"מה שאני והמשפחה שלי עברנו הוא כאין וכאפס לעומת מה שחברות ומכרות שלי עברו", אומרת אורלי פטל אהרון מקיבוץ גברעם, מנהלת דף הפייסבוק של קהילת אמהות העוטף. "כמעט קשה לי לתפוס מקום עם הסיפור האישי שלנו. בשורה התחתונה אנחנו בחיים". פטל אהרון (42) היא מדריכת הורים, נשואה לירון אהרון, בן הקיבוץ, שף בדימוס ומשווק בשר. לשניים שלושה ילדים (בני 13, תשע וחמש וחצי). לפני כשש שנים הקימה את קהילת אמהות העוטף. "המטרות של הקהילה היו גם דברים טריוויאליים כמו המלצות על מפעילים וגם התמודדות עם הקשיים הייחודיים של החיים בעוטף עזה", היא אומרת.
אך גם היא, מן הסתם, כמו שאר חברות הקהילה, לא דמיינה שתיאלץ להתמודד עם התסריט המסויט שהחל ב־7.10. ערב תחילת המלחמה חגג הקיבוץ את "יום הילד". כחלק מהחגיגה, כל חברי הקיבוץ, ובהם משפחת פטל אהרון עם שלושת הילדים, ישנו באוהלים על הדשא הגדול בקיבוץ. "היה כיף", היא מספרת. “הילדים היו בעננים כי עשו להם פעילויות שהם אוהבים, המבוגרים נהנו כי זו מין מסיבה עם אוכל ושתייה. אנחנו קהילה חמה ועוטפת ונהנינו מהביחד". בשתיים אחר חצות החליטו האמהות ללכת לבתים ולהשאיר את האבות עם הילדים. "צחקנו איזה כיף זה להיות בבית ריק", היא אומרת.
בשש וחצי בבוקר, כמו כל המדינה, היא התעוררה. "שמעתי בום מטורף שלא שמעתי בחיים", היא מספרת. "קמתי בבהלה, התחלתי ללכת בבית כמו משוגעת כי ירון והילדים לא היו בבית. ואז התחילו האזעקות ולא הפסיקו. הבית רעד, הילדים לא איתי, ואני יודעת שיש לנו 15 שניות להיכנס לממ"ד. ידעתי גם שהילדים לא ישנים ביחד, כי הבת שלי ישנה באוהל של חברה. לא רציתי להתקשר לירון כי תיארתי לי שהוא בלחץ, לא רציתי לרוץ לדשא כי הוא רחוק וחשבתי שאולי נפספס זה את זו. חוסר אונים נוראי. בסוף התקשרתי אליו. שמעתי צרחות והיסטריה, ואמרתי לו שיאסוף את מי שהוא יכול באוטו ויבוא. אחרי כמה דקות הוא הגיע. חלק מהילדים שאסף הוא הוריד בבתים, אחרים באו אלינו ונכנסו איתנו לממ"ד.
"ניסינו להירגע, להסדיר נשימה. עדיין חשבנו שמדובר באירוע בסדר גודל שאנחנו פחות או יותר מכירים", היא מספרת, "ואז התחילו להגיע הודעות ווטסאפ מאנשים באזור. מכל מעגל התחלנו לקבל אותות מצוקה: 'הצילו', 'מגיעים אלינו', 'שוחטים אותנו', ואף אחד לא יודע בעצם כלום".
"אמא משדרות, שגרה בקומה שביעית, מספרת שראתה את השכנים שלה יוצאים מהבניין ורצים לעבר מה שנראה להם כמו קבוצת חיילים. היא קלטה שמדובר במחבלים, צרחה להם מלמעלה והם נסו משם"
מי נמצא בממ"ד בזמן הזה?
"המשפחה שלי ועוד שלושה ילדים. התחיל להיות חם, הבנות, שעשו לילה לבן והיו עייפות מאוד, נרדמו והתעוררו לסירוגין. הבומים לא הפסיקו. לא הייתה קליטה בממ"ד, אז כל פעם פתחתי את הדלת כדי לקבל קצת מידע והילדים צרחו עליי שאסגור. כשירון הבין שמדובר בחדירת מחבלים הוא יצא מהבית. בזמן אמת הוא לא אמר לי, כדי לא להפחיד אותי, אבל הוא לקח איתו סכין. אני לא הבנתי מה דחוף לו לצאת מהבית. בהמשך קלטתי שכל הגברים יצאו מהבתים ולקחו איתם מה שיכלו, כי לא היו כמעט נשקים. בשלב מסוים שמענו צרור יריות מטורף קרוב אלינו, והייתי בטוחה שירו בו. התחלתי לצרוח".
