הבמאי שלומי אלקבץ פגשה מורן איפרגן במקום הכי רחוק מפסטיבלי קולנוע וסינמטקים: במסיבת חנוכה בגן של עומרי ושאלימר, התאומים של רונית אלקבץ ז״ל ואבנר ישר. גם ליאו (10), הבן של איפרגן ושל האקס אסף גרניט, התחנך באותו גן במרכז תל־אביב. וכך, בדצמבר 2016, שמונה חודשים לאחר מותה של רונית, נפגשו השניים.
״שלומי (אח של רונית) הגיע למסיבה בתור הדוד״, נזכרת מורן, ״הוא שאל, ׳מה את עושה ביום שלישי? יש לך שעה פנויה לצלם משהו?׳ התברר שהבגדים של רונית נחתו בארץ מפריז, לקראת תערוכת אופנה מבגדיה. הסכמתי. בסוף יום הצילום הזה בוטל, אבל שלומי רצה שאני אצלם את סרט ה׳מייקינג אוף׳ (מאחורי הקלעים) של הקמת התערוכה שהוצגה בנובמבר 2017 במוזיאון העיצוב בחולון. וזה קרה בזכות פגישה הכי מקרית בגן. לשלומי ולי יש תמונה עם נר קרטון על הראש״.
כך נולד "ז'ה טם רונית אלקבץ", סרטה של איפרגן שהוא הרבה יותר מ"מאחורי הקלעים קלאסי", בהפקת שלומי אלקבץ וגלית כחלון (ישודר ב־3.12 בשעה 22:00 ב־HOT8 וב־HOTVOD).
את רונית אלקבץ פגשה איפרגן פעם אחת בחייה, בטקס חלוקת פרסים לסרט ״שבעה״ של אלקבץ בפסטיבל ירושלים. בסופו ניגשה לרונית, וסיפרה לה שהייתה השראה שלה כשיצרה את סרט הביכורים שלה ״אחותי ריקי״ (2007). זהו דוקו מרגש המתאר את אחותה של איפרגן, סייעת בבית ספר לחינוך מיוחד שכל לילה יושבת מול הטלוויזיה, צופה בסרט ״ולקחת לך אישה״ של אלקבץ ומצטטת את דמותה של ויוויאן אמסלם הדעתנית. ״לא הכרתי את רונית, רק שאלתי אם היא תסכים לדבר עם אחותי ריקי״, נזכרת מורן, ״ובתוך המולת הקולנוע והקהל היא זזה הצידה ודיברה איתה 20 דקות. את שלומי הכרתי דרך העבודה המשותפת על הסרט, אבל תמיד חלמתי להיות קשורה אליהם קולנועית. הם הדור שאני מסתכלת עליו״.
פגשת את מרים אלקבץ, אמא שלה, כשראיינתי אותה ל"לאשה" בסוף 2017 בביתה בקריית־ים, ואת הצטרפת עם המצלמה ותיעדת את זה לסרט.
״הסתקרנתי לפגוש את מרים דווקא בגלל שהרקע שלי ושל רונית ושלומי דומה – אני בת לעולים ממרוקו שגדלה כמוהם בבאר־שבע. דרכה הבנתי הרבה על אמא שלי. כשמרים אומרת שהיא מעולם לא הכתיבה לילדים שלה מה ללבוש, מה לאכול, עם איזה חברים לצאת או מה ללמוד, זה גם שדה התעופה של אמא שלי. האהבה הבלתי תלויה הזו היא דבר מטורף".
מה לקחת מהשיחה ההיא אל חייך?
"כשמרים אמרה אז שהיא ורונית היו בקשר יומיומי, לי זה עשה צביטה. אמא שלי ואחיותיי חיות בבאר־שבע ואני לא טובה בתקשורת טלפונית. מאז אותה שיחה אני מנסה להשתפר בזה״.
לא להיות לבד בהיריון
מורן איפרגן, במאית דוקומנטרית, גדלה בשיכון ד׳ בבאר־שבע, הצעירה מבין שלוש בנות ובן של עולים ממרוקו. היא למדה באולפנה, ולאחר שירות בדובר צה״ל יצאה בשאלה, למדה בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ בירושלים, ותוך כדי לימודיה כבר יצא הסרט ״אחותי ריקי״. סרט הגמר שלה ״שחורים: KMS״ זכה בפרס המצטיין של המחזור. בהמשך ביימה את ״חופשת לידה״, שהוצג בסינמטקים ופסטיבלים בעולם. היא התפרסמה כשזכתה בדוקאביב 2017 עם ״הקיר״ (שביימה והפיקה עם מיכל ויץ), סרט שבמרכזו אישה שנישואיה מתפרקים והיא מתעדת את רחבת הכותל המערבי.
