"היום אני חיילת של דרקונים", אומרת יסמין וייסבורד (38) מנס־ציונה. "הבנתי שאין לי מה להתנגד. לכל אחד יש דרקון משלו ובסופו של דבר אני עושה מה שהוא אומר לי. היום אני מבינה שבסוף זה יוצא טוב". הדרקון הפרטי שלה התעורר ב־2018, כשהייתה אשת שיווק, נשואה ואמא לשתי בנות (כיום בנות עשר ושבע).
"באותה שנה הגוף שלי נלקח ממני", היא מספרת. "התעוררה בתוכי אנרגיה עוצמתית כמו שד. יום אחד, בחוויה מינית עם בעלי, חוויתי אורגזמה. עד כאן הכול רגיל. רק שבמקרה הזה האורגזמה לא הפסיקה. היא המשיכה בנסיעה במונית, בזמן הליכה ברחוב, תוך כדי עבודה. אני ניסיתי להתנהג כמו מנהלת שיווק, עם בגדים יפים ומיילים רהוטים, והשד הזה גרם לי לחוות גלים של אורגזמות בלי הפסקה. כשאני מספרת את זה בדרך כלל אומרים לי, 'וואו! איזה כיף לך! איך הייתי רוצה גם', כי אי־אפשר להבין כמה נורא זה היה. אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורי חשבונאות באוניברסיטה, כל האנרגיות מטפטפות לי בכל הגוף, עד העיניים, עד המצח. הייתי הולכת לספרייה ובוכה".
איך משהו שאמור להיות חיובי ומהנה הוא כה קשה?
"קשה באמת להבין איך משהו לכאורה טוב גורם לכל כך הרבה סבל, אבל זה סבל. אנחנו בסבל כשקורים לנו דברים שהם לא בשליטתנו ולא נובעים מבחירה שלנו. רוב הנשים רוצות לחוות אורגזמה כשהן מקיימות יחסי מין מתוך בחירה, כשזה מתאים להן. אבל כשזה שולט בך וקורה לאורך כל היום, זה נהיה נורא. הגוף משך לשיאי עונג, אבל הראש ביקש ביטחון, ודאות, שליטה. התעוררו אצלי פחדים נוראיים. הרגשתי שהחיים שלי נהרסו. פחדתי שיפטרו אותי, שבעלי יעזוב אותי, שאחיה ברחוב ואוכל מפחים עם הילדות שלי".
איך בעלך ובני המשפחה התייחסו לזה?
"הרגשתי לבד, כי בחיים לא שמעתי על דבר כזה. סיפרתי על זה לחברות שנשארו עם פה פעור ולא ממש ידעו מה לומר. בעלי המתוק הבין אותי ותמך בי. לא פשוט ליפול לכאלה סיטואציות באמצע חיים רגילים לגמרי, עם עבודה ושתי ילדות".
ניסית לפנות לרפואה הקונבנציונלית?
"חיפשתי מידע באינטרנט אבל התביישתי ללכת לרופא. המחשבה על עצמי יושבת מול רופא ומסבירה לו מה עובר עליי כיווצה לי את הנשמה. לא הייתי מסוגלת".
יותר טוב מסרטן
באותה תקופה וייסבורד לא התעניינה במיוחד ברוחניות, אך היה לה קל יותר לפנות לעולם הניו־אייג' מאשר לרפואה. לאחר כמה חודשים של אורגזמות לא רצוניות הגיעה לשמאן בפרדס־חנה, שאמר לה משפט שלעולם לא תשכח: "מזל טוב, נולד לך דרקון". באותו מפגש הבינה וייסבורד שהדרקון שהתעורר אצלה מבטא חלקים מודחקים בתוכה, שאם לא תקשיב להם הם ישיגו את מבוקשם בדרך אגרסיבית. "היום אני מבינה שמה שקרה לי הוא 'התעוררות קונדלינית' - אנרגיה חזקה שמתפרצת דרך אחת הצ'אקרות", היא אומרת. "אצל כל אחד זה יכול להתבטא בצורה אחרת. הדרקון שלי הניע את האנרגיה ואת הצללים המודחקים שקשורים בבטן התחתונה. היום אני מבינה שהתפרצות כזאת קוראת לבן אדם להתבונן על עצמו מחדש ולהחליט מי הוא רוצה להיות. הרעיון הוא שיש לנו כל מיני שערים להתפתחות ולגדילה. מיניות היא עוד שער, ובסופו של דבר אני לא מתלוננת. אורגזמות עדיפות על סרטן".
