כשענבר רייטר הייתה חיילת קרה לה דבר בלתי צפוי: רומן סודי עם אישה. ״אני לא יודעת להסביר איך זה קרה״, היא מודה בכנות, ״היה בינינו ממש מתח. הבנתי שהיא מסתכלת עליי אחרת".
"זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי עם אישה, בגיל 16 התנשקתי עם חברה. הרומן איתה היה מסעיר, אבל לא הייתי מחוברת לעצמי. לנו, ילידות שנות ה־70 וה־80, לא הייתה הפריבילגיה להתחבר לעצמנו".
שקלת לעזוב את יונתן, אז החבר שלך והיום בעלך?
"לא היו לי בכלל מחשבות כאלה. גם לא חשבתי על העתיד, כשאתה מאוהב אתה מטומטם. לא רציתי לפגוע בו ולא לעזוב אותו ולא הייתי בשלה למהלך כזה. ראיתי את הרומן הזה כהתנסות, כחיבור קארמתי עמוק. הרגשתי שאני מדברת אל עצמי כשהכרתי אותה".
מתי זה נגמר?
"היא נסעה לחו"ל ונשארנו בקשר, ויום אחד קיבלתי ממנה מייל שהיא מצטערת ויש לה חבר. גם לי היה חבר שאהבתי, אבל זה עבד לי להיות גם איתו וגם איתה. אמרתי לעצמי, בסדר, ניפגש בארץ והיא תיזכר מה יש בינינו. והיא באמת חזרה ונסעתי לקחת אותה משדה התעופה, והיינו עוד לילה ביחד והיא אמרה, ׳די, אני לא רוצה ולא יכולה לעשות את זה יותר׳. היא שברה לי את הלב. הפרידה ממנה הייתה הדבר הכי כואב שעברתי עד המוות של אמא שלי לפני שנתיים. אין לי מושג איך הצלחתי לאסוף את עצמי. כשזה נגמר, רציתי לקבור את זה".
היה לכן קשר כלשהו מאז?
"יצרתי איתה קשר לפני שש שנים כדי לשמוע מה שלומה, והיא שאלה למי סיפרתי. אמרתי, 'לבעלי, לאחותי ולכמה חברות'. היא כעסה ושאלה, 'באיזו זכות?'. עניתי, 'באיזו זכות השארת אותי עם לב שבור?'״.
לאחר השיחה עם האקסית החליטה רייטר לכתוב על הרומן ההוא, האסור. ״כתבתי רומן והוא נשאר במגירה. זו הייתה נקודת ההתעוררות שלי, הייתה התחלה של השלמה עם חלק שנמצא בי ושאני סוף־סוף מעיזה להסתכל עליו ולא מפחדת ממנו ולא מענישה את עצמי".
למה גנזת את הרומן?
"כשסיימתי לכתוב, יונתן נבהל מהדמות שלו בסיפור. הוא אמר, 'סורי, זה יותר מדי בשבילי', ואני נבהלתי מזה שהוא נבהל. תכלס, החיים שלי לא היו מוכנים לזה. אבל זו הייתה תחילת הריפוי, גילוי החטא האיום ונורא שעשיתי בגיל 19, וזו הייתה הדרך שלי להתחיל לעשות עם זה שלום".
אז הרומן ההוא נגנז, אבל עכשיו רייטר כבר לא חוטפת רגליים קרות. ספר השירים שהוציאה בימים אלה, ״שירי אהבה אסורים״ (הוצאת ספרי ניב), נכתב גם הוא בעקבות התאהבות באישה, הפעם כשרייטר כבר נשואה ואמא. הוא כולל שירי אהבה יפים לחברתה הקרובה ג׳, שאליה פיתחה רגשות עמוקים וחד־צדדיים. ולא רק שרייטר החליטה להוציא את הספר (הוא נמכר כרגע באתר ההוצאה ובאמזון), היא גם מדברת בגלוי על המורכבות שלה ועל הרצון לתת לה לגיטימציה.
