"מיכאל, בעלי, עשה למעלה מ־200 ימי מילואים מתחילת המלחמה, מתוכם ארבעה חודשים בעזה וחודשיים בגבול הצפון. עכשיו הוא בסבב השלישי, בעזה", מספרת טיפני שלם (37), נשואה לאם לשניים (9, 7), סמנכ"לית בחברה שמעיקה שירותי טיפול והדרכה, המתגוררת בירושלים. "בבית אני צריכה להיות כל הזמן בתפקוד מלא, וקשה לי שאין מי שיכול להחליף אותי. בשגרה שלפני המלחמה הייתה פה חלוקה שוויונית והרבה תפקידים שלו הם עכשיו עליי. אני חיה בפחד ובחוסר ודאות, שממסכים את ההתנהלות השגרתית, כי לעתים קרובות הוא מנותק קשר. קורה שאני מכינה ארוחת ערב לילדים, אבל במקביל חושבת על התרחישים הגרועים ביותר. אם אני בוכה, הילדים מחבקים אותי ואומרים לי שהכול יהיה בסדר ושהם כאן בשבילי. זו המציאות שלי ושל אלפי נשים בארץ".
איך את מתמודדת עם העומס?
"למדתי לא לשדר שהכול בסדר, כשלא הכול בסדר, ולא להתבייש לבקש עזרה. המשפחה הגרעינית שלי מגויסת לטובת העניין והרבה עמותות עוזרות לנו, ובהן עמותת 'העוגן לנשות המילואים' של רחל עזריה, שמסייעת עם הילדים בבית וגם עם ארוחות מוכנות.
"אני יודעת שלהרבה נשות מילואימניקים לא נעים לבקש אוכל מהעמותות, אבל אני לא מתביישת לבקש עזרה, כשאני לא מצליחה לעשות הכול לבד. אני גם נעזרת במינהלים הקהילתיים של השכונות בקעה וארנונה. תמיכה רגשית אני מקבלת בקבוצת ווטסאפ שנקראת 'המתמרנות' וכוללת נשות מילואים מכל הארץ. אפשר לפרוק שם את הלב ולקבל נירמול וחיבוק".
איך זה מרגיש כשהוא חוזר ממילואים?
"כשמיכאל בבית, הוא לא בניתוק מהמילואים: הוא חושב מה קורה עם החברים שלא יצאו הביתה, מתעדכן במה שמתרחש וחושב על המשימות הבאות. כשהוא בבית, אני מנסה לתת מקום לרגשות שעולים אצלו ולשמר את הזוגיות, וזה לא פשוט".
ויש לך מסר.
"מהממשלה אני מבקשת לחדש את התקציב לטיפול נפשי למילואימניקים, כי זה נגמר מהר מדי. אדם מסכן את חייו ומקבל תקציב שמספיק לשלושה־ארבעה טיפולים פסיכולוגיים? זה לא מספיק. מהאחים החרדים שלנו, מאנשים שעברו את גיל המילואים ומשאר הפטוֹריסטים, אני מבקשת שייכנסו מתחת לאלונקה בשעה קשה זו של המדינה. אנחנו במלחמה קיומית, אין מקום להתלבטויות".
לא רק לשרוד
"ב־7 באוקטובר, גבי, בעלי, גויס למילואים, בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הוא בקושי הגיע לחופשות. הוא סגר מאז 170 ימי מילואים. לי היה קשה מאוד, במיוחד עם התחושה שלילדים יש רק כתובת אחת לכל הבעיות. בנוסף, הצרכים של הילדים הפכו לאינטנסיביים והם גם התמודדו עם פחדים בעקבות ההיעדרות שלו. הם היו צריכים אותי יותר ולי היה פחות לתת להם. הם התבגרו בתקופה הזאת והפכו לעצמאיים יותר", מספרת קרוליין־קרן דמבוריץ, אחותה של טיפני שלם. היא 39 מירושלים, נשואה, אם לשלושה (15, 13, 11), פסיכותרפיסטית ומנחה רגשית במקצועה.
"גם אצלי חל שינוי. כשהייתי צריכה לדבר עם מישהו, שיתפתי. כשחברות ושכנות מקטמון הציעו עזרה בהכנת ארוחות ערב לילדים, אמרתי כן. גם אנשים זרים הביאו לי ארוחות חמות. קיבלתי תמיכה משמעותית מאמא שלי, מההורים של גבי, מאחותי ומהאחים של בעלי. המוטו שלי היה: 'אעשה את הכי טוב שלי, הילדים יעשו את הכי טוב שלהם, ועם זה ננצח'".
המשכת לעבוד כרגיל?
"יש לי שלוש עבודות, כשכירה וכעצמאית, והחלטתי לא רק לשרוד את התקופה, אלא גם לשגשג ולצמוח. קיבלתי החלטה שאחר הצהריים ובערב אני לא עובדת, שזה דבר שעשיתי בעבר. כשהילדים היו עסוקים בתנועת הנוער, הרשיתי לעצמי לקבל מטופלים שהיו זקוקים לי".
מאיפה היו לך כוחות לעזור לאחרים?
"אנחנו, המטפלים, אוהבים את מה שאנחנו עושים. המטופלים רואים בי מרחב בטוח, משתפים אותי בכאבים שלהם ומרשים לי להיות חלק מהסיפור שלהם, וזה מחזק אותי. כשהגיעו מטופלים עם בעיות רגילות, זה עזר לי להכניס דברים לפרופורציות, ונתן הרגשה שהחיים הרגילים ממשיכים.
"עוד דבר שנתן לנו כוח: גבי ואני קוראים את הספר 'הרשימה' של יובל אברמוביץ, והחלטנו להכין רשימה של החלומות שלנו ולהגשים אותם".
יש לך מסר לנשות מילואימניקים?
"שאלו את עצמכן מה אתן בוחרות בתוך כל הדבר הזה. איפה יש לכן שליטה? כשאתן מרגישות קטנות וחסרות אונים, תזכירו לעצמכן שזה לא נכון, שתמיד יש לכן אפשרות לעשות משהו טוב, עבור עצמכן או בשביל מישהו אחר".
