אני לא בנאדם רגוע. גם כשאני נראית שלווה - כשאני ישנה, למשל - זו אשליה אופטית, אני בין לחצים. תמיד הייתי כזאת. פעם הייתי נלחצת מזה שאני תמיד נלחצת, היום אני רגילה. זה לא אומר שאני לא נלחצת, כן? אני פשוט לא מופתעת מזה יותר. כשהייתי נערה הייתי מתחרפנת לפני אירועים חברתיים. לפני כל יציאה למסיבה של השכבה, למשל, היו לי דפיקות לב וסחרחורות, עד שהגוף שלי היה מתאבן. הייתי נשכבת על השטיח ומחכה שזה יעבור. היום אני יודעת שאלה היו התקפי חרדה, אבל בשנות ה־80 זה נקרא "אה נו עוד פעם ליאת והשטויות שלה" (כן, ככה קראו לזה בכל העולם, תגגלו). אף אחד לא נתן לי כלים להתמודדות עם דברים כמו רגשות, ולא היה דוקטור אינטרנט שיסביר לי מה עובר עליי ו/או ילחיץ אותי עוד יותר. הגעתי למסקנה שזו האישיות שלי וקיוויתי שכשאגדל יהיה לי קל יותר. בגדול זה נכון, היום אני כבר מסוגלת מדי פעם לכבות את השריפות של עצמי. אבל בתור מבוגרת יש לי הרבה יותר סיבות להילחץ, אז מה עשיתי בזה? הייתי עונה אבל התשובה מלחיצה.
ובינתיים יש את אלה שתמיד רגועים ושום דבר לא מזיז להם. אני נשואה לאחד כזה. זה בלתי נסבל. מאיפה החוצפה לשבת באוטו בפקק ולהאזין לפודקאסט, בלי להתחרפן מזה שאתה מאחר למרות שאתה לא מאחר? למה אתה לא יכול להרגיש שהיקום דפק אותך, כמו בנאדם נורמלי? בימים אלה, למשל, יש לי שתי סיבות מצוינות להיות לחוצה בכל שעות היממה: המלחמה והדירה. אנחנו עוברים דירה בעוד חודש ובינתיים אני אוספת ארגזים, מתאמת טכנאים, משווה מחירים ונלחצת מזה שאבנר לא נלחץ מזה. איך הוא יכול להכין חביתה ולשרוק לעצמו, בזמן שהכול עלול להשתבש? מה זאת אומרת, מה עלול להשתבש? אמרתי לך כבר, הכול. האריזה, ההובלה, הפריקה! ואתה יודע מה, אם יקרה הבלתי ייאמן ונעבור דירה והכול יהיה סבבה, בום! נקבל טיל לפרצוף שלנו! ואבנר כזה, מה שיקרה יקרה, זה לא תלוי בך. ואני כזה, גם כן אתה והשלווה הפנימית שלך, פעם אחת תתאבן על השטיח, לא יזיק לך. והוא כזה, נראה, אולי אחרי שאסיים את החביתה. ואני כזה, סבבה, בתיאבון, אני ממתינה.
השבוע נקלעתי לסיטואציה המלחיצה בעולם: איחרתי לפגישה ולא היה אף חניון בסביבה. עשיתי רונדלים בכל השכונה וידעתי שאני בחיים לא אמצא חניה. למה חשבתי לעצמי שאמצא חניה? ממתי יש חניה? אני לא מכירה אף בנאדם שאי פעם מצא חניה. אה, הנה חניה. היא קטנה מדי, היא גדולה מדי, היא בינונית מדי. יפה מאוד, נעבור לשלב הבא - להכניס את האוטו לחניה. אין לי בעיה לעשות חניה ברוורס, כן יש לי בעיה לעשות חניה ברוורס כשמסתכלים עליי. ובאותו יום צץ מאחוריי המסתכל הנוראי בעולם: נהג מונית אשר ברשותו צופר. והוא השתמש בצופר הזה, גבירותיי ורבותיי. הוא צפר כשהאטתי ליד החניה, הוא צפר כשניסיתי להיכנס אליה, הוא צפר כשנכשלתי, הוא צפר כשניסיתי שוב. ואז קרה לי משהו מוזר: התעקשתי. לא ויתרתי. מצידי שיצפצף עד מחר. אני אישה מבוגרת ואמא לשני ילדים וסוזוקי, יואיל אדוני להמתין. זה לקח לי ארבעה ניסיונות אבל בסוף הצלחתי. מר מונית צפצף את רגשותיו עד שנעלם באופק ואני כיביתי את האוטו ואמרתי לעצמי, אז ככה זה להיות בנאדם מתפקד, איזה יופי. אמנם עוד לפני שהספקתי לשים פנגו סימסו לי שהפגישה בוטלה והתחפפתי משם, אבל בואו נתמקד בעיקר: ללא ספק מדובר בהצלחה מסחררת. עכשיו אני צריכה למנף את החוויה וליישם את הרוגע המדהים שלי גם בתחום האריזה, והמעבר, והפריקה. והפקקים. והעו"ש. והפילוג בעם. והמלחמה. איזה מלחיץ זה מלחמה.
