כששואלים את גליה פלחנוב כמה ילדים יש לה, היא עונה "שני בנים". כך נהגה לענות גם לפני כמעט שלושה עשורים. אבל, בין שתי התשובות הזהות לכאורה, מפרידה ומחברת תהום ענקית, מלאה יגון, שנפערה ב־21 בנובמבר 2002, כשבנה הצעיר אילן, אז בן תשע, נהרג בפיגוע רצחני בירושלים. היום, בביתה בראשון־לציון, כשהיא מערסלת בזרועותיה את דוד הפעוט, שנולד לה ולבעלה השני, ולנטין פלחנוב (42), אומרת גליה (55): "הייתי אמא לשניים ועכשיו אני שוב אמא לשניים".
באותו בוקר נורא יצא אילן, אז תלמיד כיתה ג' בבית הספר היסודי בקריית מנחם, לתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר. סבתו, קירה פרלמן, ליוותה אותו כמו בכל יום. "אילן אהב מאוד את מכבי חיפה, ובכל בוקר חיכה לדיווחי הספורט בטלוויזיה בשעה שבע", מספרת פלחנוב. "יום קודם לכן התקלקלה לנו הטלוויזיה ובגלל זה הם יצאו הפעם מוקדם מהרגיל. אם היה מקשיב לחדשות הספורט הם היו מאחרים לאוטובוס הזה.
"כשהם יצאו מהבית עדיין הייתי במיטה, כי באותו יום עבדתי במשמרת צהריים בשופרסל. כמה דקות אחרי שיצאו שמעתי פיצוץ. אח שלי, ששירת במשטרה, התקשר אליי ואמר: 'היה פיגוע, תבררי מה עם הבן שלך'. אמר ואני ידעתי. לב של אמא. קפצתי עם הפיג'מה לכביש, עליתי על האוטובוס הבא, ובמרחק שלוש תחנות מהבית ראיתי שלד שחור של אוטובוס והתחלתי לצרוח. את מה שקרה אחר כך אני זוכרת כמו ערפל. הרגליים שלי השתתקו. לא יכולתי לזוז. מישהו ניגש אליי, לקח אותי לסבב בבתי החולים, וכשלא מצאתי את מי שחיפשתי, חברים מהעבודה לקחו אותי לאבו כביר. בעלי לשעבר זיהה את אילן ואת אמו קירה. קברנו אותם בגבעת שאול, בקבר מחובר, ועל המצבה כתבנו 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'", היא מספרת בדמעות.
פלחנוב נולדה באוקראינה בעיר קטנה עם קהילה יהודית גדולה. בגיל 16 וחצי החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה והוכשרה כמנצחת מקהלות ומורה לפיתוח קול. בגיל 18 נישאה לצעיר יהודי, הנדסאי במקצועו, ובגיל 19 ילדה את בנם הבכור, סינַי. בשנת 1990 עלו בני הזוג ובנם ארצה לירושלים, וזמן קצר אחר כך הצטרפו גם הוריהם ואחיה. "גרנו יחד עם חמותי ואמא שלה. באוקראינה זה היה מאוד מקובל והמשכנו בכך גם כאן", היא מספרת. "אהבתי מאוד את חמותי. היא הייתה אישה מקסימה והיינו בקשר מצוין. היא עזרה לי מאוד, אפשרה לי לעבוד ופינקה מאוד את שני הבנים שלי".
אילן כבר נולד בארץ (באוקטובר 1994) ועכשיו אמור היה לציין 29 שנים. כשהיה בן חמש התגרשו הוריו, והאב עזב זמנית לחו"ל. "אפילו כשכבר היינו גרושים, המשכתי לגור עם אמא של בעלי ואמה", מספרת פלחנוב. "גם הוריי גרו קרוב אלינו, וחיינו כמשפחה מורחבת. בחגים היה לנו שולחן שמח מלא אנשים".
