במשך שבע שנים ניהלה יהודית רשף רומן עם גבר שעד היום היא מכנה "אהבת חיי". לפני 17 שנה נפטר אהובה ממחלת הסרטן, בגיל 54. היא ליוותה אותו בטיפולים ואף הייתה לצידו ברגע שבו נשם את נשימתו האחרונה. אבל עדיין, בהלוויה היא נאלצה לעמוד רחוק־רחוק, בחלקה אחרת בכלל, ולהשקיף מהצד בזמן שאמרו עליו קדיש. היא גם לא יכלה לקחת חלק בשבעה. זאת משום שאהובה היה גבר נשוי, והיא הייתה "רק" המאהבת. האבל, כמובן, היה שייך לאלמנה.
"נשארתי נטולת מעמד", אומרת רשף. "בדיוק כמו שחברה שלי אמרה לי ברגע שעדכנתי אותה שאהובי נפטר: 'לכאב שלך אין תוקף חברתי'. איש לא הכיר בי כמי שזכאית להתאבל, ומבחינת המשפחה שלו, לא רק שלא היה לי מקום בחייו, הייתי במקום של חטא. אבל איש לא יכול היה לקחת ממני את האהבה שחוויתי, את האהבה שזכיתי לה, את האהבה שמלווה אותי ותמשיך ללוות אותי עד אחרון ימיי".
פתאום הוא הפסיק לנשום
רשף, היום בת 71, היא אשת חינוך במקצועה המתגוררת בגדרה. כשהייתה בת 47 התגרשה מאבי שלושת ילדיה. שלושה חודשים לאחר מכן פגשה את אהבתה הגדולה. "זה היה מקרי לחלוטין", היא מספרת. "נפגשנו במסגרת פורום בנושא טיולים באינטרנט. גילינו שיש לנו הרבה במשותף והתחלנו להתכתב רק שנינו. אהובי מהרגע הראשון הבהיר לי שהוא נשוי. בנוסף הוא ציין שהוא 'חולה ואימפוטנט'. בדיעבד הוא אכן סבל ממחלה כרונית, אבל לא באמת היה אימפוטנט. זה מעיד עד כמה באמת לא היה לו שום עניין לחפש רומן בחוץ".
איך בכל זאת זה קרה?
"אחרי תקופת התכתבות, החלטנו להיפגש לקפה בצורה הכי אפלטונית שיש. במשך חודש וחצי באמת נפגשנו רק כידידים. אבל אז התאהבנו".
יהודית רשף: "הרגשתי שאני חייבת ללכת להלוויה. עמדתי רחוק, אבל אז צעדה לקראתי חברה של אשתו ואמרה לי: 'אני מבקשת ממך ללכת מפה'. סירבתי להתפנות"
לא הפריע לך שהוא נשוי?
"בשיא הכנות, מבחינה מוסרית הרגשתי שזה יותר עניין שלו. הוא סיפר לי על אשתו וברור שלמטבע יש שני צדדים, אבל מהצד שלו הוא הרגיש שמשהו חסר בנישואים שלו, ואת המשהו הזה הוא מצא אצלי. הקושי שלי התבטא בכך שלא יכולתי לראות אותו מספיק או לחלוק איתו דברים שרציתי בכל רגע נתון. היינו נפגשים פעמיים בשבוע, והרגשתי שהזמן שלי איתו מוגבל. החברות שלי והילדים שלי ידעו עליו, אבל אף אחד מסביבתו הקרובה לא ידע עליי".
הקושי הגדול באמת החל כשאהובה של רשף חלה בפעם הראשונה. "אחרי שנה וחצי שהיינו יחד, גילו אצלו סרטן במעי הגס. הוא היה צריך לעבור ניתוח וכמובן, אשתו וילדיו הם אלה שהיו לצידו. בניתוח היה סיבוך, הוא נכנס לניתוח נוסף ובמשך חודש היה מאושפז בטיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. בהתחלה לא ידעתי מכל זה. בבת אחת נותק איתו הקשר - הוא לא התקשר אליי ולא היה זמין. השתגעתי מרוב דאגה. בשלב מסוים חשבתי שאולי הוא מת, והתחלתי לבדוק בעיתונים את מודעות האבל.
