אני אגיד לכן מה הבעיה הכי גדולה עם הודעות קוליות: אנשים שאוהבים הודעות קוליות צריכים להתנצל על זה שהם אוהבים הודעות קוליות. למה? כי אנשים ששונאים הודעות קוליות ממש שונאים אותן. הם שונאים אותן ברמה שאם תשלחו להם הודעה קולית למרות שאתן יודעות שהם שונאים הודעות קוליות, הם לא יקשיבו להודעה ואז הם ימחקו אתכן מהחיים שלהם. הרי הם אמרו לכן שהם שונאים הודעות קוליות, לא? ודאי שכן, כי זה משהו שאומרים. סליחה, לא אומרים. כותבים. בכל מקרה, אף אחד לא מסתיר את השקפת עולמו על הודעות קוליות. אתן יכולות ללכת ברחוב ולשאול בן אדם זר מה דעתו על הודעות קוליות, והוא מיד יענה. כי הוא כבר יודע. הוא לא יחשוב על זה אפילו. תכלס, העובדה שכרגע הטרדתן מישהו ברחוב נחשבת פחות גסת רוח מאשר לשלוח הודעה קולית למישהו ששונא הודעות קוליות. תחשבו רגע על כל האנשים שאתן מכירות - יש מישהו מהם שאתן לא יודעות אם הוא אוהב או לא אוהב הודעות קוליות? נכון שלא? יפה מאוד. כעת, במקום להניח לנושא האידיוטי הזה, בואו נצלול פנימה, למה לא?
הבעיה השנייה עם הודעות קוליות: צריך להאזין להן. צליל, בניגוד לטקסט, הוא מטרד. הוא לוקח תקשורת אינטימית בין שני אנשים ומחדיר אותה בכוח למרחב הציבורי, שלא תמיד מעוניין להיות חלק מהשיחה המרתקת שלך עם חמותך על סוגים של מגבות. אז אם את אישה שחינכו אותה כמו שצריך ונמצאת כרגע בחברת אנשים, את כותבת לה - כן, כותבת לה, עם אותיות - שאת לא יכולה לשמוע את ההודעה ועדיף שתדברו אחר כך. אבל בואו, אנחנו בישראל. התחשבות בזולת אמנם קיימת, אבל משתרכת הרבה אחרי התחביב הלאומי שלנו: כפייה תוקפנית על הזולת לקבל בהכנעה את חוסר יכולתו של האדם הממוצע לוותר על צורכיו האישיים. במילים אחרות, כולנו קרציות. קיבלנו הודעה קולית, אז נשמע אותה, למה מה קרה? מה אכפת לנו שאנחנו בדיוק בתור לרופא, או באוטובוס, או באמצע שיחה עם חמותנו? ציף ציף, התקבלה הודעה קולית חדשה, פוף פוף, האנשים שמסביבנו הופכים מבני אנוש לתפאורה מיותרת. כנ"ל לגבי שיחות טלפון, אגב. ושיחות וידיאו. וסרטונים בטיקטוק. ומוזיקה מרמקול נייד בפארק. וצפצופים של מכוניות. ושיחות זום בבתי קפה. הבנתן את הרעיון. נכון שעדיף לקרוא אותו מלשמוע אותו? יפה מאוד.
הבעיה השלישית עם הודעות קוליות: אני אוהבת הודעות קוליות. גם בגלל שאני לא יכולה לקרוא כלום בלי משקפיים, אבל בעיקר בגלל שאני מאבדת סדרתית של משקפיים. ככה גיליתי שגם אישה כמוני, שהודעות קוליות היו בעיניה דרכו של השטן לצמצם עלויות ולְענות אנשים בעודם בחיים, מסוגלת להתמכר לזוועה הזאת. בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל אין טעם. זה פשוט קל כל כך. בשביל מה לי עכשיו להתחיל להקליד מגילות ולהיאבק עם האוטוקורקט? תאמינו לי שאם אנה פרנק הייתה יכולה, כל היומן שלה היה הודעה קולית אחת גדולה. אמנם בלחש, אבל כן. זה קליל, זה מהיר, זה נפלא. ואין בי רגשות אשם, כי היות וחינכו אותי כמו שצריך, אני מאוד משתדלת שלא להפריע לאף אחד עם השיחות המשמימות שלי. מצד שני, אני עדיין ישראלית וקרצייה, אז לפעמים, אם אני יודעת שהמאזין שומע הודעות שלי במהירות כפולה, אני מקליטה אותן בדיבור ממש איטי, כדי שהוא ישמע אותי רגיל ויתעצבן. חחחחח… מסכן אבנר. לא חשוב. בואו נסכם. 1. הודעות קוליות זה זוועה. 2. הודעות קוליות זה מושלם. 3. כולנו קרציות. 4. תגידו תודה שלא נכנסתי לפסיכולוגיה של אנשים שמאזינים להודעות קוליות של עצמם לאחר שהם שולחים אותן. 5. תודה שקראתן. בימינו זו ממש מחמאה.
