אני כל הזמן בכוננות
הבת: ד"ר אנה לוין (47) מכפר־אלדד, נשואה, אם לשלושה (25, 22, 11), מומחית לרפואת ילדים בקופת חולים מאוחדת, ילידת חצי האי קרים.
עלתה: ב־1998, עם בעלה, ד"ר יבגני לוין, כיום רופא פסיכיאטר, ובנם הבכור שהיה כבן שנתיים.
האם שהגיעה לאחרונה: נטליה סאולה (71), אלמנה, הנדסאית בפנסיה.
המפגש המרגש: ייתכן מאוד שצפיתן בו בטלוויזיה. ד"ר לוין התנדבה בבית החולים "כוכב מאיר" שפעל על גבול אוקראינה־פולין, אמה הובאה לשם במפתיע מאזורי הקרבות. עין לא נשארה יבשה כשהן התחבקו.
מאז שהגיעה לארץ: נטליה שוהה לסירוגין בבתיהן של שתי בנותיה.
אנה, איך נראים החיים שלך כיום?
"זה לא פשוט בכלל, יש קשיי הסתגלות הדדיים. אמא הייתה תמיד אישה עצמאית ופתאום היא מוצאת את עצמה נטולת שפה והתמצאות. לא פשוט לה בגילה ללמוד קודים חדשים".
מה את זוכרת מההתאקלמות שלך?
"גם היא לא הייתה פשוטה. גרנו בדירה שכורה עם אחותו של בעלי, למדנו עברית באולפן. הוא עבד כשומר, ואני טיפלתי באישה סיעודית וניקיתי דירות. אחרי שעברנו בחינה ברפואה ועשינו סטאז', בעלי התקבל להתמחות בפסיכיאטריה, ואני התמחיתי ברפואת ילדים. כל אחד מאיתנו עשה שמונה תורנויות בחודש, כך שבעצם במשך כמה שנים לא התראינו 16 ימים בחודש. בהמשך קנינו דירה, גידלנו את הילדים, התחלנו לעבוד כרופאים, טיילנו הרבה בארץ, והחיים זרמו".
"אמא שלי אסירת תודה לישראל, אבל המציאות לא קלה לה. היא מתקשה לקבוע תור לרופא או ללכת לבית מרקחת - פתאום היא צריכה תיווך לכל דבר, וזה מרגיז אותה"
מתי הרגשת ישראלית ממש?
"מיד הרגשתי כאן בבית. עברנו כאן אינתיפאדה ופיגועים ואף פעם לא חשבתי לעזוב את ירושלים, שם התגוררנו כשעלינו, או את הארץ. היו אירועים קטנים שחיזקו את הקשר שלי עם הארץ. לדוגמה, כשהייתי בהיריון עם בתי, נסעתי ברכבת עם בני ופספסתי את התחנה שבה הייתי צריכה לרדת. הייתי בסטרס, שאלתי אנשים בעברית רצוצה איפה התחנה הבאה, והם קראו למפקח. כשהבין מה קרה, הוא עצר את הרכבת לא בתחנה, ירד איתנו, ובמכשיר הקשר עצר את הרכבת שבאה מהכיוון השני. כשהעלה אותנו הוא ביקש ממישהו שידאג להוריד אותי מהרכבת במקום הנכון, וכך היה. כמי שגדלה בקומוניזם, שם אדם לאדם זאב, לא יכול להיות סיפור יותר ישראלי מזה".
מה קרה כשהתחילה המלחמה?
"אמא גרה בעיר מליטופול, אזור שנכבש די בהתחלה בלי קרב. בבוקר ה־24.2 אחותי התקשרה ושאלה: 'ראית חדשות?'. התקשרתי לאמא, והיא אמרה שבינתיים שקט שם. ביקשתי שהיא תבוא הנה, אפילו זמנית. היא השיבה בשלילה, כמו שהשיבה לפניות קודמות שלי ושל אחותי. היה אפשר להבין אותה. הייתה לה דירה משלה וגם דאצ'ה (בית קיץ) עם גינה מטופחת, היו לה חברות וחברים, היו לה שם חיים.
