מודה: אני אחת מהנשים היחידות בארץ שלא אוהבות לצאת לחופשות. שיחות על חוויות מחופשות ועל דילים שווים משעממות אותי, אני מתעייפת רק מלשמוע תכנון לו"ז של ימים עמוסים כדי להספיק הרבה, המזוודות שלי איכשהו תמיד מסודרות פחות טוב משל אחרים ומתבלגנות צ'יק־צ'ק, תוכניות ההתארגנות והחשש שאשכח משהו מתישים אותי, ולרוב אני אכן שוכחת (מי נוסע למלון עם שלושה ילדים, שוכח את כל בגדי הים בבית ונאלץ לקנות לכולם בגדי ים חדשים דווקא במלון יקר?).
אני רגילה למבטי התימהון של אנשים ששומעים שאני לא טסה, אבל בכל פעם שבני המשפחה שלי נוסעים לחו"ל, אני מסיעה אותם לשדה התעופה ומתמלאת רחמים על כל הטסים. ביי ביי, אני הולכת לחגוג בבית הריק שלי. ואין חשש שאשכח כלום.
הנה עוד כמה נשים שממש כמוני לא ביטלו את חופשת אוגוסט בגלל המלחמה, לא קיבלו הודעה על ביטול הטיסה, ובטח שלא מצאו את עצמן תקועות בחו"ל, שוברות את הראש איך לחזור ואיך יסתדרו עם החריגה בתקציב. המרואיינות האלה, כמוני, הבינו מלכתחילה שאין כמו בבית (שגם עצם קיומו הוא כבר לא דבר מובן מאליו בימים אלה).
"לא טסתי 20 שנה"
מיכל בוניאל (47) מפתח־תקווה, גרושה ואם לשניים, מזכירה בבית המשפט:
כשהחברות שלי מנסות לקבוע מפגש זה לא פשוט. בכל תאריך שמציעים, מישהי בדיוק בחופשה, או טסה לחופשה או חוזרת מחופשה. רק אני זמינה תמיד".
לפעמים זה כיף לשבור שגרה, לא?
“אני אוהבת את השגרה שלי. אני עובדת במזכירות בית המשפט המחוזי בתל־אביב ומרגישה הכי טוב בתוך סדר היום שלי. גם אם אני יוצאת בערב, ואני אוהבת לצאת, אני אוהבת לחזור למיטה שלי ולכרית שלי. לא טסתי לחו"ל משהו כמו 20 שנה. גם לכל מיני נסיעות מהעבודה אני לא מצטרפת. אני תמיד מוצאת ברגע האחרון סיבה למה לא. הייתה פעם אחת שנרשמתי לנסיעה לאילת אבל ביטלתי ברגע האחרון. בערב לפני אני תופסת רגליים קרות, זה מכניס אותי ללחץ. ברמה הרעיונית חופשה נשמעת לי דבר כיפי, אבל כשזה מגיע לרמה המעשית אני נכנסת לדאון. מאז שאני ילדה זה ככה. כשהשמש מתחילה לשקוע נהיה לי קשה. בסוף כיתה ט' התקבלתי לקורס מד"צים של הנוער העובד. רציתי להיות מדריכה, אבל מדובר בשבועיים ביער, אז לא יצאתי. זה היה גדול עליי".
כלומר, יש לך איזה רצון לנסוע אבל משהו עוצר אותך?
"אני עוקבת ברשתות אחרי אנשים שמעלים תמונות מחו"ל, ויש לי חלומות לנסוע לבקר את בת דודה שלי באוסטרליה, לעשות ספארי באפריקה ולראות את ארצות־הברית. יכול להיות שאם אסע גם איהנה, אבל עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. אני צריכה את המקום הבטוח שלי".
איך אנשים סביבך מתייחסים לדבר הזה?
"מרימים גבה. מנסים להבין למה, ואין לי תשובות. זאת אני".
מנסים לשכנע אותך לנסוע בכל זאת?