כשגרה בעיר הבירה פגשה איפרגן את השף הצעיר אסף גרניט, רגע לפני הנסיקה המטאורית שלו, ומנישואיהם נולד ליאו. הם התגרשו לאחר שלוש שנים, אבל נותרו בקשר חם. ״היום אני גרה במרכז תל־אביב", היא אומרת, "וחשוב לי לנסוע לבאר־שבע כמה שיותר כדי שליאו יהיה חלק מהצד הזה ושידע כמה דברים עולים. בחנוכה הוא יעבוד אצל חברה שלי באריזת סופגניות".
בתור לטיסה ליאו אומר לי, ׳את עומדת בתור הלא נכון, אנחנו בביזנס׳. זו חוויה מעניינת בשבילו, לטוס עם אסף למלונות בפריז וגם להיות איתי בבאר־שבע"
באמת?
"רק שעתיים ביום, לא צריך להגזים. הוא לא בא מאיפה שאני באתי. גם אסף ילד ירושלמי שגדל עם רגליים על הקרקע".
"מגיע לו. אני יודעת כמה קשה הוא עבד ועובד. אצל אסף זה סגנון אחר לגמרי. פעם טסנו לחופשה וליאו רגיל לטוס עם אסף. אני עומדת בתור לטיסה וליאו אומר לי, ׳את עומדת בתור הלא נכון, אנחנו בביזנס׳, זה מצחיק שילד קטן מלמד אותי. לא ידעתי איפה זה. הוא כזה ילד מתוק, שילוב טוב בין שנינו. בי יש גם את הצד שדומה לאסף, אני אוהבת לצאת ולבלות, ובאסף יש צד ארצי וירושלמי שמראש התחברנו דרכו. זו חוויה מעניינת גם לליאו. באר־שבע בחגים, מקשטים את הסוכה, וגם מלונות בפריז".
"אסף כל הזמן אמר שבכיף נעשה עוד ילד. אני יודעת שיש זוגות גרושים שעושים את זה וזה גם הגיוני, ואני מצטערת שלא עשיתי את זה כשליאו היה קטן יותר, כשהוא היה בן ארבע, כי עכשיו גדול עליי היריון"
היית בת 40 בספטמבר. מזל טוב!
"כן, הצילו. לא ידעתי שזה כזה עניין (מחייכת). אני מרגישה בכללי בת 17, וזו הפעם הראשונה שהרגשתי את הגיל. היום לפצע קטן לוקח שבוע להחלים במקום יום. את קולטת פתאום את הגוף".
שינוי הקידומת הביא איתו מחשבות על החיים? על השעון הביולוגי?
"התעסקתי בשאלה אם להביא לעולם עוד ילד, בצורה לא עמוקה. מבחינתי יש לי ילד ולא הייתי בלחץ. אסף כל הזמן אמר שבכיף נעשה עוד ילד. אני יודעת שיש זוגות גרושים שעושים את זה וזה גם הגיוני".
איפה הבעיה?
"אני מצטערת שלא עשיתי את זה כשליאו היה קטן יותר, כשהוא היה בן ארבע, כי עכשיו גדול עליי היריון. אני מרגישה פיזית שזה לא יעשה לי טוב, וגם מה? כשאני אהיה בת 50 הוא יהיה בגיל של ליאו עכשיו? היום אני עושה איתו צחוקים. ומה אז? זה עניין. אני מקווה שלא אתחרט על זה. אמא שלי מבואסת, וכל הזמן אומרת ׳תביאי עוד ילד, זה עוד לא מאוחר׳. חבל לי שלא הייתי לפני כמה שנים במקום שאני היום. הסרט הגדול הראשון שלי רק יצא ב־2017 ולא הייתי מאופסת על איפה נחיה. החיים לא היו מסודרים.
"וגם לא הייתי רוצה להיות לבד בהיריון. נכון שאסף יתמוך בי במה שצריך, אבל אני אלך לישון לבד ואגיע לבדיקות לבד, ואני לא רוצה, למרות שאני יכולה לעבור את זה לבד. אני כל כך רגישה שזה יכול להיות בעייתי. לא הייתי רוצה להיות בדיכאון אחרי היריון שני".
