השופטת ב"מסעדה הבאה" היא אמא לתלמה (15), שמתאמנת בג'ודו, ולדפני (12), מתעמלת אמנותית עם הפנים לאולימפיאדה. עכשיו היא מספרת על ההתמסרות הטוטאלית ועל העלויות המטורפות שבגידול בת ספורטאית, וגם מנסה להסביר למה הצופים כל כך נסערים מהשיער האפור שלה
חצי שעה אחרי תחילת הראיון, רותי רוסו נכנסת לדמות השופטת מתוכנית הריאליטי בכיכובה. רק שהפעם היא זו שמכשילה את עצמה. "תראי מה זה", היא אומרת, "ביקשת קפה כבר מזמן, ולא מספיק שרק עכשיו את מקבלת אותו, בסוף הכנתי לך קפה שחור, לא מה שבחרת, כי משהו לא בסדר עם המקינטה. אין מסעדה בשבילי. הביצוע גרוע".
רוסו (44), שפית, יועצת קולינרית ועיתונאית, משתתפת בימים אלה ב"המסעדה הבאה" (ראשון ושני ב־21:15, רשת 13), שבה המנצח יזכה להקים מסעדה חדשה בתל־אביב. זו הפעם הראשונה שלה בפריים טיים (בעבר הגישה תוכנית אוכל לילדים בטלוויזיה החינוכית), והיא יושבת על כס השיפוט לצד אסף גרניט, מושיק רוט ויוסי שטרית, אבל טוענת שעד היום לא נהגה לצפות בתוכניות אוכל.
התוכנית עשתה לך חשק לפתוח מסעדה?
"ממש לא. בדיוק שודר פרק שבו רואים איך אני מחבקת את אחד המתמודדים שלא עבר לשלב הבא, ואומרת לו, 'תישאר בהייטק! אל תכניס את עצמך לעולם הזה!".
למה זה כל כך נורא?
"מאותה סיבה שאין הרבה נשים בתחום הזה. להרבה נשים שאני מכירה יש צד רציונלי שמונע מהן לעשות את זה. אחותי, למשל, רופאה במיון ילדים. היא עובדת לא פחות מאף שף שאני מכירה. גם היא לא נמצאת הרבה בבית. גם אצלה המשפחה משלמת מחיר. אבל היא לפחות מתוגמלת, יש לה משכורת יציבה. אם יש מגפה, לא סוגרים לה את העסק".
4 צפייה בגלריה
"יש בארץ חוסר ההכרה כלפי ענפי ספורט מסוימים, בעיקר כאלה שקשורים לנשים"
(צילום: רונן פדידה סגנון: נופר נוריאל)
שאלתי: "למה את עושה את זה?"
רותי ואחותה הבכורה, ד"ר דניה טקגי, הן בנותיו של לואיס, יליד ארצות־הברית שעשה עלייה אחרי שהתאהב באמן, כוהנת האוכל נירה רוסו, כיום בעלת מדור אוכל משותף עם רותי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רותי נשואה לרועי הרץ, מורה לתיאטרון ומחנך בתיכון, ואמא של תלמה (15) ודפני (12), שנמצאות איתנו בריאיון ונראה שגם הן לא נפלו רחוק מהמערוך.
"אני מאוד אוהבת לבשל", מצהירה תלמה. "המנה המנצחת שלי היא פסטה רוזה". "אני יותר אוהבת לאפות", מוסיפה דפני. האם צומח כאן דור קולינרי שלישי? לא בטוח. נכון להיום, לבנות של רוסו יש פעילויות אחרות שתופסות את רוב זמנן. תלמה, תלמידת כיתה ט', מתאמנת בג'ודו במועדון מכבי רפאל אצל המאמנים לוטן אלקובי ואריק זאבי, וצפויה לקבל חגורה חומה בסוף השנה.
דפני, תלמידת כיתה ז', מתאמנת כבר יותר משש שנים בליגה הגבוהה ביותר בארץ להתעמלות אמנותית. זה כולל שישה אימונים בשבוע, כל אימון בין ארבע לשבע שעות, מחנות אימונים בחו"ל ותחרויות. "מהצד זה נראה שהיא וחברותיה לנבחרת עושות את הדבר החמוד הזה עם הכדור, אבל אין בזה שום דבר חמוד", אומרת רוסו. "הן מחמיצות ימי לימודים וימי הולדת של חברות וגם באימונים עצמם אין שום דבר כיף. זה לעשות שוב ושוב את אותם תרגילים כשכל הזמן צועקים עליהן. לפני כמה חודשים שאלתי את דפני, 'למה את עושה את זה? בגילך ילדות רוצות לבלות בקניון ולעשות סרטונים בטיקטוק'. היא ענתה, 'האימון קשה. אבל כשאני מסיימת אותו זה כיף כי יש לי תחושת סיפוק'. את מבינה? מה שבדרך כלל רק מבוגרים מבינים - שהרבה פעמים צריך לעבוד קשה כדי ליהנות ממשהו - היא וחברותיה לקבוצה מבינות כבר מגיל צעיר".