"במקביל, כאן בארץ, התחלנו בהתארגנויות של מתנדבים, אספנו תרופות ומוצרים. קופת חולים מאוחדת, שם אני עובדת, לקחה פיקוח על יתומים שחולצו מאזורי הקרבות והובאו הנה, התנדבתי שם וגם נתתי ייעוץ אונליין למטופלים באוקראינה. כישראלית, כאוקראינית וכרופאה הרגשתי שאני חייבת לעזור. כששמעתי על התארגנות מטעם משרד הבריאות והמרכז הרפואי שיבא להקמת בית החולים 'כוכב מאיר', הצטרפתי מיד".
חברי הצוות, ששמעו שלרופאת הילדים הישראלית יש אמא באזור הכבוש, העבירו את הידיעה לאנשי הקונסוליה הישראלית, אחותה של אנה קשרה חוטים מהארץ וארגנה לאמן הסעה מביתה לגבול אוקראינה־פולין.
מה את זוכרת מהמפגש עם אמך?
"בדיוק העברתי משמרת בבית החולים, ודני מושיוב - מנהל המשלחת של קופת חולים מאוחדת - קרא לי. פתאום ראיתי את אמא עם הכלב שלה, ג'ורג'. היא הייתה מותשת אחרי 24 שעות בדרך. כשאמרו לי, 'אמא תעלה איתנו על המטוס', התרגשתי מאוד".
ואיך היה המפגש של אמך עם הארץ?
"הגענו בערב פסח והייתה שמחה גדולה. בהתחלה היא הייתה אצלנו עשרה ימים, וכיום היא מחלקת את הזמן בינינו ובין אחותי ומשפחתה באשקלון. היא אסירת תודה לישראל, אבל המציאות לא קלה לה. מאישה עצמאית היא הפכה למי שנמצאת בתלות מוחלטת. היא לא מבינה את השפה ואת הכללים כאן, צריכה להתרגל לטעמים חדשים, ללמוד ללכת לחנות, לקשור את הכלב כשמטיילים איתו (באוקראינה היא לא עשתה את זה), מתקשה לקבוע תור לרופא או ללכת לבית מרקחת - פתאום היא צריכה תיווך לכל דבר, וזה מרגיז אותה".
"אני שמחה שאמא כאן, כי זה הדבר הכי נכון. כשפגשתי אותה באוקראינה לא היה לה אור בעיניים. עכשיו - עם כל הקשיים - היא פורחת"
ואיך את מתמודדת?
"אני לומדת להתרגל למציאות אחרת ומרגישה כלפיה אחריות. אני ואחותי כל הזמן בכוננות, לעזור לה בסיטואציות מלחיצות. לפעמים זה מפריע לי לנהל את החיים שלי, שכוללים משפחה ועבודה, אבל יש לי הרבה סבלנות".
היה לך רגע של חרטה על שדאגת להביאה הנה?
"ממש לא. חשוב לי הקשר הבין־דורי. למרות הקושי והתחושה של קוצר רוח לפעמים, אני שמחה שהיא כאן, כי זה הדבר הכי נכון. כשפגשתי אותה באוקראינה לא היה לה אור בעיניים. עכשיו - עם כל הקשיים - היא פורחת".
החלפנו תפקידים
הבת: ליאל דובינסקי (42) מרמת־גן, נשואה, אם לשלושה (15, 11, 8), יועצת לניהול סיכונים פיננסיים ויועצת עסקית, ילידת מריופול.
