בליל חמישי, יומיים לפני מתקפת חמאס על ישראל, ילדה ליאורה בן צור את בתה השלישית, אסיף. ביום שישי בבוקר ביקשה מאמה, מרסל טליה, להגיע לחגיגות שמחת תורה בקיבוצה, עין־השלושה. "רציתי שאמא שלי תחגוג איתנו״, היא נזכרת בשיחת טלפון, שעות ספורות לאחר הלוויית אמה, "הייתה התארגנות גדולה ומרשימה, אירוע ראשון שהיה צריך להתרחש בקיבוץ ורציתי שהיא תהיה חלק מכל זה".
ליאורה בן צור (29) היא אישה חזקה ומיוחדת, שעוצרת באמצע השבעה על אמה כדי להתראיין ולומר: "לא צריך לפרסם שום דבר שיכול לפגוע במורל של העם. כולנו צריכים עכשיו להחזיק ידיים". פעם היא הייתה כתבת צבאית ברדיו דרום, אחר כך מפיקת צלמים בעיתון "הארץ" ובשנתיים האחרונות היא דוברת הכפר השיקומי עדי נגב נחלת ערן.
את אמה ראתה בפעם האחרונה בבית החולים לאחר שילדה. "אחת המתנות שקיבלתי מאמא שלי ממש לפני שנרצחה הייתה שהיא באה לבית החולים לראות את הקטנטונת שלנו, שכבר קראתי לה אסיף. אמרתי לאמא: 'אל תדאגי, נגלה לך את השם בעזרת השם בשמחת תורה בבית הכנסת'", היא מספרת. "היה לי היריון קצת מורכב ורצינו להודות לקדוש ברוך הוא על הנס שהביא לנו. אחרי שאמא נרצחה הצטערתי שלא צילמתי אותה עם אסיף. זה אכל אותי, שהנכדה האחרונה שהיא החזיקה לא תועדה. פתאום דור, בעלי, שלח תמונה שלה עם אסיף. מתברר שהוא צילם אותן בבית החולים. אמרתי לו: 'אסיף היא פרי הבטן האחרון שאמא אספה אליה בלי שידענו בכלל'".
פשעי מלחמה שאין עליהם סליחה
אזעקת "צבע אדום" תפסה אותה בשבת בבוקר במחלקת היולדות הממוגנת של אסותא אשדוד. "הבנתי שמתחיל משהו, אבל אף אחד לא ידע מה קורה ולא דיווח בתקשורת", היא משחזרת. "שמעתי אזעקות ולמרות שאני שומרת שבת התקשרתי לבעלי ולא הייתה קליטה. הוא חזר אליי ואמר: 'אנחנו נכנסים למקלט ואני לא יודע איפה אמא שלך, ננסה להשיג אותה בהמשך בין ההפוגות של ההפגזות. ניסיתי להשיג אותה ולבקש ממנה להישאר בתוך מרחב מוגן והיא לא ענתה לי. אחרי כמה דקות קיבלתי עדכון שחדרו לקיבוץ 40 מחבלים. לצערי הרב היו אצלנו רק חמישה אנשים בכיתת הכוננות. רכז הביטחון שלנו סיים את חייו באכזריות זמן קצר לאחר שעדכן שיש אירוע חדירה לקיבוץ. אנשי כיתת הכוננות הבינו שיש מגה־אירוע כשראו מחסניות של קלצ׳ניקוב בכל מיני מקומות והתחילו להיערך".
מתי הבנת שהמצב ממש רע?