הלב שלי פעם חזק
זו שעת בוקר במיאמי, עיר מגוריה של רייטר (40), יועצת מינית במקצועה, והיא מתיישבת לשיחת זום טרנס־אטלנטית בחיוך, עם גומות עמוקות ומחשוף עמוק לא פחות. מהחלונות של ביתה פורץ נוף של טבע שמעניק תחושה של חופשה, וכך היא מרגישה מאז שעברה לכאן לפני 19 שנה. ״כל מי שמגיע למיאמי רוצה להישאר כאן״, היא מספרת.
רייטר נשואה כאמור ליונתן, מעצב תעשייתי שעובד בחברת סטארט־אפ ואם לשלושה (עשר, שבע וחמש). היא נולדה וגדלה בשכונת צהלה בתל־אביב, אחת מחמישה ילדים (שני הגדולים הם מנישואיה הראשונים של האם). היא עצמה אחת מתאומות, בנות הזקונים במשפחה. שני אחיה הם גייז מוצהרים ושתי אחיותיה רווקות. אחרי השירות הצבאי נסעה עם חברה טובה לטיול בארצות־הברית והתמקמה במיאמי, שם הצטרפה אליה אחותה התאומה ויחד פתחו עגלות למכירת תכשיטים. ״אני עושה הכול עם אחותי התאומה, רק את ספר השירים לא כתבתי איתה", היא מסבירה.
אחותה הגדולה הצטרפה אל שתי התאומות במיאמי לפני 16 שנה. שלוש שנים אחר כך הצטרף האח הבכור ושנה לאחר מכן הגיע גם האח האמצעי (שנישא לבן זוג שפגש בעיר). הוריה באו לבקר לפני 11 שנה והחליטו להישאר לצד ילדיהם. ״ואני תמיד אומרת שאף פעם לא באמת עזבתי את הארץ. אני מודה, בפגיעות מוחלטת, שקצת ברחתי. לא חשבתי שאגור פה כל החיים".
ממה ברחת?
"כנראה מעצמי. מהמיניות שלי. מהזהות שלי שבסוף התפרצה ממני בכל מקרה".
את בעלה הכירה בגן הילדים, החלה לצאת איתו בכיתה י״ב והוא הגיע בעקבותיה לארצות־הברית. ״יש לנו אפילו תמונה ביחד מהגן מחזיקים ידיים", היא מספרת. "בהמשך הוא היה מדריך בצופים ואחותי התאומה הייתה רש"גדית בצוות שלו. הוא גר במרחק רחוב אחד מאיתנו ובא אלינו הביתה כל הזמן".
מתי ניצתה אהבה?
"אמא שלי קלטה שיש בינינו אנרגיה קוסמית, תפסה לי את היד יום אחד ושאלה, 'מי זה הילד הזה? איזה עיניים מושלמות'. שם היה ניצוץ. הבנתי שאם אמא שלי שמה לב אליו, אז יש פה משהו. התחלנו לצאת ונהיינו זוג".
המפגש עם ג׳, מושא אהבתה האסורה בשירים, התרחש לפני שש שנים, בתקופה שעבדה על הספר שלה שנגנז. באחד הבקרים ישבה עם המחשב וכתבה בסניף 'ארומה' במיאמי, ששקק באמהות ישראליות צעירות. ג׳ שאלה מה היא כותבת. ״עניתי לה, 'אני כותבת ספר'״, נזכרת רייטר. ״הייתה בינינו כימיה ומשהו בי התעורר. אחר כך היינו נפגשות פעם בכמה זמן. ידעתי שהיא חברה של חברות משותפות, וכל פעם שאלתי איפה היא. ממש ברגע הראשון הרגשתי: אני יודעת שאני מכירה אותך. כבר הסתכלתי בעיניים האלה.
