הפרשה שנשכחה מהזיכרון הקולקטיבי: בספטמבר 1957, ממש לפני ראש השנה, עצר הצבא המצרי ספינת דיג ישראלית שעסקה בדיג מול חופי אל־עריש. ששת הנוסעים, חמישה דייגים ישראלים וקברניט איטלקי, הוחזקו בשבי המצרי ארבעה חודשים ושוחררו בינואר 1958. במסגרת כתבה שפורסמה בחודש מאי ב"לאשה" התראיינו כמה מבני משפחותיהם.
בעקבות הפרסום הגיע למערכת מייל: "סבא שלי, גד ויינברגר, היה בין הדייגים שהיו בשבי המצרי", כתבה לנו ספיר איצקוביץ (25) מכרמיאל. "אני לא הכרתי אותו, כי נולדתי עשר שנים לאחר שנפטר, ולסיפור השבי שלו נחשפתי לראשונה כשעשיתי עבודת שורשים בגיל 13 וקראתי עיתונות מאותה תקופה".
בחזרה לפרשת הדייגים שנפלו בשבי
אמה של ספיר, דורית איצקוביץ (59), שמחה לספר את על אביה, הדייג השבוי גד ויינבגר: "אני הצעירה בין שתי בנותיו, נולדתי שבע שנים אחרי שחזר מהשבי והוא נפטר כשהייתי בת 24", היא אומרת. איצקוביץ, מזכירה בכפר הילדים כרמיאל, נשואה ואם לשניים (אחד מהם קרוי צביגד על שם סבא גד ועל שם קרוב משפחה נוסף, צבי), מספרת שאביה היה יליד הונגריה, בן להורים ניצולי שואה, שהגיע ארצה לבדו בגיל 25. "הוא גר בחיפה, ובגיל 27 התחיל לעבוד כדייג על הספינה 'דורון'. הוא ואמי מרים הכירו בקולנוע, אחרי שהוא חזר מהשבי. הוא היה גבר יפה והם היו זוג מקסים".
מה הוא סיפר על השבי?
"אני לא שמעתי ממנו סיפורים על השבי, לא דיברו על זה בבית. כשהייתי בת 12 ואחותי אורנה בת 16 דיפדפנו באלבומים וגילינו תמונות של אבא כדייג. שאלנו את אמא והיא סיפרה לנו את סיפור השבי. רק בגיל 16-15 סיפרו לי שאני קרויה בעצם על שם הספינה 'דורון'.
"אני יודעת שהוא סיפר שהמצרים חשדו שלא מדובר בספינת דייגים תמימה אלא בספינת ריגול, וניסו להוכיח את זה באמצעות חקירות ומכות. אמא סיפרה שהוא היה מתעורר מהסיוטים בלילות בצעקות, בגלל הטראומה".
את יודעת אם הוא קיבל פיצויים וטיפול פסיכולוגי?
"אני חושבת שהוא קיבל פיצויים קטנים, אבל לא גמלה חודשית וגם לא טיפול פסיכולוגי. הוא ניסה להיות חזק ולא דיבר. אולי אז לא היה נהוג לדבר. הדחיקו. כולם היו צריכים להיות גיבורים. אני חושבת שהוא לא התאושש ממה שעבר".
הוא חזר לעסוק בדיג?
"לתקופה מסוימת. אחרי שאחותי הבכורה נולדה, הוא עבר לעבוד במפעל בעכו. ואז, כשהייתי בת שלוש, הוא רכב על אופנוע לעבודה ועבר תאונת דרכים קשה. הוא נפגע בראש ורגלו נקטעה. הוא נותר נכה ומאז בעצם לא תפקד. אני לא הכרתי אבא רגיל. כל מה ששמעתי היה מהדודים ומאמא (שנפטרה לפני כשבע שנים). היא גידלה אותנו במסירות.
"לא היה קל לגדול עם אבא כזה, המצב בבית היה לא פשוט ולא היה כל כך זמן לנוסטלגיה. בסופו של דבר הוא נפטר מדלקת ריאות בגיל 59. האמת היא שרק כשבתי ספיר עשתה עבודת שורשים חזרנו לסיפור שלו".
ספיר איצקוביץ עובדת כיום בחברה לייצור מוצרים אלקטרוניים, ומתחילת המלחמה שירתה כקצינת נפגעים בחמ"ל של יחידת מודיעי נפגעים. "לצערי הרב, המציאות הנוכחית מתקשרת אצלי לסיפור של סבא שלא הכרתי. אחות של אחת התצפיתניות השבויות הייתה צוערת בקורס קצינים שבו פיקדתי. ההקשר הזה גרם לי לתחושה הזויה, הלם על כך שזו מציאות שחוזרת על עצמה. פתאום אני חושבת שאולי היה מקום שנדבר יותר על הסיפור של סבא, שהיה אמור לקבל יותר הכרה, ואני שמחה שהסיפור יצא לאור ושניתנה לנו ההזדמנות להאיר עליו בזרקור קטן".
התעלומה עדיין לא נפתרה
מי האישה הצעירה שצולמה על שער גיליון "לאשה" בינואר 1958 יחד עם בן זוגה, שהיה אחד החוזרים מהשבי? תחת הכותרת "הגיבורים חזרו" הופיעה תמונה של זוג. בתוך הגיליון נכתב:
"שאול יצחק, מכונאי 'דורון', מחבק את ארוסתו". יצחק שאול הוא אחד הדייגים שחזרו מהשבי. את זהות הארוסה עדיין לא פענחנו. יודעות מי זו? כתבו לנו!