עלתה: "כשהייתי בת תשע מצאתי תעודת זהות של סבתא מצד אבא שהיה כתוב בה 'יהודייה'", היא נזכרת. "כששאלתי מה הפירוש, אמרו לי: 'אל תשאלי שאלות'. כשהייתי בת 16 עליתי לארץ לבד במסגרת 'נעלה'. בגיל 22 התגיירתי ושיניתי את שמי מאולה לליאל".
האב שהגיע לאחרונה: ד"ר בוריס דובינסקי (82) היה מנהל מחלקת טכנולוגיות חדשות בקונצרן לייצור פלדה ועל שמו רשומים יותר מ־100 פטנטים. הגיע עם אשתו סבטלנה (72).
ליאל, מה את זוכרת מההתאקלמות שלך בארץ?
"הגעתי לפנימיית בן שמן והתחברתי עם חברים ישראלים. הסתובבתי עם תרגומון, שיננתי מילים בעברית, וגיששתי להבין מה זו ישראליות. זה לא היה פשוט. אנחנו, שגדלנו מאחורי מסך הברזל, היינו חריגים מבחינת הנראות, הלבוש, ההתנהגות, וגם אני שמעתי את הכינוי 'רוסייה זונה'. בתגובה, למדתי קללות בעברית".
מתי הרגשת שאת ישראלית ממש?
"לא היה רגע אחד כזה. בזמן השירות שלי בחיל האוויר, כשלמדתי לתואר ראשון ושני במדעי המדינה וכלכלה באוניברסיטת בר אילן, כשהתחתנתי עם יהושע שעשוע, יליד קנדה שהגיעה ארצה כילד, והקמנו בית שומר שבת - כל אלה היו שלבים של חיזוק הישראליות. אבל הביטחון האמיתי בישראליות שלי נובע מהילדים שלי, שהם ישראלים לכל דבר".
איך היה הקשר עם ההורים לאורך השנים?
"אמי נפטרה, ואבא נישא שוב. שמרנו על קשר רצוף. בפעם האחרונה הייתי במריופול בסוף 2021 והתפעלתי מהעיר היפהפייה".
"יש כאן היפוך תפקידים. נוספו לי למשפחה שני ילדים שצריכים המון עזרה ותמיכה - הרבה מעבר למה שילדיי צריכים. אני לא מתחרטת, אבל לפעמים שואלת את עצמי מתי אחזור לחיי"
מתי הבנתם שהשלווה עומדת לקרוס?
"כשהתחילו רוחות המלחמה הצעתי להורים שיגיעו לישראל, אבל הם לא מיהרו. אבא שלי במצב בריאותי מורכב, אשתו בת 72, וקשה לאנשים בגילם לעקור את עצמם מהחיים הנוחים. ב־24 בפברואר הם היו בבדיקות רפואיות בחרקוב, והיה מפחיד ומסוכן להוציא אותם משם. נעזרנו בארגונים יהודיים ובחמ"ל חילוץ מישראל. שבועיים ישבתי מול המחשב כדי להיות להם עיניים, ידיים ורגליים לאורך הדרך. במקביל הקמתי את קבוצת הפייסבוק 'ישראלים עוזרים לעולים ולפליטים מאוקראינה ומרוסיה' ואת קבוצת הווטסאפ 'ישראלים יוצאי מריופול - ותיקים תומכים בחדשים'".
איך הייתה הקליטה הראשונית שלהם כאן?
"הם נחתו כאן ב־10.3 כעולים ולא כפליטים. הבאנו אותם ישר הביתה, אלינו. הם הביאו רק תיק קטן, בלי מסמכים וכסף, ובגדים מעטים, כי לא באו מהבית במריופול אלא מחרקוב. הייתי צריכה לדאוג להם לדברים הבסיסיים, מבגדים - חלק קנינו וחלק קיבלנו ממרכזי סיוע - ועד לרישום במוסדות המדינה: משרד הפנים, משרד הקליטה, קופת חולים. עזרתי להם לפתוח חשבון בנק והשגתי כיסא גלגלים והליכון לאבא שלי".
