"מה את יודעת על שדים יהודים?" את השאלה הזו שאל יוצר הטלוויזיה נח סטולמן את אביגיל בן־דור ניב לפני חמש שנים, כשחיפש תסריטאית לסדרה חדשה שעוסקת במאגיה וכשפים ביהדות. היא שלחה לו תשובה באורך שישה עמודים. כך התחילה העבודה על "מלאך משחית", סדרה חדשה שעולה בימים אלה (כאן 11, ימי ראשון, 22:15. במקביל, יועלו כל פרקי הסדרה בכאן BOX). במסגרת התחקיר, היא מספרת, מצאה את עצמה אצל מכשפה.
איך היה?
"חוויה מטלטלת. היה לי חשוב לא להיות צינית, לא לבוא כאיזו אנתרופולוגית. בהתחלה זה הפחיד אותי כי היא תקשרה עם רוחות, אנשים שהיו קרובים אליי ונפטרו ושלטענתה הם מלווים אותי. אני לא רוצה לשפוט, זה בטוח מרגיע אם אתה מאמין שמישהו מלווה אותך".
מה הדבר הכי מעניין שהיא אמרה לך?
"היא ידעה באופן מפתיע דברים מדויקים עליי, ואפילו ירדה לרזולוציות משעשעות כמו מה אכלתי באותו בוקר, וקלעה בול. היא לא צדקה לגבי הרבה דברים אחרים. למשל, היא אמרה לי, 'את כותבת סדרה עם שתי נשים', ואמרתי לה, 'אלה עודד ונח', היא חשבה ואמרה, 'אז הם גייז', אמרתי, 'ממש לא'. היא התעקשה: 'אלה שתי נשים'. אמרתי, 'אוקיי, אמסור להם'. רק כשהתחילו לצלם את הסדרה גילינו שכל אחד מאנשי ההפקה הלך פעם למכשפה. כישוף מושך אותנו, כי הוא מסיר מהאחריות שלנו".
הקולנוע לימד אותי לחיות
זו שעת בוקר בברלין, שם מתגוררת אביגיל בן־דור ניב (34) בחמש השנים האחרונות, ואנחנו משוחחות בטלפון. משם הייתה שותפה לכתיבת הסדרה ותוך כדי כך התקרבה עוד קצת לדת, התחילה ללמוד רבנות, הכירה פסנתרן שהפך לבעלה וילדה שני בנים (בן שנתיים ובן חודשיים). עכשיו היא עובדת על התזה שלה ("שעוסקת בנשים זועמות בתלמוד"). "לא הרבה אנשים יודעים שסדרות נכתבות כשיד אחת על המקלדת ויד שנייה מחזיקה תינוק ועושה לו גרפס", היא אומרת.
קשוח.
״תעשיית הקולנוע והטלוויזיה היא עולם גברי מאוד, וכן, היו לי ויתורים. לא יכולתי להיות על הסט כי הצילומים היו שבועיים־שלושה אחרי שילדתי. יש רגעים שאני חושבת, אולי יהיה איזה עשור שאני אטפל בילדים ורק אז אכתוב את הסדרה שאני באמת רוצה. ומצד שני, אני יודעת לשלב. את יודעת כמה דברים אני עושה כשאני מחזיקה את הבן הקטן שלי על יד אחת? עושה כביסה, מסדרת שולחן לשבת, כותבת אימייל. בעלי, שהוא מושלם, לא מצליח לעשות עם שתי ידיים חצי מזה".
היא בתם הצעירה מבין שניים של אורנה בן דור, במאית מוערכת וקובי ניב, תסריטאי, סופר ומבקר. מגיל צעיר היא נושאת את שמות המשפחה של שניהם. "הבחירה הכי טבעית בעולם", היא מנמקת, "שניהם שותפים למי שאני ולגידול שלי".
