כשהדס נוימן הייתה בת 11 היא המציאה לעצמה משחק: ללכת אחרי אנשים זרים ברחוב עד לביתם. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, היא הייתה עומדת בחוץ ומנסה לנחש איך נראים חיים של משפחות אחרות. כשבגרה, המשחק עלה שלב: היא נהגה לתור ברחוב אחרי גברים בני 85-65, לקשור איתם שיחה ולבקש לצלם אותם בווידיאו. רק אחרי שצילמה מאה גברים, עצרה.
את ההסבר לכך אפשר אולי למצוא בעובדה שגדלה ללא אב. הוריה נפרדו כשאמה הייתה בהיריון עם תאומים, הדס ואחיה, ואביה מעולם לא היה בתמונה. אבל נוימן (39), קולנוענית יוצרת ומנהלת אמנותית של סינמטק שדרות, הצליחה לרדות את הדבש גם מהאזורים הכואבים של חייה, ועכשיו היא מעלה את מופע היחיד "מאה גברים" בפסטיבל "פֵּצָ'ה קוּצָ'ה" בהיכל התרבות (7־8 באפריל), מופע שמבוסס על הסרט הדוקומנטרי שצילמה עם כל אותם גברים ונמצא בתהליכי הפקה בימים אלה.
המכתב שכן נכתב
נתחיל מההתחלה. "ההורים שלי היו ביחד כמה שנים", היא מספרת. "אמא שלי נכנסה להיריון והם נפרדו. כשהיא ילדה, בגיל 40, את אחי התאום ואותי, אבא שלי כבר ניתק קשר. היא שלחה לו תמונות שלנו, אבל לא היה מענה. היא עזבה את גבעתיים, שבה הם הכירו, ועברה לראשון־לציון, שם גדלתי".
היא סיפרה לכם עליו?
"אמא שלי מעולם לא הסתירה מאיתנו שיש לנו אבא שקוראים לו כך וכך ושהוא גר כאן וכאן. היא גרמה לי להרגיש נוח עם הסיפור הזה. מעולם לא התביישתי בזה שאין לי אבא. כשחברים בכיתה שאלו איפה אבא שלי, אמרתי את האמת, שהוא לא בקשר איתנו".
"אבא של חבר טוב שלי נפטר, ואמרתי לעצמי, רגע, גם אבא שלי יכול למות פתאום בלי שפגשתי אותו. התחילה מסכת של טלפונים, אחי ואני ניסינו להגיע אליו, ולא הצלחנו. הבנו שהוא לא מעונין והנחנו לזה"
מאיפה צץ הרעיון לעקוב אחרי זרים ברחוב?
"עניין אותי מה קורה בבתים של אחרים. זו הייתה הרשת החברתית שלי בעידן טרום הרשתות החברתיות. שעות הייתי מסתכלת על אנשים ברחוב, מדמיינת במה הם עוסקים, לאן הם הולכים עכשיו, וכשהם נכנסים לבית, איך נראים החיים שלהם מעבר לדלת, איך נראה הערב שלהם. כמו שאומרים, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו".
ניסית ליצור קשר עם אביך במהלך השנים?
"היו כל מיני ניסיונות. סביב גיל עשר התחלתי לשאול את אמא שאלות עליו. היא הציעה שאחי ואני נכתוב לו מכתב. אני לא זוכרת מה כתבתי, אני רק זוכרת שציירתי שם שמש. אני לא בטוחה בכלל שהיא שלחה לו את המכתב, עוד לא העזתי לשאול אותה, יכול להיות שזה היה רק אאוטלט לרגשות ולכמיהה שלי. לאחרונה, לאט־לאט, אני שואלת אותה יותר שאלות, תוך כדי הפקה של הסרט ויצירת המופע".
4 צפייה בגלריה
"ההליכון מסמל את זה שאני צועדת ולא מגיעה לאנשהו". מתוך "מאה גברים"
(צילום: Mil van Raymond)
בצבא שירתה כצלמת צבאית, ואחרי השחרור החליטה ליצור קשר עם אביה. "אבא של חבר טוב שלי נפטר, ואמרתי לעצמי, רגע, גם אבא שלי יכול למות פתאום בלי שפגשתי אותו. היה לי כרטיס טיסה לכמעט שנה למזרח הרחוק, ואמרתי שאני מנסה לפני שאני טסה. התחילה מסכת של טלפונים, אחי ואני התקשרנו למשפחה שלו, ניסינו להגיע אליו, ולא הצלחנו. הבנו שהוא לא מעוניין והנחנו לזה".
