סיפורה של חמוטל ינאי (52), תושבת רמת־השרון, נשואה ואם לשלושה (24, 20, 16), מורה למתמטיקה בתיכון ומלווה של מתמודדי נפש ומשפחותיהם:
"במרץ 2016 יצאנו, בעלי ואני, לחופשה בניו־יורק. אני יזמתי את הנסיעה, כי הייתי בתקופה מוזרה: במשך כמה חודשים היו לי חרדות, מחשבות טורדניות ואפילו קלסטרופוביה – משהו שלא הרגשתי מעולם. יום אחד התהפך הכל ופתאום הייתה לי תחושת אופוריה. הרגשתי שאני המשיח ורציתי שאנשים יבואו אחריי, בעקבות הרעיונות שלי – לתקן את כל מה שמקולקל בעולם. חלק מהחברים תפסו מרחק, כי נבהלו מהאגרסיביות שלי. לילדיי היה קשה כי חלק מתיקון העולם שדרשתי היה מופנה אליהם. בעלי סמך עליי שאני בשליטה ומצד שני נלחץ מהמצב ומכל מי שאמר לו שהוא חייב לעשות משהו.
בניו־יורק לא הצלחתי לישון, קמתי השכם בבוקר כדי לרוץ בסנטרל פארק ולדבר עם אנשים, נכנסתי לחנויות, התווכחתי עם המוכרים ושלוש פעמים הזמינו משטרה, כי לא הסכמתי לצאת. באחד הערבים צפינו במשחק כדורסל במדיסון סקוור גארדן ובסופו גיליתי שאבדה לי כפפה. סירבתי לעזוב עד שאמצא אותה, נשכבתי על הרצפה ובסוף הרימו אותי על הידיים והכניסו אותי למעלית. כשחזרנו ארצה המשפחה פנתה לסיוע מקצועי ובהמלצת פסיכיאטר הוצא צו לאשפוז כפוי והוציאו אותי מהבית באמבולנס למרכז בריאות הנפש 'שלוותה'. הבנתי הכל. חשבתי מה יגידו השכנים שיראו אותי במצבי, ידעתי שלוקחים אותי ל'בית משוגעים' וראיתי את עצמי ב'קן הקוקייה'. כשהגעתי למיון הרופאים הרגישו שאני מסוכנת כלפי עצמי וכלפי הסביבה והחליטו לאשפז אותי במחלקה סגורה. הרגשתי השפלה. מה פתאום, אני משוגעת? זה לא אני – אלה שחושבים שצריך לאשפז אותי הם המשוגעים!
"במשך כמה חודשים היו לי חרדות, מחשבות טורדניות ואפילו קלסטרופוביה – משהו שלא הרגשתי מעולם. יום אחד התהפך הכל ופתאום הייתה לי תחושת אופוריה. הרגשתי שאני המשיח ורציתי שאנשים יבואו אחריי"
עד אז התנהלו חיי כמו בספר. נולדתי כבת בכורה להורים אקדמאים במשרות בכירות וגדלתי בשכונת רמת אילן בגבעת־שמואל, ליד אוניברסיטת בר־אילן. הייתי דעתנית, שהולכת עם דברים עד הסוף ובודקת גבולות, אבל הכל בנורמה. בצבא שירתתי כקצינת מבצעים בטייסת מסוקים ובהמשך ניתבתי את עצמי לעולמות הטכנולוגיים, כמו הוריי. סיימתי לימודי מדעי המחשב וכלכלה באוניברסיטת תל־אביב והשתלבתי בתעשיית ההייטק.
בגיל 26 נישאתי לבעלי, אז עורך דין וכיום בעל חברה בתחום הטכנולוגי, ובגיל 28 הפכתי לאם. במקביל לעבודתי, הייתי תמיד פעילה חברתית. התנדבתי לוועדי ההורים במוסדות הלימוד ובשכונה; הקמתי באור־יהודה וברמת־השרון סניפים של 'מעגל נשים ישראל' - ארגון שמטרתו עשייה למען הקהילה, הייתי ראש שבט הצופים ומה לא. את הכסף עשיתי בהייטק ואת הנשמה מילאתי בהתנדבות, חברים, משפחה, טיולים וספורט.
כלפי חוץ הכל היה אחלה, אבל מתחת לפני השטח התחילה להתעוררר סערת רגשות. שאלתי את עצמי שאלות בכל מישורי חיי, כולל בקריירה - הרגשתי שאני בכלוב של זהב. לראשונה בחיי מצאתי את עצמי מתמודדת עם מצוקות נפשיות שגדולות עליי. ואז החלו החרדות והמחשבות הטורדניות, עד שאושפזתי. בשלוותה אובחנתי עם הפרעה דו־קוטבית (מאניה־דיפרסיה). במהלך האשפוז קיבלתי טיפול תרופתי שאיזן אותי ואחרי חודשיים יצאתי מהבועה חזרה לעולם הנורמטיבי – פעולה שלא הייתה פשוטה, אך לוותה בסביבה תומכת ועוטפת.
"חלק גדול מהחששות של מתמודדי נפש זה מה יגידו, אבל אני מתייחסת לזה כחלק ממי שאני ואין לי צורך להסתירה, כי אין לי במה להתבייש"
במקביל, עזבתי את ההייטק ונשאבתי לעולם בריאות הנפש. מצאתי ייעוד: להיות פה למתמודדי הנפש. התנדבתי בעמותת 'אנוש', חיזקתי אנשים והתחזקתי בעצמי. התחלתי להעביר הרצאות על סיפורי האישי, וגם חזרתי לפעילות חברתית ולכדורשת. במקביל למדתי NLP ומצאתי בעצמי יכולות לעזור למתמודדים ולמשפחותיהם לצלוח משברים נפשיים.
בתקופת הקורונה נפתח קורס הסבת אקדמאים להוראה והחלטתי להגשים חלום ילדות ולהיות מורה. שאלו אותי אם אני לא חוששת מהמפגש עם בני נוער, שיכולים לשאול שאלות מביכות, אך בתפיסתי אני אדם נורמטיבי. חלק גדול מהחששות של מתמודדי נפש זה מה יגידו, אבל אני מתייחסת לזה כחלק ממי שאני ויוצאת מנקודת הנחה שכל מה שעשיתי בחיי, כולל ההתמודדות עם ההפרעה הנפשית, הצמיח אותי למקומות טובים יותר, ואין לי צורך להסתירה, כי אין לי במה להתבייש.
זו השנה השנייה שאני מלמדת מתמטיקה בתיכון, נהנית מההוראה וחיה חיים רגילים. אני מקפידה על נטילה יומיומית של תרופות ונמצאת במעקב פסיכיאטרי צמוד. מאז האשפוז היחיד לא חוויתי התקף נוסף. אני בהחלט יכולה לומר שאני מאוד שמחה בחיי.
שורה תחתונה: אל תחכו למשבר דרמטי. היו קשובים לעצמכם, ואם אתם חשים בבעיה נפשית, טפלו בה מיד, כדי לא לתת לה לגדול".