היום היא יודעת לשלוט על הגוף: "אני מנהלת שיחה עם החלקים האלה בתוכי. הם כבר לא צריכים לתקוף. ועדיין, אני לא מפסיקה להקשיב לדרקונים שלי וכל העשייה שלי סובבת סביבם. דרקונים הם רצונות שכלואים בתוך פחד. המטרה שלי היא לשחרר אותם".
איך משחררים דרקון?
"בהתנסות שלי למדתי שלא עוזר להדחיק אותם או לטפל בהם. צריך לראות אותם, לתת להם ביטוי בעולם ולשחק איתם. מתוך הרעיון הזה פיתחתי משחק רגשי, שהוא הבסיס לכל מה שאני עושה - גם בסדנאות שאני מעבירה, גם בקלפים שפיתחתי, גם במפגשי משחק".
"אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורי חשבונאות באוניברסיטה, כל האנרגיות מטפטפות לי בכל הגוף, עד העיניים, עד המצח. הייתי הולכת לספרייה ובוכה"
מה קורה במפגשים?
"המשחק הרגשי מאפשר לעשות סימולציות של מצבים במציאות ולבחון את הרגשות שלנו. יש לנו קהילת שחקנים ומנחים עם מפגשים בכל הארץ (בתשלום לפי רצון הלב) ואירועי קהילה, וגם קהילת פייסבוק ("משחקים של דרקונים"). לכל מפגש מגיעים בין 30 ל־50 אנשים, מתחלקים לקבוצות שבהן הם משחקים עם הרגשות שלהם וחושפים את הקרביים. זה נחוץ במיוחד בתקופה הזאת. בקלפים יש שאלות, משימות ובקשות, למשל, 'ספרי לי משהו שאת רואה בי', 'מה אתה רוצה?', והיכולת לתקשר שאלות כאלה עם אנשים מסביב משחררת מאוד. יש סביבנו זהב טהור, אנשים אחרים, ובעזרתם כל אחד יכול להתחבר טוב יותר לעצמו ולסביבה שלו. הדבר הזה מביא המון הקלה וריפוי".
השדון שלי
וייסבורד, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובלשנות ותואר שני במינהל עסקים, עסקה בעבודתה גם בשיווק וגם באפיון חוויית משתמש. "זה מצחיק", היא אומרת, "כי גם היום אני בעצם עוסקת באפיון חוויית משתמש - איך כל אחד מאיתנו משתמש בחיים שלו, חווה אותם ומאפיין אותם מתוך הרצונות האמיתיים שלו".
מה החלק המשחקי בבירור הזה?
"למשל, הייתה לי לקוחה בקליניקה שנאבקה בבולמוסי אכילה. מפגש אחרי מפגש מיפינו את הרצונות ואת הפחדים שגרמו לאוכל לנהל אותה. דרך סדרת משחקי דמיון גילינו שהפחד שגורם להתקפים הוא הפחד מחוסר אונים אל מול הכוחות החזקים שבתוכה. זה מכאיב לה כמו ברגעים שזכורים לה מהילדות. כשגילינו את זה יכולנו ליצור מרחבים בטוחים למשחק, ליצור את הגבולות שיאפשרו לה להבין את הפחד טוב יותר. למשל, לכתוב לדרקון שלה מכתבי אהבה או לתת לו מחוות קטנות של אוכל, ולראות איך הוא מגיב. לאט־לאט היא התחילה לראות שהוא שם כדי להגן עליה. שהוא למעשה לטובתה. היא קראה לו 'השדון שלי'. ככה היא התחילה לתקשר עם הדרקונים המוסתרים שבה ולשלוט עליהם".