כיום נמצאת פלחנוב בחופשת לידה מעבודתה בחברת "נטלי". אבל במשך שנים עבדה בשופרסל בקריית היובל בירושלים, שבו אירע בפסח 2002, חצי שנה לפני האסון, פיגוע קשה. מחבלת מתאבדת ניסתה להיכנס לסניף וכשנעצרה על ידי השומרים, הפעילה מטען. אחד השומרים ונערה בת 16 נהרגו והיו הרבה פצועים. "אני הייתי אז בקופה הראשית", נזכרת פלחנוב. "לא נפגעתי ואמרתי לעצמי: 'את הפיגוע שלי כבר קיבלתי'. למרבה הצער זה לא עובד ככה".
"מאז שאילן נהרג היו לי התקפי חרדה, אבל עכשיו הם פסקו. אין לי פריבילגיה להיות חרדתית. אני חייבת להיות בריאה, כדי שאוכל לגדל את הילד הזה ולהקדיש לו שנים רבות".
איך הצלחת להמשיך בחיים אחרי המוות של אילן וקירה?
"אני לא יודעת איך שרדתי. הייתי אז בת 35, לבד ואבודה. לא רציתי לחיות. תכננתי לקפוץ אל מותי, אבל ידעתי שיש לי עוד ילד, שהיה אז בן 15 וחצי, והורים שאני אחראית להם. היו אנשים טובים שעזרו לי להתמודד עם המצב. בארגון 'משפחה חדשה' עטפו אותי ותמכו בי, וגם חבריי לעבודה ואנשים שלא הכרתי והאסון נגע ללבם. כמו כן הוכרתי כנפגעת פעולות איבה עם כל הזכויות הנלוות.
"במהלך השבעה המנהלת שלי בשופרסל, הגיעה ואמרה לי: 'בואי בחזרה לעבודה'. כשאמרתי שלא אהיה מסוגלת, היא הציעה: 'אל תעבדי אבל בואי', וזה ממש הציל אותי מליפול.
"גם לא יכולתי להמשיך לגור בבית ועברתי עם סיני להוריי. זמן קצר אחר כך אמא קיבלה אירוע מוחי ואבא חלה בסרטן, ושבע שנים סעדתי אותם, עד שנפטרו. לימים, סיני התגייס, התחיל ללכת לשיעורי תורה, לשמור שבת וכשרות. היום הוא חב"דניק, איש קבע בחיל האוויר, אב לשלוש בנות (בנות עשר, שמונה ושש) וגר בקריית־מלאכי. כששאלתי אותו מה גרם לו לחזור בתשובה, הוא אמר: 'אמא, קיבלתי תשובות לשאלותיי'".
איך היחסים ביניכם?
"מצוינים. תראי את הנכדות שלי, אני מאוד אוהבת אותן והן מאוד אוהבות אותי", היא שולפת את הסמארטפון ומראה לי תמונות של שלוש ילדות יפהפיות ומחויכות.
לפני 17 שנה, בגיל 38, הכירה את ולנטין פלחנוב, בעלה הנוכחי. "הבן שלי פתח לי דף באתר היכרויות ברוסית ולא יצא מזה כלום", היא משחזרת. "בהמשך ראיתי שמישהו הגיב לי מקבוצת גיל הרבה יותר צעירה משלי. הוא נראה נחמד, בן 25. עניתי לו, 'שלום, אבל אני לא הכתובת בגלל פער הגילים'. הוא ענה: 'אני מחליט'. התשובה שלו סקרנה אותי. התחלנו להתכתב והיה מעניין ונעים. הוא גר בצפון, ובמלחמת לבנון השנייה כבר היינו בקשר כמה שבועות וכתבתי לו שהוא יכול למצוא פינה שקטה אצלי בבית, בירושלים. הוא ענה: 'אני רוצה שתזמיני אותי לא בגלל המלחמה, אלא בגלל שאת מעוניינת'. רק אז עברנו לדבר בטלפון, וכמוזיקאית אהבתי מאוד את קול הבריטון שלו. אחרי כמה שבועות של שיחות הוא הגיע אליי לירושלים. כבר בפגישה הראשונה התאהבנו ממש. מהר מאוד שכחתי את הגיל שלו ואת הפער של 13 שנים בינינו, ומאז, 17 שנים וחצי אנחנו יחד. לפני שלוש שנים וחצי התחתנו".
ספרי קצת עליו.