״אחרי כמה חודשים היא אמרה, 'את עדיין כותבת? אשמח לקרוא את הספר'. שלחתי לה פרק ראשון, והתגובה שלה נגעה בי עמוקות. היא כתבה שהיא מרגישה בת מזל שהייתה לה הזכות לקרוא את זה וגם הוסיפה ביקורת עניינית וחיובית. הרגשתי שזה מעניין אותה ושגם אני מעניינת אותה. נפגשנו בכל מיני אירועים ורציתי לכבוש אותה. רציתי שהיא תהיה חברה שלי ועוד לא הבנתי למה. כבר הבנתי שהלב שלי פועם חזק בחברתה והחבאתי את זה באיזו מגירה בתוכי. ככל שהתקרבנו, השיחות שלנו סבבו יותר סביב מיניות ונישואים. היא סיפרה לי על התנסויות מיניות שהיו לה עם נשים".
"מתוך הכאב גיליתי לב פועם, אישה שדואגת לי, עיניים שראו אותי ולב שנקשר אליי. ג' הייתה מזור בשבילי, גרמה לי להתרגש. הבנתי שאהבה היא ההפך ממוות"
השינוי ביחסים אירע לפני שנתיים. רייטר עברה אז טלטלה, כשאמה אובחנה כחולה סופנית ותוך ארבעה חודשים וחצי נפטרה. ״התמודדתי בפתאומיות מוחלטת עם בשורה ממש קשה״, היא נזכרת. ״אמא שלי הפכה מאישה בריאה לאישה עם מחלה שהולכת להרוג אותה. נפלו השמיים ורעדה האדמה. היו לה גידולים בכל מקום בגוף. התחילה הטרפת של לטפל בה ולסעוד אותה, רופאים, בדיקות ואבחונים, רכבת הרים".
כשאמך חלתה, הקשר החברי בינך ובין ג' העמיק. מה קרה שם?
"העולם סביבי היה בחרדה קיומית. הכול היה סביב המשבר שפקד את חיי. ג׳ הייתה היחידה שנתנה מקום גם לחיים ולא רק למוות שריחף מעליי כל הזמן. הנוכחות שלה אִפשרה לי להיות יותר אני. היא לא שפטה אותי כשהיה לי פתאום צורך לצאת למסיבות עם חבורת הבנות שלנו. היא הייתה שם והחזיקה לי את היד לאורך כל הדרך, וזה אִפשר לי לסמוך עליה ולפתוח את הלב עד הסוף. מתוך הכאב גיליתי לב פועם, אישה שדואגת לי, עיניים שראו אותי ולב שנקשר אליי. היא הייתה מזור בשבילי, גרמה לי להתרגש וזה הקהה את הכאב העצום שנוצר בתקופה ההיא. הבנתי שאהבה היא ההפך ממוות. אחותי טוענת שההתאהבות הזאת הייתה הבריחה שלי מאבל, כי נוצר כזה ואקום שהייתי צריכה למלא".
איך זה המשיך?
"יום אחד ג' באה אליי הביתה ואמרה לי שהיא לא רוצה להעביר לי מסר שגוי. אחרי תקופה ארוכה של 'תופים', פתאום היה גונג. היא אמרה, 'מבחינתי הקשר בינינו עמוק אבל לא רומנטי'".
ד״ר אסתר פרל, הסקסולוגית הידועה, טוענת שבמקום שיש אבל ואובדן יכולה להיווצר ״בגידה״.
"אני לא בטוחה שאני מרגישה בנוח עם המונח ׳בגידה׳. אנחנו מתאהבים כל הזמן באנשים סביבנו, אבל בוחרים לכבד את הגבולות החברתיים והזוגיים. אין ספק שהפרידה מאמא שלי אִפשרה לי להביט עמוקות בזהות שלי ולשאול שאלות".