"המאמנת לקחה אותי הצדה ואמרה לי, 'דפני לא צריכה חוג. היא צריכה לבוא לנבחרת'. אמרתי, 'מה פתאום, היא עוד לא בת שש'. היא ענתה, 'היא כבר מבוגרת מדי'"
איך דפני נכנסה לתחום?
"בשיא הכנות, כשדפני הייתה קטנה היא לא נראתה לי אתלטית בשום צורה. בכיתה א' רשמתי אותה לחוג התעמלות קרקע, כי כל החברות שלה נרשמו אליו. יום אחד באתי לאסוף אותה מהחוג ויצא לי לצפות בה קצת. אמרתי לעצמי, 'וואו, היא ממש טובה'. ראיתי איך המדריכה, שהייתה בסך הכל ילדה בת 15, בכלל לא יודעת להעריך את זה. ואז אמא של ילדה אחרת סיפרה לי שהבת שלה רשומה להתעמלות אמנותית באס"א תל־אביב ושמדובר בחוג רציני. לקחתי את דפני לשיעור ניסיון. באותו יום היה אימון למתאמנות של הנבחרת, והן הגיעו עם הבגדים היפים עם האבנים המנצנצות. אני ודפני היינו בשוק".
דפני: "התלהבנו קשות".
רותי: "דפני הייתה פיצית, אבל המדריכה מיד קלטה אותה וקראה לאינה, המאמנת הראשית והמנהלת של החוגים. היא ביקשה מדפני לעשות שפגט וגשר, ואז לקחה אותי הצדה ואמרה לי, 'היא לא צריכה חוג. היא צריכה לבוא לנבחרת'. אמרתי לה, 'מה פתאום, היא עוד לא בת שש'. היא ענתה, 'היא כבר מבוגרת מדי'. אמרתי לה, 'לא נוכל לעמוד בהסעות'. היא אמרה, 'זה מה שכל האמהות הישראליות אומרות. את תסתדרי'. וזהו. היא לא השאירה לי הרבה מקום לוויכוח.
"אמרתי לדפני: 'זה שלוש פעמים בשבוע, בקושי תוכלי לבלות עם חברות'. ומה הגורה הקטנה הזו אמרה לי? 'אמא, זו הזדמנות של פעם בחיים'".
נעלי בלט חדשות כל שבוע
הניסיון האישי שלה עם בתה הקטנה הוא גם מה שהביא את רוסו באוגוסט האחרון, בעקבות זכייתה של לינוי אשרם במדליית זהב אולימפית, לכתוב טור בנושא ב"ידיעות אחרונות". "עד כמה שהתרגשתי מצפייה בספורטאית שאני מעריצה מפגינה את שיא היכולות שלה", כתבה, "לא עמדתי בשיחת הטלפון של לינוי בסיום התחרות עם ההורים שישבו בבית. הם עבדו כל כך קשה בשביל הרגע הזה ושילמו מחירים יקרים: כספיים, נפשיים ומשפחתיים. ניסיתי לדמיין את התחושה. גם הבת שלי מתעמלת מקצועית. הבית שלנו מתפקד סביבה. אנחנו מסיעים אותה לאימונים, לתחרויות, ויושבים באולמות רועשים ימים שלמים. אנחנו משלמים על אימוני בלט, על נעליים מקצועיות (כל שבוע זוג), על בגדי התעמלות והופעה, על תחרויות בחו"ל ועל הפיזיותרפיה. המחיר נופל כולו על ההורים, כי בכל זאת מדובר בספורט נשים, ואנחנו מתים על אלופות אולימפיות, אבל לא מוכנים לתקצב אותן".
"איך זה שלינוי אשרם, המתעמלת הטובה בעולם, מקבלת כמה אלפי שקלים בחודש, ויש כדורגלנים הכי מעפנים שמרוויחים פי מיליון ממנה?"
זה באמת נשמע יקר מאוד.
"נעלי בלט עולות בארץ 70 שקל, אבל אני מצאתי מישהי ברוסיה שלוקחת 25 שקל, ואני מזמינה ממנה. עדיין זה 100 שקל בחודש, כי אלו נעליים שמתבלות ונקרעות כל שבוע. בגדים לתחרות עולים בין 2,000 ל־4,000 שקל, וצריך לפחות ארבע תלבושות בשנה. את משלמת על מחנות האימונים והתחרויות בחו"ל, ההורים משלמים גם על המאמנות. בממוצע הספורט של דפני עולה לנו יותר מ־3,000 שקל בחודש.