"כשהיה נער הוא הגיע מבאקו, בירת אזרבייג'ן, במסגרת תוכנית 'נעל"ה'. אחרי השירות הצבאי למד ניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה ועבד בעבודות שונות. חצי שנה אחרי שהכרנו התחלנו לגור יחד, בדירה שלי בירושלים. הבן שלי, שצעיר ממנו בשש שנים, בדיוק התגייס והיה מאושר שאני לא נשארת לבד. ולנטין קיבל את התואר הראשון שלו אחרי שהכרנו, וכיום הוא עובד בתחום שלו. הוא מאוד חכם, אדם שאפשר לסמוך עליו. השם נתן לי פיצוי".
"כמה דקות אחרי שאילן וחמתי יצאו מהבית שמעתי פיצוץ. אח שלי, ששירת במשטרה, התקשר אליי ואמר: 'היה פיגוע. תבררי מה עם הבן שלך', אמר ואני ידעתי. לב של אמא"
איך קיבלה הסביבה שלכם את הקשר?
"המשפחה שלו לא בארץ. מהצד שלי, רובם הזהירו אותי מתוך רצון שלא אפגע, אבל אני הלכתי עם הלב שלי וסמכתי עליו בעיניים עצומות. זאת הייתה תקופה כל כך קשה עם הוריי החולים, והוא מאוד תמך בי נפשית וגם פיזית, עזר לי בטיפול בהם, וכשהיה צורך היה קם בלילה לקחת אותם לבית החולים. קראתי נכון את הבן אדם".
מתי עלה הנושא של ילד משותף?
"לפני שהכרנו רציתי ילד נוסף, אבל פחדתי לעשות את זה לבד. כשהתחלנו לחיות יחד הוא לא העלה את הנושא, ואז, לפני עשר שנים, נולדה לי הנכדה הראשונה, וולנטין התחיל לדבר על כך שהוא רוצה ילד. התחלנו לנסות באופן טבעי ולא הצלחנו. כל חודש חיכינו והתאכזבנו. פעם הוא אמר לי, 'אני אשאר לבד בעולם', וזה עשה לי שריטה בלב. ניסינו שוב ושוב, וכשהבנתי שהגיל שלי לא מאפשר לי להרות באופן טבעי, כל כך כאב לי בשבילו, והבטחתי לו שאעשה הכול כדי שיהיה לנו ילד".
לפני שמונה שנים, במהלך צפייה בטלוויזיה, ראתה פלחנוב את עירית אורן גונדרס, מייסדת עמותת "אור למשפחות", שסיפרה על היוזמה שלה לסייע להורים של חיילים חללים להביא ילד לעולם. "היום אני קוראת לעירית 'סגנית של אלוהים', כי היא סידרה לי את החיים", היא אומרת. באותם רגעים החליטה לנסות את מזלה ולהתקשר אליה 'כאמא של אילן, ילד שנהרג בפיגוע'.
"כשהתקשרתי אליה הייתי בטוחה שהיא תגיד לי 'סליחה, אני מטפלת רק בהורים של חיילים', אבל היא הקשיבה לסיפור שלי וסיימנו את השיחה במשפט שלא אשכח לעולם: 'גליה, יהיה לך ילד', ואני האמנתי לה".
מה קרה אחרי השיחה?
"היא הפנתה אותי לפרופ' דוד בידר, מומחה לפריון, שהבטיח לטפל בי ללא תמורה. ולנטין ואני נפגשנו איתו והוא הסביר לנו את הפרוצדורה להליך של הפריה חוץ־גופית. שש פעמים ההיריון נתפס ונפל. זאת הייתה תקופה קשה לשנינו. היינו מתוחים מאוד. בכל פעם שההיריון נקלט התרגשנו כל כך, אבל בכל פעם האכזבה הייתה יותר ויותר קשה. עירית הייתה בתמונה לכל אורך הדרך. היא ידעה מתי יש החזרת עוברים והתקשרה בכל פעם להתעדכן, ובכל פעם שהתאכזבנו היא חזרה על ההבטחה שלא נעצור עד שיהיה לנו ילד בידיים. אני האמנתי לה".
"בפסח האחרון היה פיגוע התאבדות בסופר שבו אני עובדת. הייתי בקופה הראשית, לא נפגעתי ואמרתי לעצמי: 'את הפיגוע שלי כבר קיבלתי. החזרה לעבודה הצילה אותי מליפול"
היו רגעי ייאוש שבהם חשבתם להפסיק?