"הדרקון אמר לי 'תפתחי סדנה'. הדימוי שהיה לי בראש הוא של עצמי גרה באוהל בפרדס־חנה, לובשת שרוואלים ולא מרוויחה כסף"
לדברי וייסבורד, הקשבה לדרקונים מאפשרת להבין מה הרצונות האמיתיים שלנו. כך למשל, היא הבינה שהיא צריכה לפרוש מעולם השיווק ולהתמקד בפיתוח המשחק הרגשי. "התחלתי להקשיב לעצמי. הורדתי מיקרופון דמיוני לבטן שלי ושאלתי את הדרקון שלי מה הוא רוצה. פחדתי שהוא יגיד לי שאני רוצה סקס ותענוג, אבל הוא רק אמר: 'אפשר שנעזוב את העבודה?'. כך התחלתי לפתח את המשחק. זה היה באמצע סגר של קורונה, בתקופה שבה עברנו לגור עם ההורים שלי, והייתי די מדוכאת. מתוך הדיכאון הזה התחלתי לשחק עם מי שהיה סביבי, ועלו דינמיקות שהיה אפשר להסתכל עליהן בצורה לא מאיימת. זו המטרה של המשחק. זה כלי שעוזר לנו להכיר את הרגשות והפחדים שלנו ולהסתכל עליהם בסקרנות במרחב בטוח. תחילה מבינים מה הרצון, מה הפחדים שכולאים אותו, בהמשך מבינים מה הגבולות שלנו ומה התנאים שלנו למימוש הרצון. מתוך הביטחון שיש בגבולות מתחילים לפעול בעולם. זו הדרך לאושר בעיניי.
"כשהתחלתי לפתח את הגישה שלי, עדיין חיפשתי עבודה בעולם העסקים. אני זוכרת שהייתי בראיון עבודה, מנסה לעשות פרצוף של מנהלת שיווק, וזה לא עבד. ראיתי שהמראיינים משתעממים. בסוף הפגישה הם שאלו אותי על הדרקונים, התחלתי להסביר להם, וראיתי איך העיניים שלהם נדלקות. במשך שבועיים ישבתי על השטיח ובכיתי, כי הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי ולא ידעתי איך. בסופו של דבר, שאלתי את הדרקון שלי מה לעשות, והתשובה שהגיעה הייתה 'תפתחי סדנה'. זה מאוד הפחיד אותי. הדימוי שהיה לי בראש הוא של עצמי גרה באוהל בפרדס־חנה, לובשת שרוואלים ולא מרוויחה כסף. אבל בסופו של דבר הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".
עכשיו הספר
וייסבורד, שלמדה מאז גם קונסטלציה משפחתית וייעוץ מיני, כותבת בימים אלה את הספר "המדריך לשחרור דרקונים". "כשהרצון הזה עלה גם הוא מאוד הפחיד אותי", היא אומרת. "אבל לאט־לאט הגדרתי לעצמי איך אני יכולה לעשות את זה בצורה לא מפחידה, בתנאים שלי. למשל, יצרתי לי קבוצת תמיכה שמלווה את הכתיבה כך שלא ארגיש לבד בתהליך, ומצאתי את מיכל ארד, שותפה נהדרת שאיתה פיתחתי את השיטה".
דרקון נוסף שווייסבורד מספרת ששחררה קשור לחרדה חברתית שהייתה לה כשהייתה ילדה. "הסדנה הראשונה שלי נקראה 'ארוחה עם דרקון'", היא מספרת. "לכל מפגש הגיעו 12 אנשים זרים לחמש שעות של משחקים. כל סדנה התחילה במונולוג על הסיפור שלי. זה היה עוד דרקון ששחררתי, כי במשך שנים הייתה לי חרדה חברתית. כשהייתי ילדה הרגשתי כמו חייזר ולא הבנתי איך להשתלב. הרגשתי שאני צריכה לחקור איך מתנהגים כדי להיטמע. הלכתי ללמוד היסטוריה גם כניסיון להבין מה מניע בני אדם. והנה, לא רק שאני עוזבת את העבודה, לא רק שאני יוצרת סדנה, אני גם עומדת ומספרת על הסיפור שלי, שיש בו גם מבוכה ובושה. אם הילדה שהייתי הייתה מדמיינת שיום אחד היא תרשה לעצמה להיות הכי מוזרה, לעמוד ולדבר על אורגזמות ודרקונים, היא לא הייתה מאמינה".