את רוצה עוד אהבה?
״שימי את הטלפון שלי בעיתון, אני פתוחה להצעות״, היא מגחכת, ״תשמעי, יש לי ילד ואבא לילד. אני לא מחפשת אבא נוסף. מי שנכנס בדלת צריך להבין את הסיטואציה. הייתי שמחה למצוא מישהו שאני יכולה להיות איתו, לא יודעת לכמה זמן. מישהו שלוקח איתי את המסע, שאני לוקחת ממנו חלק מהכובד והוא קצת ממני".
גברים חוששים להתחיל איתך?
"הצל של אסף כבד לגברים, זה בטוח, למרות שיש כאלה שיחיו עם זה בשלום. הייתי רוצה להניח את הראש על מישהו, ואני מוצאת את זה לפעמים בחברים וחברות. השתפרתי בקשרים שלי עם אנשים ועשיתי דרך יפה כבת משפחה. גם לאסף אני חברה טובה יותר".
עברת טיפול?
"עשיתי תהליך עם עצמי. עברתי דרך, וזה התחיל מתהליך שאני ואסף עושים כייעוץ לליאו. צריך להחלים מגירושים, אין מה לעשות, זה לוקח זמן. ליאו לימד אותי לאהוב, הגבולות של האהבה התרחבו וגם היכולות להיות פגיעה, לקבל ולתת. אגב, גם האהבה שלי עם אסף גדלה כשהתגרשנו. אנחנו מתפקדים בתור תא משפחתי וככל שעובר הזמן מהגירושים זה נהיה יותר ויותר טוב. כשאני עצובה אני חושבת, טוב, יאללה, בואו נגור ביחד כולם, לו יהיה את המרחב שלו ולי את שלי. אבל אנחנו זוג ממש לא טוב ביחד".
"אני מעריצה נשים שיכולות לשלב קריירה ברמה גבוהה וגידול ילדים. אני כבמאית לא יכולה. לא הגעתי להקרנה של הסרט שלי בנתיבות כי אסף היה בחו״ל ולא רציתי לעזוב את ליאו"
מה את מבינה על התפקיד האימהי היום, שלא הבנת לפני עשור?
"את יודעת, בתור סטודנטית לקולנוע, לפני שיש לך ילדים, את רוצה לעשות סרטים. היום הקולנוע הוא אצלי במקום השני, אחרי ליאו. אמא שלי מבחינתי היא האדם הנעלה בעולם כי היא הביאה לעולם ילדים והתמסרה לכל ילד עד שיכול היה להסתדר לבד. כשצילמתי את 'הקיר' נלחמתי על הזמן שלי לעבוד, וכבר כמה שנים חשוב לי יותר לבלות עם ליאו עד שיגדל קצת. בטח כשאסף עובד קשה כל כך, זה בעייתי שאסתובב בפסטיבלים בעולם".
יש לך קושי עם הוויתור?
"אני בחרתי בזה. זו האמא שאני רוצה להיות; בקשר עם הילד, נמצאת בשבילו, יודעת מה קורה איתו. פחות הקרנה, יותר הקרנה, פחות פסטיבל או יותר - זה פחות חשוב. אחר כך הוא יהיה נער ולא ירצה לראות אותי במילא, וגם שם אני צריכה לכוון ולתת כלים. אני מעריצה נשים שיכולות לשלב קריירה ברמה גבוהה וגידול ילדים. אני כבמאית לא יכולה. אם כאמנית צעירה שרוצה להגשים את עצמה חשבתי שאימהות היא משהו מעכב קריירה, אני שמחה שהתבגרתי בנושא הזה. אני יכולה לעשות סרטים אחר כך, אם ארצה".
מתי בכל זאת חווית ויתור כואב?
"לא מזמן הייתה הקרנה של הסרט שלי בנתיבות בפסטיבל קולנוע דרום, ויש לי שם משפחה. אסף היה בחו״ל ונאלץ להאריך שם את השהייה, ולא יכולתי להגיע לפסטיבל כי לא רציתי לעזוב את ליאו וגם לא לנסוע איתו ולחזור ב־12 בלילה במונית, כשיש למחרת בית ספר. שלחתי לקהל סרטון וידיאו שלי. זה קרה יומיים אחרי ששפטתי בפסטיבל הקולנוע הגאה. אי־אפשר הכל".