זו תחושה של נטישה בשנית?
"כל השנים היו בי תחושות של כעס, עצב, בלבול וחוסר הבנה איך הורה יכול להתנתק מהילדים שלו. אבל אחרי הניסיון הזה דווקא הייתה לי תחושה של השלמה מסוימת, כך לפחות חשבתי. בן אדם לא רוצה לפגוש אותך, בסדר, מה את יכולה לעשות? לא בכוח".
ההולנדים לא שיתפו פעולה
נוימן התבגרה ושכחה ממשחק הילדות ההוא, אבל הוא לא שכח ממנה. אחרי שסיימה בהצטיינות תואר ראשון בקולנוע במכללת ספיר (סרט הגמר שלה, "עור ברווז", זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל קולנוע דרום), התקבלה לתואר שני בקולנוע ומחקר באוניברסיטה לאמנויות באמסטרדם. "התזה שלי בדקה אם אפשר להשתמש במקריות ככלי נרטיבי. קולנוע זו אמנות מתוכננת, וללכת ברחוב בלי לדעת מה אני מצלמת זה Big No No. בהתחלה צילמתי סתם, ילדות מתנדנדות בנדנדה, ספה זרוקה על המדרכה, אנשים מדברים ברחוב".
איך קרתה התפנית בעלילה, שהתחלת לצלם רק גברים מבוגרים?
"הגעתי מהולנד לביקור בארץ, התארחתי אצל אחי שגר בגבעתיים, והייתה לנו שיחה על אבא שלנו שגם גר שם. דיברנו על זה שבלי לשים לב, בכל פעם שאחי עובר דירה, הוא מתקרב יותר לשכונה שבה אבא שלי גר. שאלנו את עצמנו אם יכול להיות שהלכנו ברחוב וראינו אותו. לא היה סיכוי שנזהה אותו. ראינו פעם אחת תמונה שלו, כגבר צעיר מאוד עם זקן ומשקפי שמש.
"הקרנו סרטים למפונים, והסרט שהכי ביקשו ממני הוא 'ההילולה' של שלום אסייג, קומדיה על חבורה שנחטפת לעזה. כשהסרט יצא באוגוסט, הוא היה סולד אאוט, אבל עכשיו? זו הפסיכוזה של האזור, ככה מתמודדים"
"באותו ביקור התחלתי לצאת לרחוב ולצלם שיחות מקסימות עם גברים ששיתפו אותי בחיים שלהם. לפעמים זו הייתה שיחה יומיומית של חמש דקות ולפעמים שיחת נפש של שעה. יש כאלה שהזמינו אותי אליהם. כשהרגשתי בטוחה, הלכתי. יש כאלה שנוצר איתם קשר וחזרתי לצלם אותם שוב.
"רק כשהתחלתי לערוך את החומרים שצברתי במשך חודש, גיליתי להפתעתי ש־99% מהשיחות הן עם גברים מבוגרים. זה היה גורף. אמרתי 'איפה כל הילדים, נוער, נשים?'. מה זה העולם הזה שצילמתי?'. חשבתי שבגילי, די, הבנתי שאין לי אבא ושחררתי מזה, אבל הבנתי שהתת־מודע שלח אותי לעסוק במה שמטריד אותי. הבנתי שזה עדיין מפעיל אותי ושאני צריכה לעשות על זה סרט. אומרים שקולנוענים עושים את אותו סרט שוב ושוב. גם אני רוכבת על אותו הנושא, גם סרט וגם מופע", היא צוחקת.
כשחזרת להולנד, ניסית לצלם גם גברים הולנדים?