היא נולדה וגדלה בתל־אביב וכשהייתה בת ארבע התגרשו הוריה. "אני מודה על כך שהם נפגשו, אבל לא חושבת שהם היו צריכים לחיות יחד לנצח. תודה לאל שאנחנו לא קתולים. זה היה סיפור שלקח לכולנו הרבה זמן להתאושש ממנו, ואין לי מה להגיד עליו. זה הסיפור שלהם ולא שלי".
בתיכון למדה במגמת קולנוע, ואחר כך עשתה שנת שירות ב"הישיבה החילונית". "זו הייתה שנה מדהימה שבה למדנו תלמוד משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים ואז טיפלנו בילדים בסיכון". אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך למדה קולנוע ב"סם שפיגל" ועבדה כעוזרת עריכה בעונה השנייה של "מעושרות" שיצרה אמה. "כשסיימתי את הלימודים אמא אמרה לי, 'לא בטוח שתמצאי מיד עבודה, לכי תעשי גם תואר ראשון', ובגלל שלא הייתה לי שום מטרה, הלכתי ללמוד תלמוד ומחשבת ישראל. הייתי התלמידה היחידה שרשומה לתואר ראשון. לא סתם מתבדחים ואומרים שזה 'החוג לתלמיד׳. מרצים לא ידעו איך לאכול אותי. הפער בין הלימודים ובין החיים היה מצחיק. עבדתי אז כעורכת ב'המתמחים', היה משודר פרק, למחרת בבוקר הגיעו נתוני הרייטינג, ידענו שחצי מיליון איש צפו בזה, ואז בכיתה היינו שלושה אנשים".
"כשהיו לי ראיונות עבודה אמא הייתה אומרת: 'תמסרי ד"ש למראיין'. אמרתי לה שזה מביך. אולי בגלל זה בחרתי להיות גם רבה, כי זה עולם שבו אמא שלי לעולם לא תוכל למסור ד״ש למישהו"
איך נראתה הילדות בבית של שני קולנוענים?
"קולנוע באמת היה החיים וחוויתי את העולם דרך קולנוע. הקולנוע לימד אותי איך לעשן ואיך לשתות ואיך לבלות. מגיל צעיר אמא לקחה אותי לחדר העריכה ואמרה, 'תגידי לי את דעתך׳. היא המורה הכי טובה והיא השאירה לי את הסרט 'אמא, תגידי׳, מזכרת מסבתא. לצערי, למרות שהייתי במגמת קולנוע ויכולתי לצלם את סבתא, לא צילמתי, והיום אנחנו מנסות להיזכר בעוד סיפורים. אבא מגיל אפס הראה לי סרטים ושאל, 'מה לא בסדר בתסריט?'. אי־אפשר לספר לו בדיחה כי במילה השלישית הוא יודע מה הסוף ואי־אפשר לראות איתו סרטים כי הוא יודע מההתחלה מה יקרה ולוחש לאנשים. אני כמוהו. כשאת בצד הלוחש זה כיף. כשאת בצד שלוחשים לו, פחות (צוחקת)".
כמי ששמרה על שמות המשפחה של שני הוריה, נראה שהיא לא ניסתה לברוח מהייחוס המשפחתי, אבל היא כן חשה צורך להוכיח שהיא מוכשרת בזכות עצמה. "בגרמניה השם לא אומר לאף אחד שום דבר, אבל זה שם שהציק לי בשנים הראשונות במקצוע, כי הרגשתי שנתנו לי הזדמנות בגלל השם. בכל פעם שהיו לי ראיונות עבודה אמא הייתה שואלת, 'מי מראיין אותך? תמסרי לו ד"ש'. הייתי צוחקת, 'אמא, אני לא אכנס לריאיון ואמסור ד״ש ממך, זה מביך'. גם בסם שפיגל, כשהקריאו שמות והגיעו אליי, מסרו ד"ש להורים. אולי בגלל זה בחרתי להיות גם רבה, כי זה עולם שבו אמא שלי לעולם לא תוכל למסור ד״ש למישהו. המרד האידיאלי".