בגדים הם סמלים וזיכרונות
"ז׳ה טם רונית אלקבץ״ היה אמור להיות במקור סרט של 20 דקות, שילווה את ההכנות לתערוכה שהוצגה כאמור במוזיאון העיצוב בחולון ב־2017. אבל איפרגן הרגישה שהיא זקוקה לעוד זמן הבשלה. זו הסיבה שהסרט יוצא רק עכשיו, כולל השקה חגיגית בתמיכת יפעת אירני, מבעלי ״פקטורי 54״, שתומכת בשנים האחרונות במגוון פרויקטים בעולם האמנות והתרבות.
"אבא שלי היה איש אלגנטי מאוד. הוא הקפיד על הקיפול של החולצה לבית הכנסת, כל כיפה הותאמה והיו לו 50 ומשהו צבעים של כיפות ונעליים תואמות. הסרט עזר לי להיפרד כשפתחתי את ארון הבגדים שלו והבנתי אותו"
בינואר 2021 נפטר אביה של מורן, מסעוד. לאחר מותו התיישבה שוב בחדר העריכה והבינה מה היא צריכה לעשות ומה רצתה להגיד. ״אבא שלי נפטר בגיל 90 אחרי שנתיים של מחלה קשה. בתקופת המחלה שלו הייתה קורונה וחשבתי, אף אחד לא עובד, לאנשים אין כסף, ואני רואה חומרים על שמלות ואופנה, דברים שהיה לי קשה להתחבר אליהם בתוך התקופה. אמרתי, זה לא זה, אני לא יכולה לעשות סרט על תערוכת אופנה בתקופה שבה כולם נאבקים, אף אחד לא עובד, יש וירוס מטורף ואני נפרדת מאבא שלי. מה שראיתי שם היה אחלה סרט על מאחורי הקלעים, ורובו צולם במוזיאון, אבל ידעתי שאני רוצה משהו אחר, ולכן לקחתי הפסקה מעריכת הסרט. ידעתי שאני חייבת שהסרט ירד כמה דרגות מתחת לפני השטח".
ומה הבנת עם מות אביך?
"הפרידה מאבא והשנתיים בבתי חולים לצידו עזרו לי להבין שאבא, שהיה פועל בסולל בונה ואחר כך עובד תעשייה אווירית, היה איש אלגנטי מאוד שהתלבש יפה, ויש אפילו וסט אחד שהגיע איתו ממרוקו, ונמצא אצלי בארון היום. הוא היה מדור אחר, איש מהאגדות. הוא הגיע לארץ בגיל 28, היה צורף במרוקו, ותוך כדי הסרט הבנתי שיש לי רק תכשיט אחד שהמשפחה שלו יצרה, שרשרת ברברית לא מהחומרים הכי יקרים, אבל התפיסה האסתטית אז הייתה מפותחת. לא סתם הוא הקפיד על הקיפול של החולצה לבית הכנסת. הוא יכול היה לבקש שאפרק ואקפל לו מחדש את השרוול של החולצה עד שזה יהיה בול, וכל כיפה הותאמה והיו לו 50 ומשהו צבעים של כיפות ונעליים תואמות. הוא היה הפאשניסטה בבית (מחייכת). במובן הזה, הוא עזר לסרט, והסרט עזר לי להיפרד כשפתחתי את ארון הבגדים שלו והבנתי אותו.
"אופנה זה לא התחום שלי. אני לא באה משם. ב'סם שפיגל' הלכתי עם בגדים של אבא שלי, חולצות מכופתרות וכל מיני עגילים ושרשראות. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו מה אני עושה. בעקבות הסרט הבנתי שכשעברתי מבאר־שבע לירושלים כדי ללמוד שם, הייתי צריכה איזה מסמן חזק של בית״.
כשחזרה לחדר העריכה אחרי הפסקה, החליטה לשלב קטעי וידיאו של רונית מסרטיה לאורך הקריירה, כשהיא לבושה באופן שדורש התבוננות. גם מחוץ לקולנוע, כל יציאה של רונית מהבית הייתה מופע. ״הבנתי דרך רונית ודרך אבא שלי שבגדים הם מערכת חזקה של סמלים עם זיכרונות, ולכן הסצנות נכנסו פנימה, כי אי־אפשר להראות רק מוזיאון ושמלות״, היא מסבירה. ״באחת הפעמים שדיברתי עם אבנר הוא אמר שהוא מפחד שהילדים שלהם לא ידעו מי זאת רונית. זה ישב לי בבאק אוף מי מיינד. אולי בגלל זה הצגתי את כל התפקידים הקולנועיים החשובים שלה. הסרט מנציח את הארכיונים, לא יהיה מצב שהילדים לא יכירו את אמא שלהם״.