"בסוף החלטתי שאני לא מסוגלת לחיות בחוסר הוודאות הנורא הזה. ידעתי באיזה בית חולים הוא מאושפז, נסעתי לשם, פניתי למזכירת המחלקה ואמרתי לה את האמת: שאני המאהבת שלו ושאני רוצה לדעת מה קורה איתו. למזלי המזכירה הייתה ממש נחמדה ואמפתית. לא רק שהיא עדכנה אותי באותו יום, אלא שהיא המשיכה לעדכן אותי טלפונית במצבו בכל התקופה שבה הוא היה מאושפז".
אהובה של רשף התאושש בסופו של דבר, אבל נאלץ לעבור כריתה של המעי ולהסתובב עם סטומה (שקית חיצונית המפנה את פסולת המעי). "אחרי שהוא חזר קצת לעצמו, הוא הגיע אליי הביתה במטרה להיפרד", נזכרת רשף. "הוא אמר לי: 'אין לי כבר מה לתת לך. אפילו לא מין. את תשכבי עם מישהו עם סטומה?'. אמרתי לו שיפסיק לבלבל את המוח, שאני לא רואה בכלל את הסטומה, שזה לא מעניין אותי, שכל מה שחשוב לי זה שהוא פה איתי".
ואכן, הרומן נמשך, ובשלב מסוים אהובה שיתף חבר אחד שלו בסוד "והחבר הפך גם לגיבוי שלנו", היא אומרת. אבל חמש שנים לאחר מכן, הסרטן חזר. "הפעם זה היה רציני יותר והתפשט לעצמות. הוא עבר כימותרפיה, והרבה פעמים אני הייתי זו שליוותה אותו לטיפולים. הוא סיפר לי שאשתו אמרה לו שאין לה זמן, שייקח מונית. הייתי מסיעה אותו ויושבת לצידו. עשיתי זאת כמובן בשמחה גדולה. אבל הטיפולים לא עזרו. בהתחלה הוא אושפז במחלקה אונקולוגית ובהמשך הועבר להוספיס. הוא עדיין יכול היה לתקשר ועדכן אותי היכן הוא נמצא. בני משפחתו לא היו לצידו בלילות, אז אני באופן קבוע שהיתי לצידו בלילה: הייתי מגיעה אליו בסביבות שמונה בערב ועוזבת מוקדם על הבוקר, לפני שבני המשפחה היו באים".
הצוות הרפואי לא שאל שאלות?
"כשהוא היה בהוספיס אמרתי להם בדיוק מי אני. הם הבינו והיו מאוד סימפטיים כלפיי. כמעט עד הרגע האחרון, אשתו לא ידעה על קיומי. אבל אז אירעה תקרית. היא הגיעה יום אחד לבקר אותו ושאלה איך עבר הלילה. היה אח חדש בהוספיס שלא היה מעורה בסיפור. הוא אמר לה: 'אבל את היית איתו כל הלילה'. זה עורר אצלה חשד, וכמה ימים אחרי זה היא הגיעה אליו בשבע בבוקר, מה שהיא מעולם לא עשתה לפני כן. היא תפסה אותי יושבת לצידו, מקריאה לו ספר. היא אמרה לי משהו בסגנון: 'אם את כבר מקריאה לו, אז תעשי כך וכך'. ציוותה עליי משהו בכוונה. עניתי לה 'אני לא המטפלת', והלכתי".
נעמה: "בהלוויה הייתי צריכה להסתתר, ויום לאחר שהוא מת כבר נאלצתי ללכת כרגיל לעבודה. מה יכולתי להגיד לבוס שלי? שאני לא מגיעה כי האהוב הנשוי שלי נפטר?"