נפרץ ממני ים
השירים ב"שירי אהבה אסורים" מביעים רגש חזק, ייסורים ותקווה. את הספר כתבה רייטר לא רק לנשים, ודאי לא רק לנשים שאוהבות נשים. ״אבל אחרי שג׳ הודיעה לי שהקשר בינינו אפלטוני מבחינתה, נפרץ ממני ים, כאילו מישהו הזיז את הסכר", היא מספרת. "הקול שלי שם אומר לה שהיא בנתה לעצמה כלא ושהיא פחדנית. אבל האמת היא שמבחינתה הקשר לא היה רומנטי. אני רוצה לחשוב שהספר מדבר לאנשים שיש להם מחשבות וכמיהות לא מקובלות לכאורה, כי בעיניי זה הכי מקובל שיש, ואני מקווה לתת רשות לאחרים דרך השירים".
בעצם, חלק מהשירים נכתבו במהלך המחלה של אמך ולאחר מותה. באיזה מצב רגשי היית?
"במהלך הטיפול באמי ובתקופת האבל אמרתי לבעלי שהלב שלי לא בבית, וזה היה משבר ענק בינינו. היינו צריכים רגע להבין איפה הלב שלי, כי הייתי בסחרור מטורף. איבדתי את אמא שלי, לא הצלחתי לתפקד בבית והתאהבתי בחברה קרובה. לא ידעתי איך אצא מהסחרור. הכתיבה הייתה הדבר היחיד שהצלחתי להרגיש בו אני.
״האיש שלי הוא גבר אמיץ שלא מפחד להתמודד עם האמת. גבר שמכיר אותי ועדיין בוחר בי. כבר כמה פעמים ציפיתי שהוא יעזוב אותי, ואני שמחה שזה לא קרה"
"ואז שאל אותי חבר גיי 'האם את יכולה להמשיך לחיות ככה, בהסתרה?' ואת השאלה הזו שאלתי את בעלי. הבנתי שלא. הרגשתי לא בסדר להתאהב: יש לי בעל מדהים, בית מדהים, משפחה מדהימה, כל מה שבן אדם חולם עליו. באיזו זכות מותר לי לרצות משהו אחר? התחבטתי בשאלה הזו המון, ופרסום הספר הזה הוא מתן הרשות, שמותר לי רגע לחקור ולרצות יותר ולהבין מי אני במסגרת 22 שנה עם מישהו".
פרידה מעולם לא הייתה על הפרק.
"נכון. העובדה שזה קשר לא ממומש היא חלק משמעותי בעניין. מעולם לא עשיתי שום דבר מחוץ למסגרת הנישואים שלי".
איך בעלך מתמודד עם העובדה שאשתו כתבה ספר שירי אהבה לאישה?
"יש לי בעל הכי מדהים בעולם. הוא הגבר הכי טוב עלי אדמות. באחריות, לא תמצאי אף אחד כמוהו כל החיים. אני רוצה להגיד שהוא מתמודד עם כל זה בטוב, אבל זה שקר. הוא גם גדל מזה, הוא מנסה והוא מבין. האיש שלי הוא גבר אמיץ שלא מפחד לחיות באמת ולהתמודד עם האמת. הוא גבר שמכיר אותי ועדיין בוחר בי. זה פשוט מי שאני. אין לו כל כך ברירה והוא מתמודד עם הרבה שאלות ופחדים שלו, אבל עומד מאחוריי ונושף רוח בכנפיי וסומך עליי. כבר כמה פעמים ציפיתי שהוא יעזוב אותי לאורך הדרך הזאת, ואני שמחה שזה לא קרה.
"שיתפתי אותו די מהר ברגשות שלי. בדיעבד אולי הרגשתי באופן לא מודע שאני וג' לא נתחתן ונרכב לעבר השקיעה. החיים שלי ואני לא רוצים את זה, אחרת הייתי בוחרת מישהי זמינה יותר. הוא שאל אותי הרבה שאלות, הבין שזה לא התממש ושזו קרקע פורייה בשבילי ליצירה. באהבה ארוכת שנים צריך לאפשר אחד לשני להיות מי שאנחנו. אם הייתי מאוהבת בגבר אחר, הוא היה כנראה עוזב אותי. יש פה איזו מורכבות שלי שהוא מכיר אותה, מקבל אותה ומתנהל בתוכה".