"אופנה זה לא התחום שלי. אני לא באה משם. ב'סם שפיגל' הלכתי עם בגדים של אבא שלי, חולצות מכופתרות וכל מיני עגילים ושרשראות. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו מה אני עושה"
מה הסרט מחדש לגביה?
"יש תערוכות אופנה בכל מקום, אבל עדיין יש תפיסה שאופנה היא דבר שטחי, בעוד שרונית הייתה אדם שחשב תמיד מה אני רוצה להגיד, וסימנה הכל דרך הבגדים והאביזרים. באופן שבו התלבשה היא אמרה לנשים שהן יכולות להיות מה שהן רוצות, ברמה הכי עמוקה, והיא הצליחה להפוך את הבגד לא רק לדבר יפה או לא, אלא לייצוג עמוק יותר שמתקשר עם ההיסטוריה והבית שלך".
כמו במקרה שבו לבשה את חצאית החתונה שלה עם מחוך לטקס פרסי אופיר שבו זכתה על ״גט״, והעבירה מסר שחתונה על פי ההלכה היא גם כלא לעגונות.
"נכון. או כמו שבאחד השטיחים האדומים היא לבשה שמלה מנומרת שמגיעה באסוציאציות שלי מבאר־שבע, ואני הרגשתי שהיא סימנה לי את זה. בעולם שהייתי בו את לא לובשת מנומר לשטיח אדום. היא כאילו נגעה לנו בסנטר ואמרה, 'תזדקפו'".
"באופן שבו רונית התלבשה היא הצליחה להפוך את הבגד לייצוג עמוק יותר שמתקשר עם ההיסטוריה והבית שלך"
איזו סצנה השארת על רצפת חדר העריכה וחשוב לך לספר עליה?
"היה סיפור חזק שלא הצלחתי להכניס ושקשור לשמלה הצהובה של אלבר אלבז שרונית אלקבץ לבשה בשבוע האופנה 2015, בהופעה הציבורית האחרונה שלה. יערה קידר, אוצרת התערוכה, משוחחת בסצנה הזו עם מוטי רייף והוא מספר לה שהוא הציע את רונית כמשתתפת באיזשהו קמפיין או פרסומת, ואמרו לו, ׳מה זה הדבר הזה? לא רוצים׳. היא נראתה להם עוף מוזר. הוא שיתף אותה, היא כעסה עליו, והם לא דיברו. ואז חזרו להיות בקשר כשהוא הציע לה להשתתף בשבוע האופנה והיא אמרה שתסכים רק אם זה יהיה בשמלה של אלבר אלבז. היא ריחפה על המסלול עם השמלה הצהובה והבנתי דרך הסיפור איך מודל היופי השתנה".
איך היה לעבוד עם שלומי, שהוא לא רק יוצר מוערך, אלא גם אחיה של רונית?
"התערוכה הייתה נורא קרובה למוות בתכלס (אלקבץ נפטרה ב־2016, אמ"ר), והוא היה צריך גם להתמודד עם האבל הפרטי המטורף שלו וגם להיות מנהל אמנותי של תערוכה על אחותו וגם המפיק של הסרט על מאחורי הקלעים. לא הבנתי בזמנו כמה זה קשה ומורכב. מדהים איך הוא עבר את זה. כשהוא ישב בחדר העריכה יצא שהוא אמר לי כמה פעמים, 'אני לא במצב לראות את זה'. מצד שני, הוא אף פעם לא האיץ בי או ויתר לי, עד שלא זיהה שהסרט הוא כמו שרציתי".
"אני יכולתי לעשות על רונית סרט רק דרך האופנה. המגבלה הזאת הפכה למתנה, כי הייתי צריכה לאתגר את עצמי פעמיים. גם לצאת מהמייקינג אוף הקלאסי וגם להבין שבאופן שבו היא התלבשה היא אמרה דברים".