ועדיין, המשכת להגיע בלילות?
"כן. ידעתי שימיו ספורים וזה היה לי חשוב. לא היה אכפת לי משום דבר אחר. הכי קיוויתי שאם הוא ימות, שזה יקרה בזמן שאני איתו, וזה באמת מה שקרה. הייתי לצידו כל הלילה, וקצת אחרי שש בבוקר ראיתי אותו פתאום מפסיק לנשום. קראתי מהר לאחות, אמרתי לה שאני חושבת שהוא מת. היא באה ואישרה את זה. ידעתי שהם תכף יצטרכו להודיע לאשתו ושאין לי הרבה זמן. עליתי על המיטה שלו, חיבקתי אותו כדי שלא יתקרר, אבל אחרי שעה כבר הייתי צריכה ללכת. הצוות אמר לי שמשפחתו יכולה להגיע כל רגע.
"אני זוכרת איך נכנסתי לאוטו, נסעתי הביתה, ואז מצאתי את עצמי בבית ריק ושקט. מצד אחד, אהבת חייך מתה, מצד שני, אף אחד לא מגיע לנחם ולחבק אותך. עדכנתי את החברות שלי שידעו על הקשר, והן כמובן אמרו שהן משתתפות מאוד בצערי, אבל בזה זה נגמר. אני לא מאשימה אותן. הן לא יכלו לעשות משהו אחר. מה גם שבעיקר רציתי להיות בחברת חברים שלו, אנשים שהכירו אותו. לחלוק איתם יחד סיפורים עליו. אבל כמובן שלא יכולתי ללכת לשבעה".
אבל להלוויה כן הלכת.
"החבר היחיד של אהובי שידע על הקשר עדכן אותי לגבי ההלוויה. התלבטתי אם ללכת, אבל בסוף הרגשתי שאני חייבת, שאני צריכה את הפרידה הזו ממנו. ביקשתי מחברה שלי להצטרף אליי. בכוונה צעדנו בסוף השיירה, וכשהגיעו לחלקת הקבר עמדנו רחוק, בחלקה אחרת. אבל אז צעדה לקראתנו מישהי שהציגה את עצמה כחברה של אשתו, ואמרה לי: 'אני מבקשת ממך ללכת מפה'. אשתו כנראה שאלה את עצמה אם אגיע וחיפשה אותי בין כל האנשים. אבל אני סירבתי להתפנות. אמרתי לה שאני מוכנה להתרחק עוד יותר אבל שאני לא הולכת. וכך היה".
נשמע לא פשוט.
"זה לא רק שאת לא רצויה בהלוויה. בתור מאהבת, את לא באמת יכולה להתאבל על בן הזוג שלך. יש הרבה חוסר הכלה מהסביבה שלך. כשסיפרתי לאנשים קרובים אליי שהוא נפטר, הרבה אמרו לי: 'טוב, עכשיו זה הזמן להסתכל קדימה. את צריכה למצוא מישהו אחר ופנוי'. זה משהו שבחיים לא היו אומרים לאלמנה. לא היו אומרים לה מיד אחרי שבעלה מת: 'זה הזמן למצוא קשר חדש'. גם האנשים שיודעים כמה אהבת אותו, בסופו של דבר מחשיבים את האהבה הזו שלך כסוג ב'. אומרים לך שעכשיו כביכול מגיעה לך אהבה אמיתית. אבל אני עד היום מחשיבה אותו לאהבתי הגדולה".