"אחרי שעה דור התקשר ואמר: 'בייבי שלי, תתקשרי לכל מי שאת מכירה, המצב בקיבוץ קשה מאוד, אין לנו פה כוחות של צה"ל ואני לא יודע איפה אמא שלך'. באותם רגעים פתחתי חמ"ל ממחלקת היולדות, התקשרתי אינספור פעמים אחרי כל דיווח שקיבלתי בווטסאפ מחברים בקיבוץ, יצרתי קשר עם אלופים בצה"ל ואנשי משטרה - אני מכירה את כולם כי הייתי כתבת. התקשרתי גם לאלוף במילואים דורון אלמוג, הבוס שלי, ותיארתי לו את הסיטואציה. אמרתי לו, 'מחבלים נכנסים בית־בית ומנסים לפרוץ לממ"דים, תעזור לי לגייס את כל מי שאפשר׳. הוא הודיע שהוא על זה. המשכתי לאסוף מספרי טלפון של כל האלופים בצה"ל שהיו באזור ולעדכן אותם שחייבים להגיע, כי יש חמישה אנשים בכיתת הכוננות של הקיבוץ".
"אחת המתנות שקיבלתי מאמא שלי ממש לפני שנרצחה הייתה שהיא באה לבית החולים לראות את הקטנטונת שלנו"
מי עזר לך?
"כשהבנתי מה המצב, התחלתי להילחץ. אמא בת 65 ואירחתי אותה בדירת אירוח בקיבוץ כדי שיהיה לה הכי נוח בעולם וכדי לא שתישן אצלנו על הספה. כל החגים היא הייתה אצלנו. זכינו בה, תודה לאל. כמה שעות מתחילת האירוע, אמא שלי עדיין לא ענתה, וראינו שהיא לא ניסתה להגיע לבית שלנו. זה לא התאים לה. החלטתי להתקשר לאחים שלי, בצלאל וידידיה, שהיו קרביים בצבא ושהו בחווה של המשפחה. הם הצילו את המשפחה שלי. הם יצאו עם כלי נשק לבד לכיוון הקיבוץ. לא היה להם זמן לגייס עשרות חברים. אמרתי להם: 'אל תצאו לבד, יש לכם גם משפחה וילדים ויש מחבלים על כל הקווים. אני לא רוצה שתיקחו סיכון שיקרה לכם משהו'. הם ענו: 'אנחנו לא שואלים אותך. תהיי מועילה ותני לנו נקודות ציון בקיבוץ'. הם נכנסו רגלית, השאירו את הרכב רחוק בחוץ. החלטתי לא להתפלש בעצב, החזקתי את אסיף עליי ושלחתי נ״צ. הודעתי לאחיי שקיבלתי מסר שמחבלים דופקים על דלת הבית שלנו ושיגיעו לשם. האחים דפקו על הדלת, קראו לדור, שיצא עם סכין שלופה ונתנו לו נשק. הילדים שלי היו בממ"ד. משם הם התקדמו לחפש את אמא שלי".
איך מצאתם אותה?
"האחים שלי מצאו אותה בחוץ, מחזיקה חטיפים לילדים ירויה מירי קלצ׳ניקוב. אלה פשעי מלחמה שאין עליהם סליחה. המחבלים לא שאלו את עצמם, האם מדובר בחיילים או בנשים וילדים ורצחו משפחות במכוון. כן, יש דברים גרועים יותר ברשתות החברתיות. אני משתדלת לא לעסוק בזה".
איזו אמא הייתה לך?
"אישה מיוחדת, צנועה ורגישה, שתמיד אמרה לנו לדאוג לארץ ישראל. לפני שנתיים סיפרתי על אמא בנאום לתושבי הקיבוץ שלנו, איך כשהייתי נערה בת 14 זרקתי מסטיק על האדמה ואמא שלי חטפה עליי ג'ננה ואמרה: 'אנחנו לא זורקים מסטיקים על האדמה הקדושה הזאת'. אמרתי, 'אמא, זה רק מסטיק'. היא צעקה: 'זה לא משנה, אנחנו לא מלכלכים את הארץ, זו המדינה היחידה שיש לנו, תרימי את המסטיק ותזרקי לפח'. את המסר הזה אני משרישה גם לילדים שלי. אנחנו מרימים שקיות אשפה מכל מקום. אמא העבירה את האהבה שלה לארץ גם לילדים שלי".
"האחיםשלי דפקו על הדלת, קראו לבעלי דור, שיצא עם סכין שלופה ונתנו לו נשק. משם הם התקדמו לחפש את אמא שלי"
תחזרו לעין־השלושה?
