סיפורה של שהרזאד שאדי (52) מרמת־גן, בזוגיות פרק ב', אם לשלושה. מנהלת קליניקה לטיפול בהשמנה ומניעת מחלות לב וכלי דם, וגם זמרת ומוזיקאית:
"עד גיל 19 חייתי באיראן, וחוויתי שם את סוף התקופה של שלטון השאה ואת עליית החומייניזם. נולדתי בטהרן ב־1971, בת יחידה לבני זוג יהודים. הם קראו לי שהרזאד על שמה של המספרת ב'סיפורי אלף לילה ולילה'. כשהייתי בת חמש הוריי נפרדו, ואחרי כמה שנים אמי הקימה משפחה חדשה ונולדו לי עוד שתי אחיות. חוקי הגירושים באיראן קובעים שעד גיל שבע ילד נשאר עם אמא, ואחר כך עובר לאבא. ההורים שלי הסכימו לסידור, כי אצל אבא, שגר עם אמו ושתי דודות, יכולתי לקבל מעטפת טובה יותר. אבל אמא תמיד הייתה בתמונה. הייתה לי ילדות שמחה, הייתי נסיכה. חייתי בבית עם תרבות עשירה והרבה מוזיקה, כל אחד ניגן בכלי אחר. גרנו בשכונה מוסלמית אמידה, ובינינו ובין שכנינו היו יחסים מצוינים וחברות קרובה, עם כבוד הדדי גם לדת וגם לדעות. רוב חברותיי היו מוסלמיות מהשכונה.
צפו בשהרזאד
(צילום: ניקולט ליאה ניקבכש)
ב־1979 ראינו איך הסצנה ברחוב משתנה לנו ממש מול העיניים בעקבות המהפכה. לקחו לאיראנים את חופש הבחירה, נשים נאלצו לעטות חיג'אב, כולל ילדות ונערות בבית הספר היהודי, שבו למדתי. בהמשך עברתי לתיכון מוסלמי. היחסים עם השכנים המוסלמים לא השתנו, כי החברות בינינו לא הייתה בנויה על דת ופוליטיקה אלא על קרבה אישית. היד הקשה של משמרות המהפכה פעלה נגד כולם. גם אני נתקלתי בהם: בגיל 16 ניגשו אליי ואל חברתי שתי נשות משמרות המהפכה והעירו לנו שהשיער מציץ מחוץ לחיג'אב ושעלינו להסיר את הלק מהציפורניים. הן הכניסו אותנו למכונית, דיברו איתנו על שמירת הצניעות והוציאו מסיר לק כדי שנעשה זאת בנוכחותן.
במשפחתנו הבינו שעלינו לעזוב את איראן. סבתא והדודות עשו זאת ראשונות ועלו לישראל דרך טורקיה. כשאמא עמדה לעזוב עם משפחתה, היא ביקשה וקיבלה מאבא אישור לקחת אותי לארצות־הברית. הפרידה מאבא הייתה לי מאוד קשה. הוא נשאר באיראן כי היו לו עסקים, וכשנפרדנו אמר לי: 'סעי, ואני אבוא תוך חודשיים־שלושה'. לצערי, זו בעצם הייתה הפרידה שלנו לתמיד. הוא נשאר באיראן, תוכניתו לעלות ארצה התמסמסה, ולפני שלוש שנים איבדתי אותו, הוא נפטר אחרי ציפייה של שנים שלא התממשה.
נסעתי עם אמא ומשפחתה לווינה וחיכינו לאישורי הגירה לארצות־הברית. ואז שיניתי כיוון. בעוד הם המשיכו לארצות־הברית, שם הם מתגוררים גם כיום, אני החלטתי לעלות לישראל ולהתאחד עם משפחתו של אבא. בידיעת אמא, אבל לא בעידודה, הלכתי לקונסוליה הישראלית וביקשתי להגיע כעולה חדשה.
הגעתי ארצה בדצמבר 1990 והצטרפתי לסבתא ולדודות באשדוד. למדתי מהר עברית והתחלתי ללמוד גרפיקה וציור באורט. במקביל עליתי על הבמות. מגיל 3-4 ידעתי לדקלם שירי משוררים בפרסית, ובבית הספר שרתי באירועים. היה לי טבעי להמשיך את העיסוק האמנותי גם כאן. די מהר התחלתי להופיע כזמרת בלהקה של מנגנים פרסיים ולמדתי פיתוח קול אצל צבי כספי.
"שואלים אותי אם שיתפתי את השב"כ בקשרים שלי עם איראן. ובכן, לא שיתפתי מיוזמתי, אבל בשלב מסוים פנו אליי ובדקו את זה"
זמן קצר אחר כך פגשתי את מי שהפך לבעלי הראשון, קרוב משפחה רחוק שעלה מאיראן בגיל צעיר. נישאתי בגיל 21, הבאתי לעולם שני בנים ובת, יונתן (29), ניקולט (24) ואיתן (20), ועצרתי את פעילותי המוזיקלית.