ומה בנוגע לספר?
"הוא מבין שהספר הזה יעשה בלגן, אבל זו אחת הסיבות שהוא בחר אותי להיות האישה שלו, כי הוא קצת יותר רגוע ויציב, סגור ומחושב ואוהב את הפרא שלי ואת האנרגיה שלי. אנחנו נשואים 13 שנה, אבל ביני ובין עצמי חתמתי חוזה לפני 20 שנה שאני לא בוגדת בו אם נתחתן. אולי הוא היה מעדיף שלא הייתי מוציאה את הספר, אבל הוא גם שמח בשבילי. העובדה שאני כנה ולא מסתירה נותנת לי נקודות זכות. הוא בוטח בי ולא מפחד שיש משהו שנסתר ממנו בכל מה שבנינו ביחד. החיים שלנו שזורים זה בזה. זוגיות זה לא רק מיניות. זו גם מחויבות ואינטימיות והיא הולכת וגדלה ומשתבחת".
יבוא יום שתדברי על הצד הזה בחייך עם הילדים שלך?
"ברור לי שהם יבינו ושיום אחד יהיה על זה דיון. אני צריכה לתווך להם את הסיפור. אני רוצה לאפשר גם להם לזרוח עם כל הצבעים שלהם ולא רק עם אלה שמותר בחברה שלנו".
בוא תלטף לי את הלב
בשנים האחרונות, אחרי שהייתה בעסקי התכשיטים ואחר כך אמא במשרה מלאה, פנתה רייטר ללימודי ייעוץ ואימון ולימודי NLP. היא גם למדה ייעוץ זוגי בלימודי אונליין של מכללת תל־חי. היום היא מאמנת למיניות בריאה בשיטת ״סומטיקה״, אימון מיני חווייתי. משנת 2020 היא יועצת ומלווה - מינוח שהיא מקפידה עליו, היות ואינה מטפלת רשמית - של זוגות ויחידים וגם של נפגעות תקיפה מינית.
״מה שאני עושה לא נפוץ בארץ", היא מסבירה. "באימון מיני חווייתי אנחנו לא מתפשטים ולא מתנשקים, אבל נכנסים למרחב ארוטי עם המלווה ובודקים לאן אני רוצה ללכת, איפה המוח שלי רוצה להיות. בהרבה מקרים נפגעות ונפגעי תקיפה מינית מסגלים לעצמם מנגנון של ניתוק כדרך התמודדות עם האירוע. כיועצת, אני עוזרת להם להבין מה הם רוצים להרגיש ולדמיין בתוך מרחב טיפולי מוגן, ומעוררת בהם שאלות. בעיניי מיניות היא מרחב מרפא".
מה למדת מזה לגבי הסיפור שלך?
״אני יודעת מהעבודה עם המטופלים שלי שאין בן אדם בזוגיות שלא נמשך לעוד אנשים בחייו. זו משיכה שיכולה גם להיות רגשית וקוגניטיבית. אנחנו חיים בחברה שלא מאפשרת שיח על האזור האפור של הנישואים או של הזוגיות, ואנחנו מפסידים מזה. אני ויונתן יכולים לקחת את ההתאהבות שלי ולהפוך אותה לקטליזטור לזוגיות שלנו, כי אנחנו מספיק פתוחים. זוגות יכולים לקחת דמות אמיתית או דמיונית ולדמיין אותה איתם כדי לפלפל את חיי המין שלהם. מעבר לזה, כנות היא הדבר הכי בונה אינטימיות - הרגע הזה שבו את מרשה לעצמך להיות פגיעה מול בן הזוג ולומר לו, 'קשה לי, בוא תלטף לי את הלב'".