"כן. זה הבית שלי. דור ואני הכרנו כשהיינו סטודנטים באופקים, ותוך שמונה חודשים התחתנו. החלטנו לגור בעוטף כדי לחזק את היישובים. גם בעלי מחובר לאדמה ולארץ. בקיבוץ שלנו היו בעיקר בני 70 ואמרנו, 'זה המקום'. גייסנו עוד שמונה משפחות כדי ליישב את הקיבוץ. התאהבנו באנשים שדואגים לנו גם עכשיו. רצינו ילדים יחפים שירוצו ברחבי הקיבוץ. תוך ארבע שנים וחצי הגדלנו את הילדים בקיבוץ מ־30 ל־150. מהרגע האחרון הבנו לאן הגענו וגם את המטרה. אם אנחנו לא נגן על הגבולות, מי כן? צריך לשמור על מה שיש לנו, מדינת ישראל היא חתיכת נס. זה הרי לא משנה אם אני תומכת ברפורמה או צמה ביום כיפור, את אויבינו זה לא מעניין. הם ניצלו אותנו ברגע של חולשה".
למדנו להגן על האדמה
הוריה, יעקב ומרסל טליה, עלו לישראל מדרום אפריקה והתיישבו בבאר־שבע. ב־1995 הקימו עם ארבעת ילדיהם את חוות טליה, חוות בודדים בדרום הר חברון. הממשלה, בראשות יצחק רבין, ביקשה מיעקב להקים את החווה כדי ליישב את השטחים. החווה, מזרחית לבית יתיר. צופה על רבת עמון, ים המלח, ערד, דימונה והר חברון. תחילה היו על שטחי המרעה רק שני קראוונים, מחסן וחדר שמירה. בהמשך ייבא טליה כבשים מדרום אפריקה. במשך השנים ידעה המשפחה גניבות ועימותים עם פלסטינים מהאזור ואף ניהלה מאבק על השטחים מול פלסטינים שטענו לבעלות על שטחי המרעה. בצל העימותים הבלתי פוסקים גדלה בן צור להיות האישה שהיא היום.
"הייתה לי ילדות מעניינת", היא אומרת, "רעיתי את הצאן מגיל חמש ברגליים יחפות, הכרתי כל סלע וכל נקיק כדי לדעת איפה הכבשים נמצאות. גדלתי בצמידות לאחים שלי. אנחנו קרובים מאוד ומזעיקים זה את זה כל החיים. כולנו מקורקעים לאדמת ישראל ולעם, אלה הדברים שלמדנו שחשוב להגן עליהם".
ב־2015 נהרג אביה בתאונה בחווה החקלאית, כאשר כף הטרקטור קרסה עליו. לאחר מותו החליטו ילדיו לנהל את החווה. בן צור קיבלה על עצמה את הניהול ורעתה את הצאן, כשהיא נושאת נשק ואף תועדה בסרט "חמושות" של איילת בכר. לאחר שנה השתחררו אחיה מהצבא והחליפו אותה. היום מנהלים את החווה אחיה ידידיה ובצלאל ובתו שירה.
שנה לאחר מות אביה עזבה את החווה, למדה תקשורת במכללת ספיר והתגוררה במעונות סטודנטים באזור אופקים. פרויקט הגמר שלה עסק בהייררכית השכול בישראל.
בכנות, את מרגישה שהופקרתם בקיבוץ?
"קשה לי מאוד להאשים עכשיו. אני לא נמצאת שם. לא רוצה להשוות את זה ליום כיפור. כאן מדובר על אזרחים שנרצחו ונחטפו. אני מבקשת מעם ישראל לקום על הרגליים. ישראל היא נס שצריך לשמור עליו. אני מתראיינת בעברית ואני גאה להיות יהודייה וישראלית גם בימים הקשים. אנחנו נתפור את הקרעים, נחזיק ידיים כעם, ונמשיך. בסוף יש לנו רק אחד את השני, משפחה ענקית שהיא עם ישראל".