6 צפייה בגלריה
רונית אלקבץ בשבוע האופנה ב־2015. "הבנתי דרך הסיפור איך מודל היופי השתנה"
(צילום: אבי ולדמן)
חוג למחוננים? יאללה
רגע שמורן לא שוכחת היה כשהגיעו הבגדים והוצבו על קולבים במרחב המוזיאון. ״יצא שהכנסתי יד למעיל שלה, והיה בכיס לק אדום־כתום של איב סן לורן שנשאר שם. הייתה לי צמרמורת. את מבינה שזה של בן אדם שהיה ואיננו. אחת הסצנות המרגשות היא המפגש של האלמן שלה, אבנר ישר, עם הבגדים שלה. ההיעדר של הגוף הוא חזק. שם הכוח, במרווח בין הגוף לבגד. זו לא סתם חתיכת בד, שיש לו ריח, גם אם במציאות כבר אין".
מה יהיה הסרט הבא שלה? לזה יש לה תשובה מפתיעה. היא אמנם מתפרנסת היום מחונכות סטודנטים ב״סם שפיגל״ ומעבודת לקטורה לקרנות הקולנוע, אבל היא ״קצת במערכת יחסים משברית עם הקולנוע. אני כבר לא מאמינה שסרטים יכולים לשנות את העולם. אני מתנדבת בקבוצות של חד־הוריות ונתקלתי שם בילדים שאין להם אוכל. לעשות סרט על תינוקות נטושים זה לא הדבר שיעזור. אני מחפשת נתיב שקשור לעזרה לאנשים. אולי להיות אחות. ראיתי בבית החולים עם אבא, את האחיות שטיפלו בו. כמה התמסרות. כמה זה קשה. אין להשוות״.
על הבמה בפסטיבל ירושלים, שם הייתה הקרנת הבכורה של הסרט, אמרה דברים מרגשים לזיכרו של אביה. ״לאבא מסעוד שלי שנפטר במהלך העריכה... הקדשתי את הסרט לכל האבות והאמהות שלנו, שוויתרו על האמנות כדי להביא לחם הביתה״.
"אני במערכת יחסים משברית עם הקולנוע. כבר לא מאמינה שסרטים יכולים לשנות את העולם ומחפשת נתיב שקשור לעזרה לאנשים. אולי להיות אחות"
וכמו מרים אלקבץ, עודדו את הילדים שלהם לפרוץ תקרות זכוכית. את מרגישה כמוה, שההצלחה של ארבעת הילדים שלה, כל אחד בתחומו, לא מפתיעה?
"מבחינתה באמת אין שום הפתעה וזה בעיניי שיעור על חינוך. ככה יחיאל (אח של רונית), למשל, הפך לפרופסור לביולוגיה. יש בה עוצמה אימהית חזקה שלא הפנימה את הפריפריה והמרכז, לא נתנה לזה לגעת בה. יש אמהות שיכולות להגיד, ׳איך תעשי את זה?׳ היא אמרה: ׳מה שאת רוצה, את תעשי׳".
"כשזכיתי בפסטיבל דוקאביב מישהו בקהל אמר לי, ׳אני שומע את המבטא של אמא שלך, איך הגעת לדוקאביב והסרט שלך זכה?׳ הוא התכוון לשאול איך ילדה ממשפחה מרוקאית מסורתית מגיעה להישג כזה. זה כמו כל מיני אנשים מ'סם שפיגל' ודובר צה״ל שאמרו, 'אה, את אפליה מתקנת'
ובמובן הזה את מזדהה עם המסר?
"גם אמא שלי לא נתנה לדברים האלה להיות ברדיוס שלנו. בחיים לא הרגשתי שיש משהו שאני לא יכולה. ברור שאת יכולה להיות בדובר צה״ל. חוג למחוננים? יאללה. סם שפיגל? קדימה! היא לא ידעה על זה כלום וזרמה איתי, ׳את חכמה, מה שאת רוצה את יכולה'".
הוכחת שאת יכולה.
"ועדיין, כשזכיתי בפסטיבל דוקאביב היה מישהו בקהל שאמר לי, ׳אני שומע את המבטא של אמא שלך, איך הגעת לדוקאביב והסרט שלך זכה?׳ הוא התכוון לשאול איך ילדה ממשפחה מרוקאית מסורתית מגיעה להישג כזה".
נעלבת?
"לא, אני מכירה את ההפתעה. זה כמו כל מיני אנשים מ'סם שפיגל' ודובר צה״ל שאמרו, 'אה, את אפליה מתקנת'״.