איך בני המשפחה שלך קיבלו את זה?
"הבת שלי פינתה את חדרה ועברה לגור עם הבנים. הסברתי לילדים מראש שוויתורים הם חלק מהמשמעות של משפחה, והם קיבלו את זה. הקדשתי פחות תשומת לב לילדים, לבעלי ולבית, וזה התקבל בהבנה. בעלי לקח על עצמו יותר דברים. היה לנו נחמד עם סבא וסבתא בבית, למרות שהבנים הרגישו שנלקחה מהם הפרטיות. אני רציתי שימשיכו לגור אצלנו, כדי לגונן עליהם, אבל כולם מסביבי, כולל ההורים, העדיפו שיהיה להם מקום משלהם ושאנחנו נחזור לחיות כמשפחה. אחרי חודשיים שכרתי להם דירה קטנה וקרובה".
איך המצב כיום?
"יש כאן היפוך תפקידים. נוספו לי למשפחה שני ילדים שצריכים המון עזרה ותמיכה - הרבה מעבר למה שילדיי צריכים. זה בהחלט על חשבון המשפחה. בשבועות הראשונים זה היה ברמה יומיומית. הייתי צריכה ללמוד דברים חדשים כמו הנושא הבריאותי לגיל השלישי. בעלי אומר שאני צריכה להודות לפוטין על שגרם לאבא היהודי שלי לעלות לישראל בזקנתו, מה שאני לא הצלחתי לעשות ב־26 שנותיי כאן. נכון שגם לו זה שינה את החיים, אבל הוא מוכן לזה כי הוא רואה את מה שאני מרגישה - שחלק שהיה חסר לי בלב הושלם".
"בעלי אומר שאני צריכה להודות לפוטין על שגרם לאבא היהודי שלי לעלות לישראל בזקנתו, מה שאני לא הצלחתי לעשות ב־26 שנותיי כאן"
היו לך רגעי חרטה?
"אין חרטה. עם זאת, ככל שהתהליכים הביורוקרטיים נסחבים ובגלל מצבם הבריאותי של ההורים, לפעמים אני שואלת את עצמי איך ומתי אחזור לחיי הקודמים. התשובה מורכבת. ברור לי שמעכשיו הוריי יצטרכו אותי תמיד - גם בהיותם אנשים מבוגרים וגם בהיותם זרים בארץ הזאת, לא דוברים את השפה ולא מכירים את המנהגים. הם אסירי תודה למדינת ישראל, אבל בגלל מצבם הסובייקטיבי הקשר שלהם עם המציאות שבחוץ נעשה בצעדים איטיים ותמיד בתיווכי. כל יום אני מבקרת אצלם ונמצאת איתם בקשר רצוף, כי הם צריכים גם מידע ועזרה עם קשיי הקליטה וגם את תמיכתי הרגשית על האובדן שם. כרגע הזזתי הצידה את כל חיי, הקפאתי את הפרויקטים העסקיים, ואני רוצה לבנות להם תשתית מסודרת לפני שאחזור לענייניי. למרות שלעולם לא אהיה האדם שהייתי לפני ה־24.2 ולא אוכל לחזור בשלמות לחיי הקודמים, החוויה הזו מעצימה אותי משמעותית כאדם".
לא מספיקה לעשות איתם דברים כיפיים
הבת: קטיה קופצ'יק (39) מירושלים, נשואה, אם לשניים (8, 4), יועצת תקשורת ופעילה חברתית, ילידת חרקוב.
עלתה: בגיל 17. "הייתי פעילה מגיל 14 במרכז תרבות שהסוכנות היהודית הפעילה בחרקוב. בגיל 16 ביקרתי בישראל במסגרת תוכנית מדריכים מצטיינים, ובגיל 17 עליתי בתוכנית 'סלה - סטודנטים לפני הורים'. אחרי שנה בכרמיאל התקבלתי למכינה קדם אקדמית באוניברסיטת תל־אביב, ובהמשך עשיתי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים, מזרח תיכון ותואר שני במשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית. את בעלי, מיכאל, שעלה ארצה ב־1999 במסגרת 'נעלה', הכרתי כשהדרכנו במחנות קיץ לנוער יהודי בסנט פטרסבורג".