בלי סלולרי בשבת
לברלין עברה במסגרת חילופי סטודנטים, ושם הכירה את אדמיאל קוסמן, פרופסור למדעי היהדות והמנהל האקדמי של המכון להכשרת רבנים רפורמים על שם גייגר בברלין. "יום אחד, אף אחד מהתלמידים לא הגיע לשיעור תלמוד שלו, חוץ ממני", היא נזכרת, "התחלנו לדבר על ישראל, והוא שאל אם חשבתי אי פעם להיות רבה. שאלתי מה רבה עושה וככל שהוא תיאר את התפקיד, הרגשתי שזה תפור עליי. כאילו הנשמה שלי לקחה נשימה עמוקה ונכנס אוויר צח. חזרתי ארצה וחשבתי שללמוד רבנות בברלין זה מטורף, כי אז ברלין הייתה מבחינתי עיר של חטאים ומתירנות אמנותית ומינית. היום, כאמא לשניים, יש צבעים אחרים לעיר. כשחזרתי כדי ללמוד, ממש לא במטרה לעזוב את הארץ, הכרתי פה את בעלי ונולדו הילדים. אבל יש לי מזוודה מעל הארון".
מה חשבו הורייך כשפנית לללימודי רבנות רפורמית?
"אמא הגיבה בצרחה. לימים גיליתי שאיזה מכשף אמר לה שהבת שלה הולכת לחזור בתשובה בשנתיים הקרובות. הוא לא קרא לגמרי נכון את הקלפים, לא ממש חזרתי בתשובה באופן הקלאסי. אולי זו הייתה מבחינתה צרחה של הקלה. אבא שלי פחות מתערב בהחלטות שאנחנו עושים. אנחנו ילדים בוגרים. לימים גיליתי שסבא רבא שלי מצד אבא היה חסיד צאנז. אמא שואלת מדי פעם, ׳לא תחזרי בתשובה, נכון?'"
4 צפייה בגלריה
האבא, קובי ניב. "אי־אפשר לראות איתו סרטים כי הוא מיד יודע מה יהיה הסוף"
(צילום: אוראל כהן)
יש סיכוי כזה?
"לא נראה לי. אני לא מחפשת שום מתכון מן המוכן, שמישהו יגיד לי, 'את צריכה לעשות אלף, בית, גימל'. אין לי שאיפות לעשות משהו נכון בעולם היהודי האורתודוקסי".
מה ידעת על יהדות לפני שצללת לעולם הזה?
"גדלתי בבית הכי חילוני בעולם. בפסח היינו מחביאים את האפיקומן ואוכלים קניידלך, אבל לא קראנו את ההגדה. זו הייתה הזדמנות לשבת ביחד וסבתא שלי הייתה מניחה באופן טבעי חלה על השולחן. הדת היחידה הייתה האהבה המטורפת לשפה העברית, ומשם צללתי לטקסטים היהודיים כי רציתי להבין טוב את ביאליק ועגנון. כילדה כף רגלי לא דרכה בבית כנסת. הייתי ביותר קתדרלות וכנסיות בחיי".
בשנתיים האחרונות היא לומדת רבנות רפורמית, לימודים שיעניקו לה גם תואר שני בתלמוד. "אני מלווה אנשים במפגשים שלהם עם היהדות", היא מסבירה, "אם זה קבורה, שבעה, שאלות על הקיום ובעתיד גם חתונות".
"גדלתי בבית הכי חילוני בעולם. בפסח לא קראנו את ההגדה. זו הייתה הזדמנות לשבת ביחד וסבתא שלי הייתה מניחה באופן טבעי חלה על השולחן"
וחוץ ממרד, איך את מסבירה את הבחירה בלימודי רבנות?
