סיון שהב (59) מחולון, נשואה, אם לשניים וסבתא לשניים, יו"רית העמותה "המשכן לתרבות איראן בישראל".
אהבה בגיל 16: "נולדתי בטהרן בשם פריבה, רביעית בין שישה ילדים. המשפחה שלי הייתה אמידה. אבא עבד בבית המשפט ואמא ניהלה את הבית. גרנו בבניין שהיה שייך לנו. השמירה על הזהות היהודית הייתה חשובה להוריי. למדתי בבית ספר יהודי לבנות והיה לנו אסור להתרועע עם בנים. ההורים היו מורידים אותי מהמכונית ממש ליד השער ולא ידעו שבמקום ללכת לכיתה הייתי יוצאת מהדלת האחורית, כי הייתי סקרנית ומרדנית. כבר בגיל 16 היה לי חבר: עזרא שהב, קרוב משפחה רחוק, אז בן 21. הסתרתי את הקשר איתו. בגיל 17 הודעתי להוריי שאנחנו מתחתנים, וזה יצר מלחמת עולם בבית. כדי לא להשאיר להם ברירה, נכנסתי להיריון וחיתנו אותנו מהר. אחרי שילדתי הייתי שמה בבוקר את הילד אצל אמא והולכת ללימודים - למדתי פסיכולוגיה וגם אמנות, עיצוב בגדים ושיער.
מטבע בחזייה: בזמן מלחמת איראן־עיראק אבא נאסר וישב בכלא שנה, בלי סיבה, והחרימו להורים שלי את הבית ואת חשבונות הבנק. כשאבא שוחרר החלטנו לצאת לישראל. האחים שלי עזבו אחד אחרי השני, וכשהגיע תורי הייתי בת 24, אמא לילד ובחודש השמיני להיריון. הדרך לגבול פקיסטן הייתה מפחידה, התחבאנו במקומות מוזרים. כשעברנו סוף־סוף את הגבול פגשנו מבריחים מוסלמים. שם שדדו מאיתנו את רוב הזהב שהחבאנו ואפשרו לנו להמשיך בלי כלום. למזלנו היה לי מטבע זהב בחזייה. בעזרתו הצלחנו לממן כרטיסים ברכבת לקראצ'י וקיבלו אותנו שליחי עלייה. הגענו לאשדוד ב־1988, שם הייתה משפחת בעלי. אחרי שבועיים ילדתי את בתי הצברית.
הלם: באנו מטהרן, בירה מודרנית ויפה, ושאלתי את עצמי איפה העיר שהבטיחו לי. נשבעתי שאעזוב לארצות־הברית. אבל, סל הקליטה שקיבלנו עזר לנו להתקדם ולמדתי לאהוב את המדינה. מאשדוד עברנו לבת־ים ומשם לגבעתיים ולחולון. לא הלכתי לאולפן כי הייתה לי תינוקת. עברית למדתי עם הבן שלי שקלט את השפה מהילדים בשכונה. ראינו יחד סרטים מצוירים מדובבים לעברית, הקשבתי לשירים של ריטה ושרתי איתה בלי להבין, עד שלמדתי את הפירוש.
קליטה קשה: בעלי, רואה חשבון במקצועו, לא ידע עברית ולא היה לו כסף לפתוח משרד. הוא ניסה כמה דברים ונוצל על ידי שותפים. הערכנו את עצמנו כבני תרבות וכאן התמודדנו עם סטיגמות ואפליה.
פרנסה ולימודים: התגעגעתי לחיים שהיו לי באיראן, אבל לא הייתי פאסיבית. עשיתי מה שיכולתי כדי להתפרנס: בישלתי לאחרים, לימדתי בישול, עיצבתי שיער בבית, קניתי מחשב, למדתי לעבוד עליו והתחלתי ללמד אחרים. כשהילדים בגרו עשיתי תואר ראשון בחינוך במכללה באור־יהודה וגם תואר בחינוך מיוחד. בהמשך למדתי במכון אדלר.
שימור המורשת: התחלתי להיות פעילה ברשתות החברתיות, כתבתי על בישול פרסי ואנשים הגיבו. ראיתי שהקהילה האיראנית לא מכירה את התרבות שממנה באנו. פתחתי בפייסבוק דף על תרבות איראן ובו כתבתי על ההיסטוריה ועל המנהגים שלנו. כשראיתי שיש תגובות גם של איראנים לא יהודים, המשכתי לכתוב על התרבות הפרסית. בעזרת קשרים באיראן קניתי פסלים של אנשי רוח איראנים, והם הוצגו בחצר המכללה הטכנולוגית חולון. שחזור שיזמתי של שמלת ההכתרה של המלכה פארה דיבה, אשתו של השאה הפרסי, הוצג במוזיאון האסלאם בירושלים. כשהבנתי שהקהילה האיראנית בישראל צריכה בית, כמו עדות אחרות, הקמתי את 'המשכן לשימור תרבות איראן בישראל'. הפעילות שלי עולה המון כסף, אבל החלטתי שאשאיר אחריי לא כסף אלא זיכרונות".
למה בארץ לא תצליחי להתרגל?
"להדתה. ברחתי מהדתה באיראן, ואני לא מוכנה לקבל את האלימות שיש בדת כאן, בישראל".
איזה הרגל מאיראן כדאי לישראלים לאמץ?
"הכנסת אורחים".
מהו המקום האהוב עלייך בארץ?
"רמת הגולן. הפירות שם מזכירים לי את איראן".
למה את הכי מתגעגעת באיראן?
"לטבע. באיראן, כשאת יוצאת מהעיר, את נמצאת במקומות פסטורליים עם נהרות ועצים".