ההורים: ילנה (65), פסנתרנית ומורה למוזיקה, ויקטור (66), כימאי במכון מחקר.
קטיה, הקליטה שלך הייתה קשה?
"זה היה מורכב. מהרגע שנשמתי את האוויר המתוק של נתב"ג הרגשתי שהגעתי הביתה. אחרי חמישה חודשים כבר דיברתי וכתבתי עברית. כשהגענו לכרמיאל פגשנו בקניון חבר'ה עם תסרוקת קוצים, מכנסי פסים ומגן דוד גדול על החזה. כעבור כמה חודשים כולנו צבענו את השיער לשחור, לבשנו פסים וענדנו שרשרות עם מגן דוד, ראינו את עצמנו כהצלחה ישראלית", היא צוחקת. "באוניברסיטה כבר הבנתי שקליטה פירושה לא להילחם במי שאתה אלא לבקש את המקום שלך כמי שאתה. כשיצאתי מבועת העלייה, ראיתי את הבעיות של החברה הישראלית והתחברתי לתא הפוליטי של 'קדימה' בראשות ציפי לבני. בהמשך הושפעתי מהמחאה החברתית של דפני ליף, שהראתה איך אפשר להשפיע חברתית ופוליטית בלי להשתייך למפלגה. ב־2011 הייתי שותפה להקמת התנועה 'דור אחד וחצי', שמטרתה להציף בעיות של קהילת דוברי הרוסית בארץ. היינו צעירים דוברי עברית, ותיווכנו את מה שדור ההורים לא ידע להסביר לפוליטיקה הישראלית ה'צברית'".
מה היה מצבם של הורייך באוקראינה?
"אחותי עברה לארצות־הברית, הוריי נשארו בחרקוב והמשיכו לעבוד גם אחרי שיצאו לפנסיה. לאמא שלי היו המון תלמידים. כשהתחילה ההתחממות בזירה אמרתי להם שיעשו עלייה, אבל נעניתי ב'מה פתאום? פוטין לא יפלוש'.
"ואז, ב־24.2 בעלי העיר אותי בבוקר עם המשפט: 'קטיה, פרצה מלחמה!'. זה היה הלם. אפילו כישראלית שחיה כאן 22 שנה, בסבבי לחימה מתמשכים, לא הייתי מוכנה לטנקים רוסיים שנעים לעבר חרקוב. כתבתי מיד להורים שהם חייבים לעזוב, ושמעתי: 'איך נעזוב? רק עכשיו קנינו פסנתר חדש'. הכחשה מוחלטת. ואז, בהפצצה, החלונות בבניין שלהם התנפצו ורסיסי רקטה נכנסו להם לדירה. אמרתי לאמא: 'קחי את אבא ואת החתול ותארזי מזוודה'.
"כשכתבתי להורים שהם חייבים לעזוב, שמעתי הכחשה מוחלטת: 'איך נעזוב? רק עכשיו קנינו פסנתר חדש!'"
"במקביל רשמתי אותם לאוטובוס שהפעילו הסוכנות והארגונים היהודיים. אחרי מבצע מלא סטרס שניהלתי מישראל, הם יצאו מחרקוב תחת הפצצות, הגיעו למחנה פליטים בדרום אוקראינה, משם למחנה בפרברי קישינב שבמולדובה, ואחרי שקיבלו אישור לזכאות עלייה, עלו על מטוס וב־10.3 הגיעו לישראל כעולים. כשפגשתי אותם בשדה התעופה ראיתי שני אנשים תשושים וחלושים".
לאן נסעתם?
