איך התבשרת על בחירתך לתפקיד?
"הייתי בטקס סיום של הסטודנטים לרפואה, קיבלתי ווטסאפ מרקטור האוניברסיטה, פרופ' מרק שטייף, ולא יכולתי לענות. הוא כתב 'תתקשרי אליי', הבנתי שקיבלתי את התפקיד ומאוד התרגשתי. אני כבר 27 שנים באוניברסיטה ושאפתי לתפקיד הזה. הגשתי מועמדות ונבחרתי מבין חמישה מועמדים, מתוכם היו ארבע נשים, אחת יותר מוצלחת מהשנייה. לא הייתי רוצה לשבת בוועדה הזאת, היא קיבלה החלטה לא קלה בכלל".
מהו תפקידה של הדיקנית?
"לנהל סגל אקדמי שנמצא ב־17 בתי חולים ובקופות החולים, להוביל ולקדם את הפקולטה למצוינות, במחקר ובהוראה. אנחנו אחראים לחנך את הדור הבא של אנשי הרפואה בישראל - רופאים, קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסטים, מדענים, אחיות ועוד. יש לנו ארבעה בתי ספר, יותר מאלפיים אנשי סגל ויותר מ־5,000 סטודנטים. זאת השפעה גדולה עם המון אחריות".
מה משך אותך לתחום הרפואה?
"יש לי דוקטורט בגנטיקה, אבל אני לא רופאה. נולדתי בקנדה למשפחה ישראלית ובגיל צעיר עברנו לניו־ג'רזי בארצות־הברית. בשנת 1984 עליתי ארצה כדי לעשות דוקטורט במכון ויצמן, המשכתי לפוסט־דוקטורט בארצות־הברית ואז חזרתי לנהל את המעבדה באוניברסיטת תל־אביב. משנת 2007 אני פרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה, הייתי 12 שנה סגנית דיקאן, וכיהנתי בין היתר כיו"ר החוג לגנטיקה מולקולרית של האדם ולביוכימיה, כנשיאת האגודה האמריקאית למחקר אף־אוזן־גרון וכנשיאת החברה הישראלית לחקר השמיעה".
"אמא שלי היא ההשראה שלי. כשהייתי בת תשע היא פתחה ספא בבית, אחר כך עברה למרכז מסחרי ובסוף רכשה את הבניין כולו"
איך הגעת לחקור את נושא החירשות?
"כשעשיתי את הפוסט־דוקטורט יכולנו לבחור מחלה מתוך רשימת מחלות ובחרתי בזה באקראי. נקודת המוצא הייתה שיש בסיס גנטי להרבה מקרי חירשות, אבל באותה תקופה לא ידעו מהם הגנים. בשנת 1995 מצאתי את הגן השני בעולם ומאז נמצאו עוד כ־200 גנים האחראים לחירשות".
מה הבשורה הכי גדולה שיש היום לרפואה בנוגע לחירשות?
"אני מאמינה שיום יבוא ונוכל לרפא חירשות על ידי טיפול גנטי. אני לא יכולה להגיד מתי, אבל נגיע לזה".
כאישה הראשונה בתפקיד, את מרגישה פורצת דרך?
"כן, וזו הרגשה נפלאה. אגב, גם אם לא הייתי מקבלת את התפקיד, לפחות ניסיתי, וזה המסר שנשים אחרות צריכות לקבל - שהן צריכות להאמין בעצמן ולפחות לנסות. גדלתי עם אמא מעוררת השראה, הרבה מההישגים שלי הם בזכותה, כי היא הדוגמה שראיתי לאורך כל החיים. כשהייתי בת תשע היא החליטה שהיא רוצה לקדם את עצמה ופתחה ספא שפעל בהתחלה מהבית. בהמשך הוא עבר למרכז מסחרי וכשהיא יצאה לפנסיה היא כבר הייתה בעלת הבניין כולו".
"בתחום הגנטיקה יש רוב נשי, אז לא הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר, אבל אני יודעת שזה קורה סביבי. ככל שמתקדמים יש יותר חסמים, ואנחנו רואים את זה במספרים"
במהלך הדרך הרגשת שכאישה את צריכה להוכיח את עצמך יותר?
"למזלי בתחום הגנטיקה יש רוב נשי, אז לא הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר, אבל אני יודעת שזה קורה סביבי. ככל שמתקדמים יש יותר חסמים, ואנחנו רואים את זה במספרים. כשאני מדברת עם נשים אני רואה הססנות, נשים יותר קשות עם עצמן".
עשית ויתורים כדי להגיע לאן שהגעת?
"אני ישנה פחות ממה שרציתי, אני עושה ספורט פחות ממה שרציתי, וחוץ מזה לא עשיתי ויתורים גדולים כי באופי שלי לא משנה מה הייתי עושה, הייתי עובדת קשה".
העובדה שיש לך רק ילד אחד, זה לא ויתור?
"זה לגמרי מבחירה. כשבני נולד הרגשתי מלאה ומסופקת, התקשיתי להכיל את כל האהבה הזאת. גדלתי בתרבות שבה ילד אחד זה מקובל מאוד. לבעלי יש שני ילדים מנישואים קודמים וחמישה נכדים, אז אני לא מרגישה שהקרבתי משהו".
