אז היו חגים, יפה מאוד. מה עכשיו? נכון מאוד - דיאטה. איזה נושא מקסים. מספר אחת. מה כבר אפשר לחדש לגביו? כלום. נאמר כבר הכול. משימה אחת פשוטה שאפשר לסכם בשתי מילים (לאכול פחות) או לפתח לארבע (לאכול פחות ולעשות ספורט) או מקסימום לתמצת במשפט (לאכול פחות, לעשות ספורט ולהתמיד). זה באמת לא מסובך. אבל אנחנו בני אדם, אז בואו נסבך את זה עד שייצא לנו החשק לחיות. נתעסק בחלבונים, נספור פחמימות, נגגל "מה זה סיבים". נגיד דברים כמו "חטיף אנרגיה זה יותר חטיף מאשר אנרגיה" או "פירות אוכלים ולא שותים" וכמובן, "אם הסלט נוצץ זה לא מים". נלמד שמומלץ להישקל פעם בחודש ונגיד "כן, ברור, פעם בחודש, אין שום בעיה", אבל נישקל פעם בשבוע. או בתכלס פעם ביום. טוב, די לשקר. נישקל פעם בשעה כי זה מגדיר לנו את מצב הרוח ונסתיר את זה מהאנשים שמקבלים כסף כדי להגיד לנו איך לעשות דיאטה. התשובה היא, אגב, לאכול פחות. ואולי גם לעשות ספורט. ובמקרי קיצון, כדאי גם להתמיד. אין בעד מה.
אין לי בעיה עם אנשים שרוצים לעשות דיאטה. מה אכפת לי? תעשו מה שבא לכם. אבל אני, ברוך השם, יצאתי ממעגל המשקל. כל החיים התעסקתי בזה עד שנמאס לי. אבל באמת נמאס לי. לא נמאס לי בקטע של החלטה מודעת, "מהיום אני מפסיקה עם הדיאטות". פשוט הפסקתי לחשוב על זה. שחררתי. בהתחלה חשבתי שאני עובדת על עצמי, לא האמנתי שזה באמת קורה לי. אבל עברה שנה, ועברו שנתיים וכבר הפסקתי לספור כמה פעמים אכלתי בלי רגשות אשם. כן, נשבעת לכן שזה אפשרי. ומה קרה כשהפסקתי להתעסק במשקל שלי? נכון מאוד - הפסקתי להשמין. גם הפסקתי לרזות, אבל היות שזה לא מעניין אף אחד - נשבעת לכן שאפס אנשים מתעסקים במראה החיצוני שלי - זה הפסיק לעניין גם אותי. בלי כוח רצון, בלי לספור קלוריות, בלי משקל באמבטיה. והמתנה הכי גדולה שקיבלתי מעצמי הייתה שהפסקתי לדבר על זה. כי פעם הייתי אובססיבית. שנים דיברתי רק על איך אני כן נראית ואיך אני לא נראית ומה הגודל של התחת שלי והנה ירדתי 200 גרם והנה ירדתי 20 קילו. ומה השתנה כשהייתי 20 קילו פחות? כלום. הייתי אותו בן אדם, היו לי אותם חברים, אף אחד לא אהב אותי יותר וסוכני הדוגמניות בארץ לא שלחו פפראצי לחצר של הבניין שלי. כן, היה כיף להיראות טוב יותר, אבל חייתי בפחד נוראי מזה שאשמין בחזרה. אז מה זה שווה? וואלה, לא שווה. אז יאללה, די.
מה שהכי נחמד זה שמאז שאני נקייה מההתמכרות האיומה הזאת, אני מרגישה כמו הבן אדם הכי יפה בעולם. אף פעם לא הרגשתי ככה. לא כשהייתי רזה, לא כשהייתי צעירה ובטח לא כשהייתי גם רזה וגם צעירה. כי דיאטות לא באמת קשורות למראה חיצוני. אתן יודעות את זה, נכון? זה סימפטום. זה חוסר ביטחון, זה צורך באהבה וזה ניסיון לשלוט בדבר היחידי שאנחנו חושבות שאנחנו מסוגלות לשלוט בו - הגוף שלנו. איזה קשקוש. אנחנו לא שולטות בגוף שלנו, אנחנו מקסימום יכולות לתת לו המלצות. מה שכן אפשר זה להפסיק לתת לגוף לשלוט בנו. אולי לא לחלוטין, אבל בהחלט אפשר להגיע איתו לאיזון סימפטי. אבל בניגוד לדיאטות, זה לא עניין של כוח רצון ולא מעוטר בסיסמאות נדושות כמו "זו דרך חיים". זה פשוט קורה מעצמו, וזה אחלה, וזה נעים, אז נשארים. והלוואי שזה יקרה לכולם, באמת. אני ממליצה. ככה התקופה הכי יפה של השנה היא אחרי החגים.