אחרי 18 שנות נישואים התגרשתי והתחלתי לעבוד כמפיקת תוכניות ושדרנית בשפה הפרסית. הייתי צריכה להתחיל הכול מההתחלה, כי אף אחד לא הכיר אותי. שידרתי ברדיו אינטרנטי, יצרתי תוכניות בשלל נושאים וגם במוזיקה. השתלבתי גם בתאגיד השידור, שם פגשתי את פרופ' יהודה קמרי, רופא בכיר בשיבא ונגן עוּד, שהיה לו הרכב קטן בשפה הפרסית. הוא היה אז גרוש ואב לשלושה והגיע עם להקתו להתראיין אצלנו. מאז, חמש שנים וחצי אנחנו יחד. כיום אני מנהלת את הקליניקה שלו לטיפול בהשמנה ולמניעת מחלות לב וכלי דם.
במקביל חזרתי למוזיקה הפרסית, שהייתה חלק כל כך חשוב בחיי בעבר. החומרים הגיעו לא רק לקהילה האיראנית בישראל, אלא גם לאיראן ולדוברי פרסית מחוצה לה. התחלתי לקבל הרבה תגובות ופניות ממאזינים באיראן. רבים שאלו אותי איך יוכלו לבקר בארץ, היו אפילו כאלה שבדקו אפשרות להגר לכאן. כשאני מספרת את זה, שואלים אותי אם שיתפתי את השב"כ בקשרים האלה. ובכן, לא שיתפתי מיוזמתי, אבל בשלב מסוים הייתה אליי פנייה ובדקו את טיב הקשרים. כשהבינו שזה קשר תמים ונקי, לא הובעה התנגדות.
לפני שנה וחצי יצרתי קשר עם זוג נשוי מטהרן, היא משוררת, הוא מלחין, ושניהם מעולים. הצעתי להם להוציא יחד אלבום בפרסית: ששניהם יחברו את השירים ואני אשיר אותם. מאז אנחנו בקשר בווטסאפ, עובדים במקביל ובשיתוף פעולה. הם שולחים לי את השיר, אני מאשרת ולוקחת את המעטפת המוזיקלית לאולפן בארץ, מקליטה את השיר ושולחת להם, הם מחזירים הערות ויחד עושים את העבודה הסופית. השיר הראשון יצא חודשים מספר לפני המלחמה, והשני - שהיה במקור שיר שמח - היה אמור להתפרסם בנובמבר, אבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר החלטנו לא להוציא אותו בשלב זה.
"המשוררת והמלחין שולחים לי את השיר, אני מקליטה אותו באולפן בארץ ושולחת להם, הם מחזירים הערות, ויחד עושים את העבודה הסופית"
בשבוע הראשון של המלחמה הם התקשרו לשאול אם הכול אצלנו בסדר, כשהיו התקפות טילים על הארץ הם דאגו. באחד הבקרים התעוררתי בבכי אחרי סיוט, והם בדיוק התקשרו. סיפרתי להם את החלום בבכי. אחרי כחצי שעה המשוררת המדהימה כתבה שיר על החלום שחלמתי. השיר הזה, שנקרא JANG (מלחמה, בפרסית), יצא לאור לפני כחודש וחצי. העבודה עליו הייתה בהחלט ברגשות מעורבים. מצד אחד פרסית היא השפה שלי, של התרבות שגדלתי בה ושאני אוהבת מאוד. מצד שני, זו גם השפה של האויב. אבל לאור התגובות נרגעתי. יש לו חשיפה גדולה מאוד ברשתות החברתיות בשפה הפרסית. קיבלתי תגובות רבות מאיראנים ברחבי העולם וגם מאיראן עצמה, בעיקר באינסטגרם ובטלגרם. רוב התגובות היו חיוביות. בשיחות עם איראנים אף פעם לא הרגשתי עוינות, אלא כבוד, הזדהות ואפילו אהבה.
בינתיים התרחשה גם התקפת הטילים מאיראן על ישראל. בהתחלה הקשר בינינו התנתק, חששתי לפנות אליהם מתוך רצון להגן עליהם, אבל בסופו של דבר פניתי אליהם והם אמרו שדאגו לשלומי. מאז הקשר נמשך, ואני מקווה שנוציא עוד שירים יחד. אני יוצרת ממקום אוהב ואכפתי בזכות הזיכרונות הטובים שלי מאיראן ורוצה להאמין שאפילו יהיה שלום בין שני העמים".
שורה תחתונה: "החלום שלי הוא שאיראן תהפוך למדינה דמוקרטית וחופשייה ושנוכל לפתח בינינו קשרים בריאים ונורמליים, המושתתים על מוזיקה, תרבות ואהבה בין בני אדם".
