סיפורה של גלי אברמוביץ, 49, גרושה (בזוגיות) ואם לארבע בנות, בעלת חברת "גלי עיצוב אחר". גרה בראש־העין:
"נולדתי בפתח־תקווה, הצעירה מבין שלושה ילדים. לאמא שלי הייתה מחלת כליות תורשתית, וכשהייתי בת שמונה היא נפטרה. גם אחותי התמודדה עם המחלה וליוויתי אותה במסע של עשר שנים לקבלת תרומת כליה. אחרי שלוש שנים בדיאליזה היא מצאה סוחר איברים שהבטיח לה כליה, גנב לה את הכסף וברח. לבסוף היא מצאה תורם דרך עמותת 'מתנת חיים', רב מארצות־הברית, והיום היא בריאה.
אני בקושי זוכרת את אמא שלי, היא הייתה חולה מהיום שנולדתי. לאחר מותה אבא שלי התחתן מחדש עם אישה נפלאה שאימצה אותנו בחום. הייתה לה ילדה מנישואים קודמים, ונולד להם בן משותף. אחותי החורגת נפטרה לפני שש שנים, בגיל 36, מ'שפעת נברנים'. היא הייתה אקולוגית ונדבקה במסגרת מחקר על נברנים. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 29. הוא היה בן 56 ונפטר מדלקת ריאות שהסתבכה.
בגיל 18 גיליתי לגמרי במקרה שאני חולת כליות בעצמי. לפני כן לא היה לי מושג. עמדתי להתגייס וכתבתי בשאלון של הצבא שאמא שלי נפטרה ממחלת כליות. אחרי בדיקה החליטו לא לגייס אותי, ועשיתי שירות לאומי בבית ספר של חינוך מיוחד.
"החיים אתגרו אותי פעם אחר פעם, ובזכות האופטימיות הצלחתי לנצח. כשבת הזקונים שלי, מעין, טבעה באמבטיה החלטתי לשנות את הראש ולחשוב רק מחשבות חיוביות, וכך היה. קרה לנו נס, היא החלימה לגמרי"
הייתי נשואה 24 שנים לבן אדם מהמם, אהבתי אותו מאוד, אבל החיים שלנו היו כל כך קשים, בין היתר מבחינה כלכלית, שהפרידה הייתה בלתי נמנעת. למרות המלצות הרופאים שלא להרות, הבאתי לעולם ארבע בנות.
לאורך השנים לא אפשרתי למחלה לנהל את חיי, חייתי כאילו אין מחר. תמיד אמרתי: מתים פעם אחת, אני צריכה לחיות כל יום מחדש. ניהלתי אורח חיים בריא תוך הקפדה על ספורט, תזונה, חשיבה חיובית וטיולי טבע. עסקתי בספורט אקסטרים כמו סנפלינג, טיפוס, רכיבה על אופניים, לצד ההתמודדות עם המחלה ועם הקשיים של החיים. וקשיים לא חסרו.
החיים אתגרו אותי פעם אחר פעם, ובזכות האופטימיות הצלחתי לנצח - למשל, כשבת הזקונים שלי, מעין, טבעה באמבטיה ומתה מוות קליני בגיל ארבעה חודשים. הייתי בדרך הביתה מהעבודה כשדיברתי עם המטפלת, והיא אמרה שהיא במקלחת עם הבנות. אחרי כמה דקות כבר צלצלו אליי מהמרפאה של מכבי, שהייתה קרובה לביתי, והודיעו לי שמצבה קשה. היא הועברה לטיפול נמרץ, אמרו לי שהסיכוי קלוש, וכבר חשבתי על הקבר שאעשה לה בקיבוץ עינת. ובכל זאת לא הפסקתי להתפלל. החלטתי לשנות את הראש ולחשוב רק מחשבות חיוביות, והיקום הוכיח לי שכשחושבים טוב, יהיה טוב. זה היה לפני פסח, והייתה לנו הזמנה לבית מלון באילת. אמרתי לעצמי, 'אני אצא עם הילדה הזאת לאילת', וכך היה. קרה לנו נס, היא החלימה לגמרי.
"לא היה לי אומץ להתגרש, כי תמיד המחלה שלי עמדה ברקע. אמרתי לעצמי, 'מי יטפל בי כשאהיה חולה?'"
עסקתי במסחר פריטים לבית במשך 20 שנה. מכרתי וילונות, מפות ושטיחים בשווקים ברחבי הארץ - ברמלה, בלוד ועוד. בעלי לשעבר ייבא את הסחורה עבורי ועבור חנויות אחרות. זאת עבודה פיזית מטורפת, עבדתי מסביב לשעון, בארבע בבוקר הייתי פורקת משאית, עובדת כל היום בחוץ, ובסוף היום מעמיסה וחוזרת הביתה. תמיד חלמתי לצאת מהשוק, אבל זו לא הייתה אופציה, כי העסק של בעלי נפל שלוש פעמים. עבדתי כמו חמור כל החיים כדי להחזיר חובות, הייתי תרנגולת זהב. היו לנו וילה מהממת, מכוניות, חיי עושר, ולא נשאר מזה כלום.
התגרשנו לפני חמש שנים, אחרי שהעסק שלו נפל בפעם השלישית, וביום שעזבתי החיים שלי השתנו. הרבה שנים לא היה לי אומץ, כי תמיד המחלה שלי עמדה ברקע. אמרתי לעצמי, 'מי יטפל בי כשאהיה חולה?'. בסוף הלכתי לרב והוא יעץ לי להתגרש. לא האמנתי למשמע אוזניי, רבנים בדרך כלל ממליצים על שלום בית. יצאתי מהרב מרוסקת ושבורה, אבל הכי שלמה: סוף־סוף מישהו אומר מה שהבטן שלי צועקת לי.