איך הילדים הגיבו?
"נבהלו. הם לא רגילים לראות אותי ככה כי אני תמיד אסופה ומשדרת רוגע. אני מלמדת את זה בסדנאות חוסן, אני יודעת איך צריך להתנהל, אבל זה היה בלתי נשלט. פחד מוות שלא חוויתי. מתישהו שמעתי את ירון צועק לי שהוא בסדר, ואז עוד צרורות. בדיעבד אני חושבת שזה היה מסוק שירה מלמעלה אבל זה נשמע כמו יריות מחוץ לבית. ראיתי מה קורה בבתים אחרים באזור והייתי מבועתת. התחילו להגיע שאלות בווטסאפ לגבי נעילת הממ"ד, משהו שלא חשבנו עליו, והבנו שהדלת שלנו היא מהסוג שלא ננעל מבפנים. בתוך הסיטואציה הזאת ילד אחד שלי לא הפסיק לרעוד, השני שתק במשך שעתיים. לאט־לאט התחלתי להתאפס על עצמי ולשדר איזשהו חוזק.
"אחר הצהריים ירון הודיע לי שאנחנו עוזבים. "תארזי, אנחנו עפים מפה". אמרתי לו שאין מצב. איך נצא החוצה עם הילדים, שחלקם לא שלנו, כשאולי יש מחבלים סביבנו ואין לנו נשק? אבל בסופו של דבר השתכנעתי. הכול קרה בכזאת מהירות שלא הספקתי לארוז כמעט כלום. יצאתי משם באוברול עם הדפס דקלים שנראה שייך לחופשה בהוואי, כשאני בכלל מרגישה רצון ללבוש שחורים".
החיילים כיוונו עלינו נשק
בשעה חמש נכנסו המשפחות למכוניות ויצרו שיירה שיצאה מהקיבוץ דרך השטחים החקלאיים. "זה היה מחזה סוריאליסטי", מספרת פטל אהרון. "כל הליווי שלנו היה כיתת הכוננות של הקיבוץ עם מעט נשקים. אחרי שיצאנו אל הכביש, כל כמה דקות נתקלנו במחסום של חיילים עם נשקים שכוונו עלינו, והילדים לא מבינים למה חיילים שלנו מכוונים עליהם נשק".
המשפחות של קיבוץ גברעם הצילו את עצמן, וכשפטל אהרון מספרת את השתלשלות האירועים היא מדגישה בכל פעם שהסיפור מינורי לעומת הזוועות של אחרים. אבל עדיין, הוא בלתי ניתן לעיכול והשאיר טראומה קשה. גם כעת, כשהם שוהים בקיבוץ ניר־דוד, הם עדיין בתוך הסיוט. "יש ימים טובים יותר וטובים פחות", היא אומרת. כשהגיעה לניר־דוד חלתה. "הגוף שלי התפרק", היא אומרת. "כמה ימים לא הצלחתי לאכול כלום. לא בגלל שחליתי אלא בגלל השוק. גם הדאגה לחברים ולמשפחות אחרות, גם הקטע הכלכלי לא פשוט. הסביבה עוזרת לנו אבל אני כל הזמן בדיסוננס. עם כל עזרה שאנחנו מקבלים ממתנדבים, אני חושבת לעצמי שהחברים מבארי צריכים אותה יותר ממני. מה עברתי לעומתם? קשה לנקות את תחושת האשמה הזאת על כך שאנחנו ניצלנו".
מה קורה בדף הפייסבוק בימים האלה?
"הקהילה שלנו מדממת. פתחתי את הפוסטים לפרסום בלי אישור, כדי שיהיה אפשר למצוא מידע ועזרה בקלות. בשעות הראשונות ההודעות התעסקו בעיקר בחיפוש אנשים - מי ראה, מי שמע. אחרי כמה שעות התחילו להעלות תמונות של הנרצחים. וכל שעה עולה עוד תמונה. אני פוחדת להיכנס ולגלות. עוד מישהי שהייתה אצלי בקליניקה, עוד מישהי שהתחברתי איתה וירטואלית. בנות שהיו אינן. אחרות איבדו בני משפחה. עם חברה טובה נותק הקשר. כל פעם מתגלים רמזים שאולי איתרו אותה ואני מתמלאת תקווה ואז מתברר שזו לא היא. זו רכבת הרים רגשית.