לא הפסקתי לבכות
סיפור של רשף מזכיר מאוד את עלילת הסרט "הפילגש", שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע. במרכז הסרט, שיצרה התסריטאית והבמאית מעיין ריף בהשראת סיפורה האישי, ניצבת אלה (דאנה איבגי), מעצבת תלבושות בתיאטרון, שבמשך ארבע שנים מנהלת רומן עם אסף, מחזאי התיאטרון - הנשוי לנטשה (אניה בוקשטיין). אבל אז אסף מת במפתיע. לא רק שהקולגות שלה בתיאטרון (שידעו על הרומן והעלימו עין), נעדרים כל סימפטיה כלפיה, אלא שהם מנסים למדר אותה: הם לא מעדכנים אותה בפרטי ההלוויה ומבקשים ממנה לא להגיע לשבעה "כי זה האבל של נטשה".
בראיונות הסבירה ריף (39), שבסרטה ניסתה להציג קושי פחות מדובר ב"להיות האישה האחרת". לא רק הבדידות בזמן שגרה, אלא הכורח להתאבל לבד במקרה שהאהוב שלך הולך לעולמו. "את התסריט התחלתי לכתוב בעקבות מותו של אהוב סודי", כתבה בתיק העיתונות לתקשורת. "הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי, אך כיוון שאף אחד לא ידע על הקשר, לא יכולתי לשתף בפרידה ונאלצתי להמשיך ולתפקד כרגיל. מצאתי את עצמי צועדת ברחובות תל־אביב עם לב שבור וחיוך מאולץ על הפנים. הביך אותי לספר שהייתי 'מקום שני' בחייו של מישהו, אבל העדפתי את המקום הזה מאשר לוותר על האהבה שהייתה לי. מבחינתי היה מוסרי יותר להיות נאמנה לרגשותיי, מאשר לציית למה שהחברה מגדירה כמוסרי".
3 צפייה בגלריה
דאנה איבגי ואניה בוקשטיין ב"הפילגש". כשהמאהבת פוגשת את האישה החוקית
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
גם נעמה (שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת), אלמנה בת 56 מאזור המרכז, חוותה מקרה דומה. במשך חמש שנים ניהלה רומן עם גבר נשוי, אהוב נעוריה מימי התיכון. לפני שנה האהוב הלך לעולמו במפתיע מחיידק אלים. "שנה לפני שהחל הרומן שלי איתו, בעלי נפטר מסרטן", היא מספרת. "זה יהיה קצת עצוב להגיד, אבל המוות של אהובי היה לי קשה עוד יותר מהמוות של בעלי. אולי כי עם בעלי הייתה לי הכנה וגם יכולתי להתאבל עליו כמו שצריך. כאן לא היה לי את זה. בהלוויה הייתי צריכה להסתתר, ויום לאחר שהוא מת כבר הייתי צריכה ללכת כרגיל לעבודה. מה יכולתי להגיד לבוס שלי? שאני לא מגיעה כי האהוב הנשוי שלי נפטר?".
היא אמא לשלושה ילדים בוגרים, עובדת כמנהלת משרד. את בעלה הכירה בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, עברה איתו לארצות־הברית ושם נולדו ילדיהם. לפני עשור בעלה חלה בסרטן. "שנה לפני מותו, עוד בזמן שחיינו בארצות־הברית, חברים מהכיתה שלי בתיכון הקימו קבוצה בפייסבוק לרגל מסיבת מחזור", היא מספרת. "ככה הקשר ביני ובין אהובי חודש. הוא למד איתי באותה כיתה והיה האהבה הראשונה שלי, אבל אחרי שנפרדנו וסיימנו תיכון, כל אחד המשיך בחייו והקשר נותק. כשראינו זה את זו בקבוצה התחלנו להתכתב, והוא סיפר לי שגם הוא נשוי ואב לילדים, אבל לא נשוי באושר. אני סיפרתי לו על בעלי החולה והוא עדכן אותי שאמא שלו חולה מאוד. בסוף בעלי ואמא שלו נפטרו בהפרש של שבוע, וניחמנו זה את זו.
