: "אחרי שהפכנו לזוג וראיתי את מיכל עם הבת שלה, זה גרם לי לרצות ילדים אפילו יותר. ידעתי שכזו אמא אני רוצה לילדיי".
מיכל: "אחרי כמה חודשים שיניתי את דעתי בנושא הילדים. הרגשתי שאיתו אני אוכל לעשות חוויה מתקנת".
הצעת הנישואים
מיכל: "לפני חודשיים עמרי עבר לגור אצלי. זמן קצר אחר כך הוא הציע לי נישואים. חזרתי יום אחד מהעבודה וראיתי את כל הבית מלא בבלונים, ואת עמרי לבוש בחולצה עם הכיתוב ?Marry Me. מאחר שאני כבר הייתי נשואה פעם אחת והוא פעמיים, החלטנו לוותר על חתונה גדולה ולערוך אירוע מצומצם במסעדה. התאריך שנקבע היה 22 באוקטובר".
עמרי: "אבל אז, ב־7 באוקטובר פרצה המלחמה. למחרת גויסתי למילואים, וגם המסעדה שבה תכננו לערוך את החתונה נסגרה. שלושה ימים לפני התאריך המיועד מיכל אמרה לי, 'אני רוצה לקיים את החתונה שלנו בכל זאת. בוא ננסה להרים את זה'. אמרתי לה 'אני איתך'".
מיכל: "פניתי למושיק גולדשטיין, מי שאחראי על המועצה הדתית בעיריית גבעתיים. זה היה יום חמישי, כשתאריך החתונה המיועד היה ביום ראשון. הסברתי לו את המצב ואמרתי שאנחנו זקוקים למקום להתחתן בו ולרב. הוא מיד התגייס, הרים כמה טלפונים וסידר שנוכל להתחתן ביום ראשון באולם של המועצה הדתית בעיר".
החתונה
עמרי: "הצבא נתן לי חופשה של 36 שעות, וביום ראשון הגעתי ישר לחתונה. הזמנו קייטרינג מבית קפה והגיעו כ־40 אורחים. הרבה מהחברים שלי לא היו כי גם הם גויסו בצו 8. עדיין, החתונה הזו הייתה עבור שנינו הדבר הכי מדויק שיש".
מיכל: "כשיצאנו מהאולם, צעדנו ברחוב כשאני בשמלת כלה ועמרי בבגדי חתן, כשהנשק של המילואים עליו. אנשים ברחוב לא הפסיקו לברך אותנו ואמרו, 'כמה כיף לראות שמחה בימים קשים כאלה'".
עמרי: "למחרת בצהריים כבר הייתי צריך לחזור לבסיס למשך זמן בלתי ידוע. זה לא היה פשוט בכלל".
תוכניות לעתיד
מיכל: "שנינו מקווים שהמלחמה תסתיים בהקדם ושעמרי יחזור הביתה. ואז, הדבר הראשון שנעשה זה להתחיל לעבוד על ילדים".