"זה פחות צלח. קר בחוץ והם פחות ששים לעמוד ולדבר איתך. זה דורש סוג של פתיחות שיש בישראל ואין באירופה. ומעל הכול, הבנתי שהסיפור לא שם. כשאני מראיינת גבר ישראלי בגבעתיים, בגילים שקרובים לגיל של אבא שלי, הוא קרוב יותר להיות אבא שלי, לעומת גבר הולנדי שמשיט את הסירה שלו בתעלות של אמסטרדם".
מה קורה אצלך כשאת מראיינת גברים מבוגרים בגיל של אבא שלך?
"דמות אבהית היא משהו זר לי. כשהתחלתי לראיין את הגברים האלה בגבעתיים היה משהו נורא אבהי כלפיי וזה היה נעים. זו הייתה אינטימיות אבהית שאני לא מכירה. הרגשתי שזה כמו חזרה גנרלית לפני המפגש המיוחל. אני מתאמנת בלפגוש את אבא שלי. חשבתי שאם אפגוש כך וכך גברים, בסוף יהיה לי אומץ לפגוש אותו. שאלתי את עצמי כמה גברים אני צריכה לפגוש ולצלם כדי להרגיש מוכנה, אבל אין מספר באמת. אני שמתי את הגבול במאה".
למה דווקא מאה?
"התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ישראלי שגר באמסטרדם. סיפרתי לו על הסרט שלי, והוא הסביר לי שמה שאני עושה נקרא 'חזרה כפייתית'. זו הדרך שלי להתמודד עם טראומה. הבנתי שזה עלול להפוך להתמכרות, שגם בגבר האלף לא יספיק לי, והחלטתי להגביל את עצמי למאה. עדיין, אני יכולה לשבת פה איתך, להרים את הראש ולהגיד 'איזה מעניין הגבר הזה', אבל אני כבר לא אוציא מצלמה".
נוימן כבר הוציאה כמה סרטים קצרים שזכו לתשומת לב, ובהם "שני אנשים יגיעו עם בלונים" שזכה בפרס בפסטיבל דוקאביב, "איך לעשות חברים אחרי גיל 80", שהוקרן בסינמטק תל־אביב, ו"תוכיחי" שהשתתף בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים בעולם. היא קיבלה מענקים לעוד שלושה סרטים שנמצאים בשלבי עבודה – שניים דוקומנטריים ואחד באורך מלא (פיצ'ר).
ב"פ'צה קוצ'ה" היא תעלה על בימת היכל התרבות לראשונה בחייה כאמנית פרפורמנס ותציג גרסה בימתית ל"מאה גברים". הכלל המחייב היחיד בפורמט של הפצ'ה קוצ'ה (אירוע תרבות יפני במקור, שמשתתפים בו אמנים מתחומים שונים) הוא שהמופע לא יחרוג מ־6:40 דקות.
איך מתרגמים סרט קולנוע דוקומנטרי ליצירה תיאטרלית?
"במופע אני הולכת על הליכון כשמאחוריי מוקרנים קטעים מהסרט. לפעמים אני על במה, מדברת עם הגברים שעל המסך מאחוריי. ההליכון מסמל את זה שאני צועדת במקום ולא באמת מגיעה לאנשהו. כשצילמתי את כל הגברים האלה גיליתי שהסיפור שלי ממשיך דרכם. להרבה מהם יש משפחתיות פגומה. במסע הזה הבנתי שאין באמת פתרון. גם אם אפגוש באבא שלי, זה לא באמת יפתור לי משהו. הבנתי דרך הגברים האלה ללמוד לחיות עם החוסר. כולם חיים עם איזה חור. יום אחד, כשעשיתי חזרות בבית של אחי, הוא עלה על ההליכון במקומי וחיקה אותי 'אני הדס, ואין לי אבא'. נקרענו מצחוק".
פליטה בסאבלט בתל־אביב
נוימן, רווקה, התגוררה בשנתיים האחרונות בקיבוץ ברור־חיל שבעוטף. מאז 7 באוקטובר היא פליטה בתל־אביב, מנסה להבין לאן החיים הולכים מפה. "קצת אחרי שסיימתי את התואר השני בקולנוע, קיבלתי תקציב לסרט קצר מקרן קולנוע דרום. הסרט, 'הספה', הצטלם בשדרות (ונמצא עכשיו בשלבי פוסט פרודקשן), והחלטתי שבזמן שאני מצלמת בדרום, אגור בברור־חיל".
