פרופ' מאלנה כהן־סימברקנו (51) מירושלים, נשואה ואם לארבעה (25, 22, 20, 12), מומחית למחלות ריאה בילדים, מנהלת יחידת ריאות ילדים והמרכז לסיסטיק פיברוזיס (CF) בהדסה ירושלים:
ילדות ציונית: "נולדתי בבואנוס־איירס, אמצעית בין שלושה ילדים, וגדלתי במשפחה יהודית־ציונית. למדנו בבתי ספר יהודיים, רקדנו ריקודי עם, שרנו שירי מולדת ולמדנו עברית. כשהייתי בת 15 הוריי החליטו לעלות לישראל. שנה קודם לכן באנו הנה לכבוד טקס בר־המצווה של אחי, שהתקיים בכותל, וחזרנו לארגנטינה בהחלטה משפחתית לעלות לארץ. התחנה הראשונה הייתה מרכז קליטה ברעננה. למדתי שנתיים בתיכון רגיל, כי הייתה לי עברית טובה, נקלטתי מבחינה חברתית ויש לי זיכרונות טובים מאוד מהתקופה ההיא.
מלחמה: ב־1991, באמצע כיתה י"ב, פרצה מלחמת המפרץ. אחותי הגדולה החליטה לחזור לארגנטינה ובעקבותיה גם הוריי, שהתקשו להיקלט כאן. אני הרגשתי שייכת לכאן, אבל חזרתי עם המשפחה, בתחושה שיום אחד אחזור לישראל.
הצעת עבודה קוסמת: בסיום התיכון התחלתי ללמוד רפואה, ובמקביל לימדתי בבית ספר יהודי. באותה תקופה הכרתי את אריאל סימברקנו, בן למשפחה יהודית שלמד הנדסת מחשבים. מהרגע הראשון אמרתי לו שארצה לעלות, אבל המשכנו לחיות בארגנטינה. בשנה ב' ללימודיי התחתנו, ובשנת הלימודים החמישית נולד בננו הבכור. אריאל, שכבר היה מהנדס מחשבים ועבד במקצועו, ראה מודעה שחברת "אינטל" מחפשת מהנדסי מחשבים לעבודה בישראל. הוא שלח קורות חיים, עבר מיונים והתקבל לעבודה בירושלים. ההצעה הייתה קוסמת, אבל לי נותרו שמונה חודשים לסיום הלימודים. הוא ביקש לדחות את מימוש ההצעה, וכשהבקשה התקבלה, החלטנו לקפוץ על ההזדמנות. שנינו היינו בני 27, עם ילד, עזבנו את המשפחה המורחבת בבואנוס־איירס ועלינו ארצה בערב ט' באב 2000.
התאקלמות: אריאל התחיל לעבוד מיד, ואני, שכבר היה לי רישיון לעיסוק ברפואה בארגנטינה, נאלצתי לעבור מבחן כדי לקבל רישיון ישראלי. חודש אחרי שעלינו התחילה האינתיפאדה. לא היה פשוט להסתובב עם תינוק בירושלים כדי למצוא לו מעון ולנו דירה. לאחר שעברתי את המבחן בהצלחה, עשיתי סטאז' בשערי צדק והתמחות ברפואת ילדים בהדסה, שבמהלכה חקרתי את מחלת הסיסטיק פיברוזיס ובהמשך התמחיתי במחלות ריאה. אני אוהבת מאוד לעבוד עם חולים במחלות כרוניות, כי זה אומר קשר ארוך עם החולה ומשפחתו, לא רק סביב המחלה והרגעים הקשים אלא גם בשמחות. יש מטופלים שאני מלווה כבר 20 שנה ואפילו שידכתי בין מטופלים ונכחתי בחתונות שלהם. אני גם מעודדת אותם לעשות ספורט. לפני עשור רצתי עם חולה 10 ק"מ במרתון ירושלים. מאז, רצתי עם מטופלים מרתונים נוספים.
הוקרה: לפני שנתיים קיבלתי פרס משרת העלייה והקליטה על הישגים ותרומה יוצאת דופן לחברה ולמדינה. בינואר 2021 התמניתי כמנהלת היחידה לריאות ילדים בהדסה, ובהמשך קיבלתי תואר פרופסור חבר בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה.
7 באוקטובר: במוצ"ש של שמחת תורה הייתי אמורה לטוס לכנס באורוגוואי ובדרך חזרה לבקר את המשפחה בארגנטינה. בשש וחצי בבוקר שמעתי "צבע אדום". שניים מהבנים שלי היו בשירות פעיל בדרום. התקשרתי לאחד מהם, חובש קרבי, שאמר: "אמא, המצב קשה מאוד. נדבר אחר כך". חזרתי הביתה והתחלתי לפרוק את המזוודה. ידעתי שאני לא נוסעת כשכאן יש מלחמה. החודשים שבהם שני בניי היו במלחמה היו הקשים בחיי. תפקדתי בעבודה, אבל כל הזמן בכיתי. אחד מהבנים כבר השתחרר, האחר עדיין בשירות פעיל.
שורה תחתונה: אין בי טיפת חרטה על כך שעליתי לארץ. כיהודים, זה המקום שלנו. ואני אופטימית מטבעי, אין לנו ברירה אחרת".
איזה הרגל מארגנטינה תמליצי לישראלים לאמץ? "לכבד את התור ולא לנסות לעקוף".
למה את מתגעגעת בארץ מוצאך? "למשפחה, ללא ספק".
למה לא תצליחי להתרגל כאן? "כשהמעלית מגיעה, אנשים מתחילים להיכנס בלי לאפשר לאחרים לצאת ממנה".
איזה מקום את הכי אוהבת בישראל? "מבשרת־ציון, היישוב שלנו, ואת הבית שלי במיוחד".