"לא. אבל, אחרי כמה פעמים שלא הצלחנו אמרתי לוולנטין, למרות שהיה לי קשה מאוד להגיד את זה, שייקח אישה אחרת. הוא אמר שיהיה לו קשה לוותר על ילד משלו, אבל הוא לא יעזוב אותי בחיים. זה נתן לי כוח להמשיך".
מתי החלטתם להפסיק עם ניסיונות ההפריה החוץ־גופית?
"לפני כשלוש שנים, כשעירית ראתה את רצף האכזבות שלנו, היא החליטה להפעיל תוכנית ב' ופנתה לחברת 'מנור מדיקל' שמתמחה בפונדקאות בגיאורגיה. היא סיפרה להם את הסיפור שלי, והם החליטו לעזור לנו בהליך פונדקאות ולתת הנחה, תוך ויתור על הרווח שלהם. אבל, גם אז לא הצלחנו מיד. קשה לי לתאר את גודל האכזבה שהרגשנו כשגם הפונדקאית לא הצליחה ואחריה גם נוספות. הן נכנסו להיריון, ואחרי זמן קצר העובר הפסיק להתפתח. פחדנו לנשום. הגענו למצב שלא העזנו לדבר על הנושא אפילו בינינו. ואז, עם הפונדקאית החמישית, זה הצליח. כשהודיעו לנו, לא אמרנו לאף אחד, מלבד לעירית. אותה שיתפנו בכול, כי היא נתנה לי המון כוח להתמיד, בכוח האמונה שלה. בכל בדיקה התחלנו להאמין בזהירות וחשש שאולי הפעם זה יביא לנו ילד".
מתי בכל זאת שיתפתם את הסביבה?
"כשההיריון היה בן חמישה חודשים סיפרנו לאמא של ולנטין שחיה באוזבקיסטן. לבן שלי פחדתי לספר על הניסיונות. לא ידעתי איך הוא יקבל את זה. כשגיליתי לו, חודשיים לפני הלידה המשוערת, הוא היה בהלם, אבל קיבל את זה מאוד יפה, ואמר לי: 'אמא, את משהו!'".
איך היה המפגש הראשון עם הילד שלכם?
"הניתוח הקיסרי היה מתוכנן ל־3 בנובמבר, אבל בגלל שהעובר היה גדול מאוד הקדימו בעשרה ימים. בשבת, 7 באוקטובר, עוד רצנו למקלט 15 פעמים, ורקטה נפלה 50 מטר מהבית שלנו. לקראת הנסיעה היו לנו רגשות מעורבים. דיכאון מהמצב בארץ, כאב נורא על ההרוגים והתרגשות לקראת הלידה.
"הגענו לגיאורגיה ב־22 באוקטובר ולמחרת התבצע הניתוח הקיסרי. אני הייתי בחדר סמוך עם חמותי, שהגיעה מאוזבקיסטן, אבל בלי בעלי, כי בגיאורגיה לא מאפשרים לגברים להיכנס לחדרי הלידה. ואז, הביאו לי אותו, תינוק ששקל 4.700 קילו, עם לחיים ורודות. מיד הרגשתי שזה הבן שלי. היה לי הכי טבעי בעולם. ישר התאהבתי בו. אחר כך, כשהיינו יחד, הבן, בעלי ואני, אמרתי לוולנטין שכל הפעמים שלא הצלחנו להביא ילד לעולם קרו כי חיכינו לתינוק הזה בדיוק".
בחרתם את שמו מראש?
"בהיריון חשבנו על דוד או על דניאל, ובעלי אמר: 'ברגע שתראי אותו תדעי מי הוא. וכך היה. אני ראיתי מיד שזה דוד. התקשרתי לאחי ולעירית, לבשר לה על הולדת דוד, כי הרגשתי שבזכותה אני אמא שלו, והיא כל כך התרגשה ואמרה: 'הבטחתי לך שיהיה לך ילד'".