"מדי פעם. אמא שלי שכנעה אותי פעמיים לצאת לחופשה מהעבודה כי היא מאוד רצתה את זה בשבילי וגם הצטרפה אליי. בן הזוג הקודם שלי פשוט קבע לי עובדה פעם אחת. 'בוקר טוב, נוסעים לים המלח'. אז נסעתי לראשונה לים המלח בגיל 46. חברה טובה שלי מחיפה הציעה לי לנסוע לסוף שבוע לכבוד יום ההולדת שלי. אמרתי לה, 'מה רע שתבואי אליי לסוף שבוע ונצא לרקוד?'. לדעתה אני מפסידה, אבל לי זה מספיק".
כשהילדים שלך היו קטנים, לא הפריע להם שאתם לא נוסעים?
"הם היו רגילים כנראה. כשחברים שלנו נסעו לקמפינג, למשל, לא הטריד אותי שאנחנו לא שם, ואני לא זוכרת שהם התלוננו. מאוד התאימו לי טיולים יומיים. יוצאים בבוקר וחוזרים הביתה בערב. אני כן אוהבת לצאת ולבלות, אני רק רוצה לחזור לבית שלי בלילה".
"לא צריכה ריביירה, יש לי ים"
יפית חדריה (52) מאשקלון, גרושה ואמא לשלוש, קוסמטיקאית:
כשהייתי צעירה עבדתי בסוכנות נסיעות ונסעתי המון. מאז שהתחתנתי ונולדו לי הבנות, כבר אין לי חשק - לא לארגונים של הלפני ולא לכביסות של האחרי. אני מחכה לערב, לשקט שלי, לנוחות שלי, לאוכל שלי. בבוקר אני שותה קפה עם כוס ענקית ספציפית. הכול בול כמו שאני אוהבת. אני לא נהנית לשבת בחדר אוכל עם עוד מיליון איש. נסיעות הפכו להיות בשבילי תיק. זה מענה ולא מהנה".
אבל מעבר לארגונים של לפני ואחרי, בחופשה עצמה את לא חושבת שתיהני?
"לא. לפני כמה שנים נסעתי לחופשה משפחתית בים המלח עם הבנות שלי והגרוש שלי. אוכל, בריכה, ים, צוות בידור. מיציתי מהר מאוד. עשיתי את זה בשביל הבנות, אבל חיכיתי לחזור הביתה. לפני כמה שבועות חברה הציעה לי להצטרף אליה לנסיעת עבודה לריביירה הצרפתית, ללא עלות, ולא רציתי. אני לא צריכה את הריביירה הצרפתית. יש לי פה את הים מתחת לבית".
במלון את לא צריכה לנקות את החול מהים, למשל.
"הפוך. אני חולת ניקיון וסדר. אני אוהבת את הניקיון שלי ואת הסדר שיש לי בבית. אני לא אוהבת לחרוג ממנו, זה משבש אותי. אני שלמה עם המקום שלי. הים, אגב, עוזר לי מאוד בשגרה. איבדתי אמא ואחות בשלושה חודשים, והים הוא הדבר שהכי מעודד אותי. אני יוצאת לצוק, לוקחת נשימות, משתחררת וחוזרת הביתה כמו חדשה. אני גם אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה. אני חיה בגן עדן ולא מרגישה שאני צריכה חופש ממנו".
"חופשה זו תודעה, לא מקום"
יפעת איילים (54) מחיפה, אלמנה ואמא לארבעה, מורה ליוגה וספרית:
אני לא זקוקה לחופש. יש לי הכי הרבה חופש ביומיום שלי. הכי טוב לי בבית, במציאות שלי. פה יש לי הכי הרבה שקט. זה תהליך שנבנה עם היוגה. אודי, בעלי, נפטר לפני 12 שנים, והרגשתי שעברתי את המפץ הגדול. הכול התפזר. באותה תקופה נכנסתי ליוגה, וככל שתרגלתי הרגשתי שאני פורמת קשר סבוך ומקבלת עוד ועוד שקט. השקט הוא פנימי, אני לא צריכה לנסוע כדי להגיע אליו. חופש בעיניי הוא מצב תודעה שלא קשור למקום. אפשר להיות בחופש בכל מקום, ואני מרגישה בחופש כל הזמן".
