אגי משעול, משוררת, בת 76, מתגוררת בכפר־מרדכי. ספרה האחרון, "אהבות", יצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד:
"יש לי מעט מאוד תמונות ילדות, רובן מימי השחור־לבן. אחדות צולמו בטרנסילבניה והשאר עם העלייה לארץ בשנת 1950, כשהייתי בת שלוש. הצילום הזה יקר לי במיוחד והוא ממוסגר ותלוי מולי בחדר העבודה. צילום קלאסי לכאורה, אמא, אבא ובאמצע ילדה. רגע שקפא בזמן אבל היה לו עבר ויהיה לו עתיד. קדמו לו דברים קשים. רק לפני כארבע שנים חזרה אמי ממחנה הריכוז אושוויץ אחרי שאיבדה תינוקת ופגשה את אבי שחזר ממחנה עבודה. בעוד כשנה יפליגו לארץ ישראל בחוסר כול ויתיישבו בשיכון קטן במושבה גדרה. הבגדים האלגנטיים יתחלפו בבגדי אתא והם יפתחו חנות קטנה לתיקון אופניים.
אני מרבה להתבונן בילדה שהייתי, ילדה שעודנה חיה בי, איך היא מסתכלת אליי מתוך הצילום, מה היא אומרת לי, מה היא חושבת, אוצרת בתוכה כמו זרע את כל מה שאני היום, וגם אני של היום מכילה אותה ומדברת אליה. מאז כבר הצמיח הזרע עץ עם ענפים ועלים, שביניהם מקננות לפעמים ציפורים. אמי היפה מאמצת אותי אל חיקה ומסתכלת עליי באהבה. מבחינתה אני התשובה הניצחת לכל הזוועות שעברה. אני התקווה. אבי ואני מישירים מבט אל הצלם שזהותו אינה ידועה לי, אולי חבר, אולי מישהו שהוזמן במיוחד. אני מחובקת. דומה יותר לאבי, שממנו ירשתי את שמחת החיים, המוזיקה וחוש ההומור האופייני להונגרים, ומאמי ירשתי את המופנמות, המלנכוליה וצער העולם. שתי מהויות שנמזגו בי ומאפיינות גם את השירה שלי. צער עולם והומור המלופפים זה בזה.
באחד משיריי כתבתי על הקונצרט הראשון שאליו נלקחתי צעירה מאוד, והוקסמתי במיוחד מהצ'לו. אין לי ספק שאת השיר הזה כתבתי עם הילדה ההיא, והוא מחובר לצילום הזה: "הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה מִשִּׁכּוּן הַפּוֹעֲלִים שׁוֹמַעַת לָרִאשׁוֹנָה קוֹנְצֶרְט. כַּנְפֵי הַפַּרְפָּר הַשְּׁקוּפוֹת מְקֻפָּלוֹת לָהּ עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַגֹּלֶם וְלֹא פָּגְשׁוּ עוֹד אוֹר. מָה רוֹצָה הַיַּלְדָה הַקְּטַנָּה? לִהְיוֹת יְקָרָה לְמִישֶׁהוּ הִיא רוֹצָה, לִהְיוֹת כְּמוֹ צֶ'לֹּו, חוּם, מַבְרִיק, שֶׁהוֹמֶה מֵעֹמֶק הָעֵץ וְתָמִיד בֵּין רַגְלַיִם".