"מישהי מספרת שישבה בממ"ד שעות לבד והחליטה לעבור לשכנים. דקה אחר כך טיל חירב לה את הבית"
"ברגע של כוח הצלחתי לחשוב על משהו חיובי. יצרתי פוסט של אופטימיות. ביקשתי שיכתבו את סיפורי הגבורה והניסים הקטנים, כדי שנשאב כוח ממי שאיתנו. ובאמת, כשאני רוצה להתחזק אני נכנסת לשרשור. יש שם סיפורים מדהימים. אמא משדרות, שגרה בקומה שביעית, מספרת שראתה את השכנים שלה יוצאים מהבניין ורצים לעבר מה שנראה להם כמו קבוצת חיילים. היא קלטה שמדובר במחבלים, צרחה להם מלמעלה והם נסו משם. היא הצילה אותם. מישהי אחרת, שישבה בממ"ד שעות לבד, החליטה בשלב מסוים לעבור לשכנים, ודקה אחר כך טיל חירב לה את הבית".
את רואה את עצמך חוזרת לגברעם?
"אני לא מתכננת כלום. גם לא ברמה של ימים. אני חיה את השעה. ירון מתכנן לחזור לשם כי צריך אנשים בכיתת הכוננות, צריך לחלוב את הפרות. אבל לגבי העתיד אני לא יודעת מה לחשוב. אני מרגישה שעד 7.10 נתתי לילדים שלי חיים מושלמים. פיסת גן עדן. נכון שחיינו באזור מטווח, אבל למדנו להתמודד, ידענו שאנחנו בטוחים והיינו מחוסנים. עד שבת הצלחתי לשמור על הילדים שלי לא שרוטים ועם תחושה שהם חיים במקום מושלם. אנשים ששמעו איפה אני גרה היו מסתכלים עליי ברחמים, ואני דווקא הרגשתי שאני פריווילגית. אבל תחושת הביטחון אבדה. כרגע אנחנו במקום עוטף ויפה, ליד נחל האסי. אבל זו רק תפאורה".
הלכתם לאסי? אתם מצליחים ליהנות ממשהו?
"הילדים הולכים. אחת המטפלות אמרה לנו: 'אתם לא צריכים לקרוע בגדים וללכת בשחור. בעיקר בהקשר של הילדים והצעירים. שילכו לנחל, שיעשו לק ג'ל, שיאכלו המבורגר'. למבוגרים זה יותר קשה. כולנו נראים כמו גוויות מהלכות. באחד הימים ירדתי לנחל. היה קר אבל הכנסתי את כל הגוף למים. הרגשתי צורך להיטהר, כמו במקווה".
שוקולד ללא הגבלה
בימים הראשונים, היא מספרת, היא בעיקר חיה את הרגע. "היינו במין חוסר תפקוד הורי", היא צוחקת. “הילדים רצו לאכול שוקולד? שיאכלו. רצו ללכת לישון באחת בלילה? אין בעיה. לבשו מה שזרוק על הרצפה. עשיתי שיחה עם כל אחד מהם, שיאווררו קצת, שיראו שגם אני בוכה וזה בסדר ואנושי. שלחנו אותם לשיחות עם מטפלות שהגיעו לכאן בהתנדבות. אבל מעבר לזה, הדבר היחיד שהיה לי חשוב הוא לחבק אותם.
"עכשיו התחלנו להתאפס. עשינו ישיבת הורים, כי אנחנו חיים כאן בסוג של קומונה, והחלטנו להתחיל ליצור איזושהי מסגרת שתשאיר אותם שפויים מבחינת שעות שינה, ממתקים, על מה נכון לדבר לידם ועל מה לא. חייבים להכניס קצת שפיות כי לפעמים הם מתנהגים בשיגעון אחד גדול, וברור למה. עבר עליהם משהו משוגע. על כולנו. אני מרימה את הראש מדי פעם ומצליחה לראות שלכולם כואב. גם לאנשים שלא גרים בעוטף. אני מצליחה לראות את ההזדהות וההירתמות לעזור שתורמת. אני מבינה את זה. אבל בגדול אנחנו עדיין עמוק במה שעברנו. בשואה הפרטית שלנו".