לא בא לך בכלל לנסוע לפעמים? לראות נופים אחרים?
"אני מכירה את העולם כי היום, בגלל האינטרנט, הכול מאוד קרוב ונגיש. אני מכירה את המונה ליזה, לא דחוף לי לראות אותה מקרוב. ידע כללי הוא משהו שנובע מסקרנות, אבל אני מודה שמאז שנכנסתי ליוגה, החקירה שלי פנימית יותר. חופשה זה משהו אחר. כשאנשים מספרים לי על חופשות אני מבינה כמה חופש זה עבודה קשה - לתכנן, לארוז, להספיק, לחזור עייפים. נשמע לי מתיש. צריך להוציא המון אנרגיה על משהו שלא מספיק מעניין אותי. אני רואה בזה קשר לעשייה הבלתי פוסקת ביומיום. כולם בעשייה, הכול מתוכנן, צריכים לעשות משהו כל הזמן, להניע את החיים. לא יודעים לשבת וסתם להקשיב לרוח בעצים. אני לא רוצה להניע את החיים, אני חלק מהתנועה שלהם. אני אפילו תוהה אם אין בכל החופשות האלה סוג של בריחה. ואני יכולה להבין את זה. החיים פה עמוסים וקשים מאוד, ואנשים רוצים להימלט ולנוח".
נסעת פעם לחו"ל?
"נסעתי כשהייתה לי סיבה קונקרטית: טסתי להודו ללמוד יוגה. נסעתי לבן שלי שגר בברצלונה. אבל הנסיעות האלה לא היו למטרת חופשה. כשביקרתי את הבן שלי לא עניין אותי ללכת לראות אתרים ומוזיאונים. הוא רצה לקחת אותי למקומות, אבל אמרתי לו שהרבה יותר מעניין אותי לשבת איתו בעסק שלו ובבית שלו".
"לא הייתי האמא שיוצאת לטייל במצדה"
ענת רונן (54), ישראלית שמתגוררת בטקסס, ארצות־הברית, נשואה, אמא לבן ("ול־10 חתולים"), אמנית:
יצא שנסענו לבקר קרובי משפחה של בעלי, אורי, בארצות־הברית או לבקר את המשפחה בישראל, אבל אלה לא היו חופשות או טיולים".
למה, בעצם?
"קודם כול, אני מרגישה שחופשה או טיול זה בזבוז של זמן וכסף, ואני יכולה לעשות דברים מועילים יותר. היום אני נוסעת הרבה לצורך עבודה, אז יכול להיות שאלך לכמה שעות לראות איזה פארק או מוזיאון, אבל זה רק כי אני כבר שם ממילא. לשים אותי באיזה מקום זר ולצפות ממני שאתחיל ליהנות נראה לי מוזר. נסעתי, למשל, לעשות פרויקט במקאו בסין, אז חוץ מאחר צהריים אחד, הייתי כל הזמן מול הקיר שציירתי עליו. אני ובעלי התחתנו בקפריסין והיינו שם יומיים־שלושה. בטעות הזמנתי מלון מאוד שווה, אבל אחרי כמה שעות כבר התחלנו להסתכל אחד על השני ולתהות מה אנחנו עושים עם עצמנו. אין לי חשק מיוחד לטייל. אני אדם מופנם, ויכול להיות שגדול עליי להתעסק בכל האנרגיה שכרוכה בארגון של טיול ואינטראקציה עם המון אנשים".
כשהבן שלך היה קטן הוא לא התלונן?
"הוא היה רגיל לזה. אני לא הייתי האמא שיוצאת לטייל במצדה. יש לי קצת רגשי אשמה על זה, אבל כל אחד עושה מה שהוא יכול. פעם חבר אמר לי שחלק משמעותי מכל טיול זה התכנון, כשלומדים על המקום ובוחרים לאן ללכת וככה כבר מכירים אותו קצת. אז נראה שלי מספיק להסתכל בתמונות".