"כבר בפגישה הראשונה התאהבנו ממש. מהר מאוד שכחתי את הגיל שלו ואת הפער של 13 שנים בינינו, ומאז, 17 שנים וחצי, אנחנו יחד. לפני שלוש שנים וחצי התחתנו"
במשך חודש וחצי נשארו בני הזוג פלחנוב בגיאורגיה עם דוד, בדירה שהועמדה לרשותם על ידי חברת הפונדקאות. כשסיימו את ההליכים הרשמיים, כולל הוצאת דרכון ישראלי לילד, הגיעו לפני כחודש הביתה, לראשון־לציון. "הכול בא לי בטבעיות, בלי בעיה בכלל", אומרת פלחנוב. "בעלי מאושר, אבל עדיין חושש לטפל בדוד. אני מרגישה שזה כמו ברכיבה על אופניים. אם ידעת - כל הידע חוזר אלייך. עקרונית, חזרתי להיות אמא בת 19, אבל אז השארתי את הילד עם חמותי והלכתי עם בעלי לדיסקוטק. עכשיו יש לי המון סבלנות ורצון להיות עם התינוק כל הזמן".
האם הופעתו של דוד בחייכם גורמת לך לחשוב יותר על אילן?
"אני חושבת עליו כל הזמן. כשיש פיגוע זה ישר כואב לי בלב, כי אני יודעת מה עובר על המשפחה".
האסון הפך אותך לאמא חרדתית?
"להפך, מאז שאילן נהרג היו לי התקפי חרדה, אבל עכשיו הם פסקו. אין לי פריווילגיה להיות חרדתית. אני חייבת להיות בריאה, כדי שאוכל לגדל את הילד הזה ולהקדיש לו שנים רבות".
"לעזור להורים שכולים לחזור לחייך"
"אני סבתא ל־32 ילדים, שנולדו לאחר אסון כבד שבו איבדו הורים לחללי צה"ל את ילדם", אומרת בגאווה סא"ל במיל' עירית אורן גונדרס, מייסדת עמותת "אור למשפחות", שנוסדה בערב יום הזיכרון 2008. "במסגרת תפקידי בעבר כראש ענף קצינים של חיל ההנדסה ביקרתי בשבעה אצל שלוש משפחות של חללי החיל, הבנתי שהאסון נטל מההורים את היכולת לתפקד ביומיום, ונדרתי נדר שאוציא אותם מחשכת יומם ואגרום להם לחייך". מאז, פועלת העמותה במישורים רבים, ובעיקר גורמת להורים השכולים לחייך, כפי שהבטיחה.
בין השאר היא עושה זאת באמצעות עידוד ועזרה להורים להביא לעולם ילדים נוספים. "הילדים האלה בשום אופן אינם תחליף לנופלים, אלא הכנסת קרן אור, תקווה וחיים חדשים לבית", היא מדגישה. "במקום שאמא תקום באמצע הלילה מסיוטים על הבן שאיננו, היא מתעוררת לתת מוצץ לתינוק שנולד. יש לה סיבה לקום בבוקר, היא מרגישה שחייה לא נגמרו, ושאפשר, למרות הכאב הקשה, לבחור בחיים".
עירית אורן גונדרסצילום: מוקי שורץהעמותה מסייעת למשפחות של חללי צה"ל, ובכל זאת סייעת לגליה פלחנוב שבנה נהרג בפיגוע טרור.
"כשגליה התקשרה וסיפרה לי את סיפורה, בכיתי יחד איתה וכאב לי עליה. אם אישה רוצה ילד, אני אהפוך עולמות כדי שיהיה לה, ואין משהו שיעמוד בדרכי. צירפתי אותה לקבוצה שנקראת 'קרן אור לחיים חדשים' בעמותה. הזמנתי אותה למפגש של אמהות שהביאו לעולם ילדים אחרי שכול וכאלה שמתלבטות וזקוקות לתמיכה. בקבוצות משתתפים גם פרופ' שלמה משיח ופרופ' דוד בידר, שמסייעים לנו, והאחרון הכניס אותה לתהליך של הפריה חוץ־גופית, ללא תמורה".
מה הרגשת כשהיא בישרה לך על הולדת דוד התינוק?
"שזה הדבר הכי קדוש שיכולתי לבקש לעשות בחיי - לתת אושר לאמא שחייה נגדעו באסון נורא. זה האקזיט של חיי, ואני מודה על הזכות שניתנה לי, להאיר עוד בית בישראל".