"רציתי להעשיר את הזהות שלי. גם לחיות כמהגר זה דבר חשוב בחיים של אדם, להיות רגע אורחת במקום מסוים מאפשר לך לראות נכוחה מי את באמת. עכשיו, כשביקרתי בארץ, נהג האוטובוס אמר, ׳התחנה הבאה מסילת ישרים׳. חייכתי. אני בדיוק לומדת על הספר המדהים הזה, שכתב הרמח״ל, וקוראת אותו ביראת קודש. בחרתי להיות רבה כי זו מלחמה ממשית על הצלם של היהודים, והזמנים האחרונים מוכיחים שזו אכן מלחמה. ארון הספרים היהודי לא זקוק לעוד ספרי דקדוק ומצוות, אלא לכישרון ולאומץ ולקול נשי".
אורח חייה כולל הדלקת נרות, בית כנסת בערב שבת והתנזרות מסלולרי בשבת. ״אני תומכת ברעיון הזה שאת צריכה לנוח וגם לתת לאנשים אחרים לנוח. גם לא צריך לשבת בבתי קפה, זה יום מנוחה. בעולם שבו הכול אפשרי, זה יפה שהבן שלי לא יכול לראות שום דבר בטלפון בשבת.
"אני לא הולכת עם כיסוי ראש, אבל כשאני מתעסקת בדברים קדושים, שזה גם לכתוב את הסדרה, למשל, אני כן אשים בנדנה על הראש כדי לשמור את האנרגיות קרוב למוח, אין לי ניסוח אחר".
מה לגבי כשרות?
"אני אוכלת כשר לפי חוקי המוסר ועשיית הטוב, כלומר, כמה שפחות חיות מתות. האובססיה המטורפת שנקראת כשרות בארץ, למשל כשמדובר ביין, היא הזויה".
במסגרת לימודיה, נשלחה לפגוש קהילות יהודיות קטנות בגרמניה. "הייתי, למשל, בבית כנסת בעיר גטינגן, ש־30 יהודים מגיעים אליו מכמה ערים בסביבה כדי לשיר, להתפלל ולאכול ביחד. אני מובילה את התפילה וקוראת איתם את פרשת השבוע. בהתחלה לא ידעתי גרמנית, והייתי קוראת את הטקסט מתוך דף".
לגור בגרמניה היה עניין מורכב עבורך?
"כן, אני זרה שם, בכל העולם לא אוהבים זרים, אבל גרמניה נכון לעכשיו היא המדינה הכי מקבלת זרים והתקבלתי שם באופן מדהים".
בכל זאת, את דור שלישי לשורדי שואה. אמך יצרה את "בגלל המלחמה ההיא" עם יהודה פוליקר ויעקב גלעד ואחר כך את "אמא, תגידי" על יחסיה עם אמה ניצולת השואה.
"חשבתי פעם ברכבת, ממש בהתחלה כשהגעתי לפה, איך הפצע הזה של השואה לא נגע בנו, הנכדים. גדלנו רק על הצל של הצל של הפצע, ועדיין יש בתוכנו איזה רצון קמאי לנקום. אחרי 70 שנה זה עדיין בלבבות של ישראלים שמגיעים לברלין. כמה שנים עוד נישא את זה בתוכנו?"
סגולה נגד עכברים
את מיכאל, בעלה, הכירה בבית הכנסת שנמצא בבית הספר שבו היא לומדת. הוא הגיע מישראל לברלין לאחר לימודי מוזיקה קלאסית בניו־יורק, וליווה בנגינה את החזן. "התחלנו מללמוד יחד, כך התאהבנו", היא מספרת. לפני שנתיים נישאו.
בסוף נישאתם בחתונה לא רפורמית.
"התחתנו אצל עוזיאל לויאן, רב מדהים, לא רפורמי, שכולם צריכים להיות כמוהו. הייתה לנו חתונה יהודית שגם אם הסבא רבא של הסבא רבא היה נכנס, הוא היה יודע בדיוק באיזה רגע של הטקס אנחנו. אני לא מנסה להמציא שוב דבר מחדש. מסורת וטקס חופה בן אלפיים שנה זה בעיניי יפהפה. להתגרש בבתי דין רבניים עדיף שלא. אגב, גם הלכתי למקווה, למרות שהייתי בהיריון מתקדם".
