הסיפור של מיטל אביטל, בת 40, פרודה ואם לשניים, מהנדסת בחברת התוכנה RedHat, גרה ברעננה:
"אני עגונה כבר שש שנים. נולדת וגדלתי בבית־שמש, הקטנה מבין ארבעה ילדים. הייתי ילדה מחוננת, נשלחתי לפנימיית כרמית, וכבר אז נותבתי למסלול של הנדסת תוכנה ועשיתי בגרות עם 15 יחידות מחשבים. שירתי ביחידה מובחרת בצה"ל, ואחרי הצבא חטפו אותי להייטק. היום אני מנהלת בכירה בחברת תוכנה. אני מספרת את כל זה כי מה שקרה לי אחר כך רחוק מהטייפקאסט של מהנדסת תוכנה ואשת הייטק ומוכיח שכל אחת יכולה ליפול לעגינות.
את בעלי הכרתי בגיל 24 בחברה שעבדתי בה, הוא היה מפתח תוכנה באחד הפרויקטים שהיו באחריותי. בדיוק עשיתי תואר בהנדסת תוכנה ולא היה לי זמן לזוגיות, אבל הוא שכנע אותי לצאת איתו לצהריים ושם הוא מאוד הצחיק אותי, חיזר אחריי בטירוף ובסוף הצליח לו.
"אנשים שואלים: 'למה את לא יוצאת עם גברים?', אבל אני פוחדת שברבנות איחשב לאישה סוררת וזה יעכב לי את הגט"
הייתה אהבה גדולה, אני לא יכולה להגיד שלא. אחרי שנה וחצי התחתנו, ושנה אחרי החתונה הוא התחיל לחזור בתשובה. היה לי קשה עם זה אבל החלטתי לזרום איתו. כשנולדו הילדים הוא נעשה ממש פנאט. אם בטעות הייתי מדליקה אור בשבת הוא היה צועק עליי. זה השתלט עליו, ולאט־לאט הרגשתי איך הגאונות שלו הופכת לטירוף.
ואז הגיע הלילה ששינה את הכול. הבן שלי בכה, התעוררתי ושמעתי את בעלי צועק עליו, אז קמתי וניסיתי להרגיע אותו. הוא לא נרדם כל הלילה, התהלכתי איתו על הידיים שעתיים בערך, וכשהוא נרדם הכנסתי אותו איתי למיטה, כי כבר הייתי עייפה מאוד. איך שהנחתי אותו הוא התעורר ובכה, ואז בעלי קם והתחיל להכות אותי. לא האמנתי שזה קורה. התקפלתי לכיוון הילד ועטפתי אותו כדי שלא ייפגע.
זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהוא הרים עליי יד, לא נתתי לזה עוד הזדמנות. חיכיתי שיירדם, ארזתי מה שאפשר ופשוט ברחתי מהבית עם שני הילדים לאחותי, ההורים שלי בדיוק היו אצלה. בבוקר התקשרתי אליו וביקשתי ממנו שייקח מזוודה ויעזוב את הבית. הוא שאל איפה אני ומתי הולכים להורים שלו לצהריים. הייתי בהלם. שאלתי, 'אתה לא זוכר מה עשית לי?', ובמקום לענות הוא שאל, 'מה, את מקליטה אותי?'. באותו רגע נדלק לי האור האדום.
קיבלתי צו הגנה שאסר עליו להתקרב אליי במשך 60 יום. ביום ה־50 הוא רוקן את כל חשבונות הבנק שלנו, פשוט ברח מהארץ והכניס אותי לחובות מטורפים. הגשתי תביעות מזונות, ואז הוא צלצל אליי מארצות־הברית ואמר: 'אני ממשיך עם החיים שלי ואת יכולה להמשיך לדפוק את הראש בקיר, בסוף תגיעי למבוי סתום'. אז באמת הגעתי ל'מבוי סתום', עמותה שפועלת למען עגונות ומסורבות גט בישראל, שבה אני עוזרת עם כל הידע שצברתי לנשים עגונות אחרות. נהייתי חצי עורכת דין מרוב הצרות שנפלו עליי בשש השנים האחרונות. רוב הנשים לא חזקות כמוני ובטח לא מרוויחות כמוני, אז הן מתכופפות ומוותרות כי כבר אין להן כוח.
בהתחלה חשבתי שהמאבק שלי הוא מול בעלי, אבל באיזשהו שלב הבנתי שהמלחמה שלי היא בכלל לא נגדו, אלא נגד מי שמאפשר לו להתנהג ככה, וזאת הרבנות. הרבנות לא עושה כלום כדי לעזור לי, למרות שבעלי כבר שש שנים לא בארץ, ואני עוברת עינוי דין. איך ייתכן שאין חיוב בגט אחרי שש שנים שהוא לא פה? פעם הוא עלה בווידיאו לדיון ואמר שהוא מוכן לתת גט, אז הרבנים שאלו אותו, 'מה אתה רוצה בשביל לתת?', ואני ממש התעצבנתי. למה אתם שואלים שאלה כזאת, במקום להגיד 'אז תיתן וזהו?'.
"שש שנים אני לבד, מגיל 34, השנים הכי טובות שיש לאישה. לא דמיינתי שיהיו לי רק שני ילדים, רציתי יותר, אבל ברבנות לזמן שלי אין שום משמעות"
כאשת הייטק אני מתקשה לקבל את העובדה שבישראל, אומת הסטארט־אפים והטכנולוגיה, נשים כלואות בכלא כזה. אני לא יכולה להתחתן, אני לא יכולה להביא ילדים, אני לא יכולה לקנות בית, כי כאישה נשואה הבית יהיה גם שלו ויום אחד הוא יכול לבוא ולקחת לי אותו.
אנשים שואלים אותי: 'אבל למה את לא יוצאת עם גברים?', אבל אני פוחדת שברבנות איחשב לאישה סוררת וזה יעכב לי את הגט. אני לא רוצה להסתכן. שש שנים אני לבד, מגיל 34, השנים הכי טובות שיש לאישה. לא דמיינתי שיהיו לי רק שני ילדים, רציתי יותר, אבל ברבנות לזמן שלי אין שום משמעות".
שורה תחתונה: "אני כבר נדפקתי, ועכשיו אני נלחמת עבור נשים צעירות שעוד לא התחתנו, שיחשבו טוב לפני שהן נכנסות לחופה דרך הרבנות, כי יש עוד אפשרויות. כמה שאני משכילה, לא הייתי מודעת למצבים כאלה. התחתנתי כמו שכולם מתחתנים, הייתי נאיבית, ואני מרגישה שהחיים רימו אותי. פעם עבדתי בסטארט־אפ שמצא פתרון לשכחת ילדים ברכב. עבדנו עם פסיכולוג שאמר לנו שלבני האדם יש מנגנון במוח שאומר 'לי זה לא יקרה'. אז כדאי לדעת שמה שקרה לי יכול לקרות לכל אחת".