"לירושלים, אבל לא לבית שלנו. ההורים שלי הביאו חתול ולנו יש שניים, ידענו שהם לא יסתדרו יחד. מראש שכרתי מחברים דירה קטנה, והתחלנו את סאגת הקליטה שלהם".
מה זה כלל?
"רשימת המשימות והביורוקרטיה לא נגמרות. הם הגיעו עם מזוודה אחת, שבה לקחו בעיקר מסמכים (כולל כאלה המוכיחים את יהדותם) וקצת בגדים. מאחר שעדיין לא הייתה התארגנות של תרומות, ניהלתי קמפיין עצמאי בפייסבוק. בעקבותיו חברות ירושלמיות התגייסו, קנו רדיאטורים לחימום, אספו סכום התחלתי והביאו לי במעטפה. הורים מבית הספר של בתי קנו ירקות ופירות. אמא שלי שאלה אם אני מכירה את האנשים שתרמו, וכשעניתי בשלילה, היא שאלה, 'אז למה הם תורמים?', ואני אמרתי: 'זו הרוח הישראלית והערבות ההדדית שיש כאן, אבל צריך לדעת לבקש'".
"אמא שלי שאלה אם אני מכירה את התורמים, וכשעניתי בשלילה, היא שאלה, 'אז למה הם תורמים?', ואני אמרתי: 'זו הרוח הישראלית, אבל צריך לדעת לבקש'"
היו גם תגובות מאכזבות?
"כן. כשאמרתי לבעלי דירות שאני מחפשת דירה להוריי, שעלו עכשיו מאוקראינה, אמרו לי משפטים כמו: 'זה לא פרופיל השוכרים שאני מחפש', או 'אני לא רוצה להשכיר דירה למי שלא דובר עברית'. כשהבטחתי שאני אתן ערבויות ושהחוזה יהיה על שמי וכו', זה לא עזר. לפעמים טרקו לי את הטלפון. כשפרסמתי את זה בקבוצת עולים דוברי רוסית התברר שמדובר בתופעה. יצאתי עם הסיפור לתקשורת ופניתי לשרת הקליטה, כי החלטתי שחשוב לדבר על זה. בעקבות הפרסום התקשרו אנשים והציעו לי דירה זמנית, ובסופו של דבר מצאתי זוג מקסים שהיו בעצמם פליטים במלחמת העולם השנייה והבינו את המצוקה. כשחתמנו על החוזה הרמנו כוסית".
"אני מרגישה שלהורים שלי יש מזל: יש להם את קטיה שדוברת עברית ומקושרת. אז מה זה לעומת התמודדות של עולים שהגיעו עכשיו ואין להם קטיה?"
מה השתנה בחייך מאז שהורייך הגיעו?
"הרבה דברים. אם פעם הייתי עסוקה בקריירה שלי, בגידול הילדים, בזוגיות, בחיי החברה, פתאום יש משהו שמקרקע אותי. אבל אני לא יכולה להתלונן. אני מוותרת על זמן עם חברות ועם הילדים, ויש דברים שאני שמה בהולד ואומרת לעצמי שעוד חצי שנה יהיה קל יותר. למרות העובדה שאני מקדישה להורים כמה שצריך, במקביל לזה שאני אישה עובדת ואמא, יש לי ייסורי מצפון על כך שאני לא מספיקה לעשות איתם דברים כיפיים. אבא שלי, אגב, כבר משתלב והולך בעצמו לשוק".
יש לך הרהורי חרטה על ששכנעת אותם לבוא?
"יש רגעי שבירה כשאני רואה את רשימת המשימות והמטלות. חרטה - ממש לא. אלה ההורים שלי, ותפקידי כאדם וכבת לדאוג להם. אני מרגישה שלהם יש מזל: יש להם את קטיה שדוברת עברית ומקושרת. אז מה זה לעומת התמודדות של עולים שהגיעו עכשיו ואין להם קטיה?"