ילדיה הגיעו איתה לפרמיירה של הסדרה, שהתקיימה לאחרונה בתל־אביב, אבל חיכו לה עם בעלה בחוץ. ״זה תוכן מפחיד שהם לא יכולים לראות״, היא מסבירה. "זה הזכיר לי איך כשהייתי בת ארבע ואמא שלי ניהלה את הקרן החדשה, היא לא מצאה בייביסיטר ולקחה אותי, בחוסר ברירה, לסרט דוקומנטרי על גילוי עריות. המפיקה שם הייתה צריכה לסגור לי את האוזניים והמזכירה - לסגור לי את העיניים, בכל פעם שהן קיבלו סימן מאמא שלי. עד היום אני לא יודעת על מה הסרט. הצנזורה הייתה סימולטנית (צוחקת). אני רק זוכרת שכולם הסתכלו ותהו מיהי הילדה שיושבת בסרט המחריד הזה. בכלל, הסינמטק היה מקום שבו שיחקתי מאחור כשהייתי ילדה קטנה, בזמן שהיו הקרנות של סרטים על פיגועים. היום אני זו שיוצאת למאחורי הקלעים, הפעם כדי לראות שיש חיתולים והכול בסדר".
"חשבתי שללמוד רבנות בברלין זה מטורף, כי אז ברלין הייתה מבחינתי עיר של חטאים ומתירנות אמנותית ומינית. היום, כאמא לשניים, יש צבעים אחרים לעיר"
את “מלאך משחית", סדרת מתח על־טבעי, יצרה כאמור יחד עם נח סטולמן ("מישהו לרוץ איתו", "פאודה") וגם עודד דוידוף ("תמרות עשן", "תיק נעדר"), בהפקה משותפת של סטודיו ענני ו־A&E Studios. "לעבוד עם נח ועם עודד זו התגשמות חלום", היא מודה.
הסדרה מגוללת את סיפורם של מלכי פרייס (ליעוז לוי), פסיכולוגית חרדית ובאר (תום אבני), פיזיקאי חילוני, שמנסים להסיר מקהילת "ברודי" במאה שערים השתלטות של שד.
מה אנחנו לא יודעים על כשפים וקמעות?
"יש פתיחות רב־תרבותית בעולם הכישוף, ורבנים השתמשו גם במילה או לחש בלטינית שלקוחים מהדמונולוגיה הנוצרית, אם חשבו שזה עוזר ולהפך, נוצרים השתמשו בסמלים יהודיים.
"כישופים בעבר היו יכולים להיות נגד כינים או נגד שד שעושה כאבי ראש. יש גם רב הונגרי מפורסם מהמאה ה־17 שהתמונה שלו היא סגולה להרחקת עכברים. ארכיאולוגים מצאו תליוני קמעות בגניזה של בתי כנסת עתיקים משנת 200 לספירה. בעולם הכישוף ההגמוניה היא אחרת וגם נשים שלטו בתחום, לא רק גברים".
מבלי לעשות ספוילר, הסדרה עוסקת גם בנושא פחות מוכר: איחוז, השתלטות של רוח או שד על גוף של אדם. מה גילית על הנושא?
"איחוז היא תופעה תרבותית שפוגעת כמעט רק בנשים. אלה נשים שלא היה להן קול או דרך להתבטא, והאופציה הייתה שקול גברי ידבר מתוכן, ואז הקשיבו להן. הסדרה היא על אישה שתובעת את הקול שלה וגורמת לעוד נשים לתבוע את קולן, ושם גם האימה. מבחינתי העיסוק בנושא הזה, לתת קול לנשים שלפני אלף שנה ויותר לא הייתה להן ברירה אלא להפוך לשדים - זו שליחות".