"שנה אחרי פטירתו של בעלי החלטתי שאני חוזרת לגור בארץ. אז נפגשנו והאהבה בינינו פרחה. ממש כאילו המשיכה מאותו מקום שבו היינו כשהיינו נערים. עברתי לגור בשכונה שלו, מה שאפשר לנו להיפגש מדי יום. הוא סיפר לאבא שלו ולאחים שלו עליי, אבל אשתו וילדיו, במשך רוב השנים לא ידעו".
מעיין ריף, יוצרת "הפילגש": "כיוון שאף אחד לא ידע על הקשר, לא יכולתי לשתף ונאלצתי לתפקד כרגיל. מצאתי את עצמי צועדת ברחובות תל־אביב עם לב שבור וחיוך מאולץ על הפנים"
מתי זה נודע להם?
"שנה לפני מותו, חבר שלו שידע על הרומן הלשין עליו. הוא סיפר לאשתו, וגם נתן לה את השם ואת הכתובת שלי. יום אחד היא הגיעה אליי הביתה. דפקה לי על הדלת בצרחות. היא אמרה שהיא יודעת עלינו וביקשה שאפתח לה. בהתחלה סירבתי לפתוח כי היא השתוללה, אבל אחרי זה הסכמתי להיפגש איתה והכחשתי הכול. אמרתי לה שאנחנו מכירים עוד מהתיכון ושאנחנו רק ידידים, אבל היה לי ברור שהיא לא קונה את זה".
למרות הגילוי הם המשיכו ברומן, עד שיום אחד אהובה, שסבל ממחלה כרונית קשה, הותקף על ידי חיידק אלים ואושפז. "אחיו הודיע לי על כך", היא אומרת. "הוא אמר לי שהוא במצב קריטי. נורא רציתי לבוא לבקר אותו בבית החולים, אבל אחיו אמר לי שזה לא רעיון טוב, כי אשתו וילדיו נמצאים שם כל הזמן. היה ברור שאם הייתי באה לבקר אותו זה היה מייצר סצנות, ולא רציתי להקשות עוד יותר על המשפחה. אבל זו הייתה תחושה איומה. הידיעה שאהוב לבך מאושפז, שאלה אולי רגעיו האחרונים ואת לא יכולה להיות לצידו, להיפרד ממנו. עשרה ימים אחרי שהוא אושפז, הוא הלך לעולמו".
אחיו עדכן אותך?
"כן. צרחתי ולא הפסקתי לבכות. אחיו גם עדכן אותי לגבי מועד ההלוויה, וידעתי שעל זה אני לא מוותרת. זה היה בחורף וירד גשם. הייתי ספונה בתוך מעיל וכובע. ידעתי שלאשתו יהיה קשה לזהות אותי בין כל האנשים, וגם הקפדתי לשמור מרחק. אבל זו הייתה חוויה נוראית. בנוסף, לא יכולתי לקחת חלק בשבעה. הרבה חברים שלמדו איתנו בכיתה הגיעו, בזמן שאני, שהכי אהבתי אותו ושהוא הכי אהב אותי, הייתי מנועה. אני זוכרת איך לא ישנתי כל הלילה, ואז למחרת הייתי צריכה ללכת לעבודה כי לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת להמשיך בשגרת חיי הרגילה. תחושה זוועתית. חוסר אונים מוחלט. עד היום אני מתקשה להתאושש".
רבות מהקוראות יגידו שאין מה לחמול עלייך: ניהלת ביודעין רומן עם גבר נשוי.
"אני לא מבקשת רחמים מאף אחד. מצד שני, חשוב לי לומר שזה סיפור מורכב. ממש לא שחור ולבן. לא הייתה לו זוגיות בריאה בכל מובן המילה. אני יודעת שבשנים האחרונות לחייו, רק בזכותי הוא היה מאושר. הייתה בינינו אהבה נדירה ולאף אחד אין זכות לבקר או לשפוט, כל עוד הוא לא היה בנעליי".