"20 שנה לא שתיתי קפה עם חברה, כי זה נחשב בעיניי בזבוז זמן לא לעשות כסף. היו לנו וילה מהממת, מכוניות, חיי עושר, ולא נשאר מזה כלום"
אף פעם לא התביישתי להגיד שאני באסטיונרית, הייתי גאה בזה אפילו, אבל לקראת הסוף הכליות שלי התחילו לקרוס, ונהיה לי יותר קשה. הבנתי שאני חייבת למצוא דרך אחרת להתפרנס והתחלתי לעסוק בעיצוב פנים, בעיקר בהתאמת וילונות בהזמנה אישית. היום אני פורחת בתחום הווילונות, וזה פי אלף יותר קל. 20 שנה לא שתיתי קפה עם חברה, כי זה נחשב בעיניי בזבוז זמן לא לעשות כסף. לפני שנה פרשתי מהשווקים סופית. זה קרה אחרי שרכבתי על אופניים עם בתי, ושתינו נפלנו ושברנו את הרגל. באותו רגע אמרתי לאלוהים, 'הבנתי אותך, אני עוזבת את השוק'.
את בן זוגי, יואב, הכרתי לפני ארבע שנים. הוא גרוש, בן 53, ועובד בהוצאה לפועל. הכרנו באתר OkCupid, ראיתי תמונה שלו עושה סנפלינג ורוכב על אופניים, ואמרתי 'אוקיי, זה הוא'. דיברנו בטלפון והוא קרע אותי מצחוק, התאהבתי בו עוד לפני שראיתי אותו. מאוד רציתי זוגיות וממש עבדתי בזה. היו ערבים שיצאתי לארבעה דייטים אחד אחרי השני, עד שמצאתי את יואב. הוא ההפך הגמור ממה שהיה לי, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. באותה תקופה גם הייתי חזק בטבעונות, שקלתי 58 קילו ונראיתי מיליון דולר. יואב לא התרגש מהמחלה שלי, הוא בן אדם מאוד טיפולי. כשבתי ואני שברנו את הרגל, הוא עבר לגור איתנו כדי לטפל בנו, ומאז אנחנו גרים ביחד.
מצב הכליות שלי הידרדר בשנים האחרונות, ובינואר האחרון התבשרתי שאני צריכה השתלה. יש בישראל 6,000 איש שמחכים לתרומה, לא ידעתי שזה ילך כל כך מהר, והנה היום, חצי שנה אחרי, אני כבר אחרי הכל. אמא שלי ואבא שלי עובדים שעות נוספות בשבילי, גם זה נס. איך יכול להיות שאני ברשימה רק שבועיים וכבר מקבלת, ואחותי חיכתה שלוש שנים? אני זוכרת את הטלפון ממרכז ההשתלות, הייתי בדיוק בבית לקוחות, כשהתקשרו ואמרו לי, 'יש לך תורמת מהממת'. בני הזוג שמולי ראו שאני מתחילה לבכות, אז סיפרתי להם, ושניהם התחילו לבכות יחד איתי.
התורמת שלי, אלונה דוידאי, היא ישראלית מסיאטל, אם לחייל בודד, רואת חשבון ואשת נדל"ן. ארבע פעמים כבר הכינו אותה לתרומה, עד שהיא הגיעה אליי. הפעם הראשונה שהיא החליטה לתרום הייתה כשהיא נתקלה בפוסט של ישראלי מסן־פרנסיסקו שכתב שהוא מחפש כליה. רגע לפני הניתוח התברר שאחותו כשירה לתרומה ולא היה צורך בתרומה של אלונה. בפעם השנייה היא כמעט תרמה לישראלית שהמתינה לכליה ארבע שנים, אך כמה ימים לפני הטיסה שלה לישראל נמצא לה תורם אחר. בפעם השלישית היא התכוונה לתרום לגבר ישראלי בן 46, אבל אחרי שנודע לה שהוא מעשן, היא פסלה אותו מחשש שהעישון יגרום לדחיית השתל ותרומתה תתבזבז. התמזל מזלי, ובפעם הרביעית הצליח לה.
"לאלונה היה חשוב להכיר אותי לפני ההשתלה. המפגש היה פתאומי ומפתיע, לא הכינו אותי מראש, כדי שאם היא תתחרט לא תיגרם לי עוגמת נפש. הייתי בבית החולים אחרי ניתוח קשה לכריתת הכליות, כשלחדר נכנסו שלוש נשים, ביניהן מנהלת מרכז ההשתלות שאמרה לי, 'זאת התורמת שלך'. באותו הרגע יצאה ממני זעקה של בכי, הייתי כולי שלולית, ואלונה פשוט ניגשה וחיבקה אותי כמו מלאכית. הייתי חלשה ופצועה, והיא נתנה לי כוחות. היא אמרה לי, 'תמיד חלמתי שתהיה לי אחות', ומאותו הרגע הפכנו לאחיות.
עכשיו אני עפה על החיים כמו שבחיים לא עפתי. פיניתי את כל מה שצריך לפנות מהחיים שלי, ועכשיו יש לי 50 שנה ליהנות מהחיים. בקרוב אני עומדת לחגוג יום הולדת 50, ואני מתכוונת לקנות קרוואן ולטייל בעולם".
שורה תחתונה: "מי שמאמין לא מפחד. הוא פשוט יודע שיהיה טוב".