מה עושה ילדה קשת יום שיש לה פוטנציאל?
"הרבה פעמים, למרבה הצער, הפוטנציאל אכן מתפספס".
מה דרבן אותך לכתוב את הטור?
"חוסר ההכרה בארץ כלפי ענפי ספורט מסוימים, בעיקר כאלה שקשורים לנשים. התעמלות אמנותית היא מערך שלם, שבתחילת הדרך המדינה לא לוקחת בו שום חלק. מדובר בעלויות מטורפות שמגיעות רק מצד המשפחה.זה בניגוד גמור לכדורגל שמאוד מתוקצב וזוכה לעיקר תשומת הלב אצלנו במדינה. גם אחרי שהמתעמלות עולות בגיל, והמוכשרות ביניהן זוכות לאיזה תקצוב, זה עדיין רחוק מלהספיק.
"אחרי האולימפיאדה ארגנתי ארוחת ערב עבור הזוכים שלנו. לינוי אשרם ישבה אצלנו וסיפרה איך היא מתקיימת. איך שהיא מקבלת 1,500 שקל מהספונסר הזה, ועוד 2,000 שקל מלגה מהגוף הזה, כשבזמן הזה היא חיה בתנאי פנימייה בווינגייט ועוד לוקחים לה מס הכנסה. ואז את שואלת את עצמך, 'איך המתעמלת הכי טובה בעולם מקבלת כמה אלפי שקלים בודדים, בזמן שיש כדורגלנים הכי מעפנים שמרוויחים פי מיליון ממנה?".
4 צפייה בגלריה
"אני שמחה לתת להן לבשל ולאפות, אבל מעדיפה לא להיות לידן כשהן עושות את זה"
(צילום: רונן פדידה סגנון: נופר נוריאל)
לפחות הג'ודו עולה פחות?
"כן. תלמה מתאמנת רק פעמיים בשבוע, ואני חייבת לומר שהחוזקות של תלמה הן לאו דווקא בספורט. היא בכיתת מחוננים, מעולה בשפות, וכותבת טוב יותר מרוב האנשים שאני מכירה בגילי. אבל גם היא מאוד ספורטיבית. היא ודפני לא קיבלו את זה מאבא שלהן ולא ממני. לי היה פטור משיעורי ספורט עד כיתה י"ב, סבלתי מבעיה מאוד קשה. קראו לה עצלנותוס".
"אני מקבלת אלפי תגובות ברשת על השיער שלי. נשים כותבות לי שבהשראתי גם הן רוצות להפסיק לצבוע"
שתיהן הלכו בעקבותייך בעניין האוכל.
תלמה: "זה לא מדויק. אנחנו אוהבות לבשל ולאפות, אבל לרוב כשאמא לא איתנו, כי לאמא חשוב שהכל יצא מושלם".
דפני: "אם נניח אני אכין פנקייק והוא לא יצא אסתטי, ייראה דומה יותר לחביתה, אז אמא תזרוק אותו לפח ותשתלט בעדינות על הבלילה".
רותי: "אני תמיד שמחה לתת להן לבשל ולאפות, אבל באמת מעדיפה לא להיות לידן כשהן עושות את זה".
אי אפשר שלא לשאול על השיער שלך, שהפך לנושא מדובר. איזה תגובות את מקבלת?
"פה ושם יש תגובות כמו 'זה מגעיל', 'זה נראה מוזנח'. אבל אני מקבלת הרבה יותר תגובות חיוביות. ממש הופתעתי. מדובר באלפי תגובות. נשים כותבות לי שבהשראתי גם הן רוצות להפסיק לצבוע".
4 צפייה בגלריה
"נשים כותבות לי שבהשראתי הן רוצות להפסיק לצבוע"
(צילום: רונן פדידה סגנון: נופר נוריאל)
מה גרם לך להפסיק?
"ברור שמהולה בזה לא מעט עצלנות, בואי נודה. השיער שלי התחיל להלבין בגיל 18, זה אף פעם לא היה מקושר אצלי לגיל. זה קשור גם לאישה שהותירה רושם עצום בחיי. קראו לה תלמה יזרעאלי, היא הייתה מרצה שלי כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. תראי (מצביעה על הקיר בסלון), אפילו תלויה כאן תמונה שלה. היא נפטרה מסרטן ונשארה מודל לחיקוי מבחינתי. ואת כבר יודעת איך קוראים לבת הבכורה שלי".
בסדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה" מירנדה מסרבת לצבוע את שערה, ובסוף נשברת וחוזרת לג'ינג'י.
"וואו, עכשיו עשית לי צמרמורת של באסה. אין סיכוי שזה יקרה אצלי".
הראיון המלא עם רותי רוסו מתפרסם בגליון "לאשה" החדש