על מה הסרט?
"על בת שחוזרת לגור עם אמא שלה בגיל 40, ואמא שלה לא מבינה מה זו האמנות הזו שהיא עושה. הבת עושה פרפורמנס עם הספה. רוקדת עליה, מתאחדת איתה, ואמא שלה כועסת על זה, לא מבינה את הבת שלה. בלילה הבת שומעת רעשים מהסלון, היא מתקרבת ורואה את אמא שלה מנסה לעשות את הריקוד, מתוך רצון להתקרב לבת ולהבין אותה. זה מה שקורה בין אמא שלי וביני. היא מקסימה ומנסה להבין מה אני עושה. זה לא עריכת דין ולא רפואה, מה זה פרפורמרית? היא שייכת לדור אחר. ועדיין, גם בלי להבין עד הסוף, היא רואה את כל הסרטים שלי.
"כשראיינתי גברים בגבעתיים היה לי נעים, הרגשתי שזה כמו חזרה גנרלית לפני המפגש המיוחל. אני מתאמנת בלפגוש את אבא שלי. חשבתי שאם אפגוש כך וכך גברים, בסוף יהיה לי אומץ לפגוש אותו"
"כשעברתי לקיבוץ כדי לעשות את הסרט הזה השארתי את הדברים שלי בדירת סטודיו באמסטרדם. עד עכשיו לא קיבלתי החלטה ברורה איפה אני חיה. אני הולכת עם עננה מעליי, יש לי אזרחות גרמנית, והגירה היא מאוד על השולחן".
מעניין שכשחזרת מהולנד הרגועה בחרת לגור באזור שהיה מורכב לחיות בו עוד לפני 7 באוקטובר.
"כשגרתי שם כסטודנטית אימצתי אדישות כזו שהכרחית כדי לחיות בעוטף. זה מה שאנשים עושים באזור הזה מהרגע שהם נולדו. את מקטינה אצלך את החוויה, אחרת לא תצליחי לחיות שם ובטח שלא לתפקד. לא תמיד קמים מהכיסא כשיש אזעקת צבע אדום. יש בין 15 שניות לחצי דקה להגיע למקום מוגן, כך שממילא זה לא ישים. אני זוכרת שפעם נפל קסאם במכללה והלכנו לראות אותו והצטלמתי לידו כמו סתומה. כאילו טילים זה נורמלי. זה לא חיים נורמליים בשום צורה".
בבוקר של שמחת תורה התעוררה נוימן בדירתה בקיבוץ מהשיגורים המטורפים. "בשישי בא אליי חבר משדרות והציע שניסע ל'מסיבה ממש מגניבה, לנובה'. עניתי לו שסבבה. הוא אוהב להגיע למסיבות האלה בזריחה, אז ישבנו כל הלילה ודיברנו. חפרנו אחד לשני. בארבע בבוקר אמרתי לו, 'תקשיב, אין לי כוח ללכת'. הוא התקשר אליי אחר כך ואמר לי, 'החפירה שלך הצילה את חיי. חזרתי הביתה לישון'. שעתיים וחצי אחרי שהלך, קמתי מהבומים. התעצבנתי שזה מעיר אותי, סגרתי את החלון וחזרתי לישון. בשמונה וחצי בבוקר קיבלתי מלא שיחות והודעות ממשפחה וחברות. לא היה לי מושג מה קורה, אמרתי להם, 'זה עוד סבב, מה הלחץ?'. אבל אז התחלתי להבין שמשהו קורה. קיבלנו הודעות לא לצאת מהבתים. אני גרה בדירה קטנה וישנה, בלי ממ"ד. אני נמצאת בקבוצת ווטסאפ שיש בה נשים מכפר־עזה ומישהי כתבה שם, 'אני שומעת אותם פה, תתפללו עליי'. שלחתי לה לב. זה היה כל כך מנותק. לא הבנתי מה אני קוראת".
כמה קרוב אליכם המחבלים הצליחו להגיע?
"הם הגיעו לקיבוץ שלידנו, אור־הנר. כיתת הכוננות שלנו נלחמה שם. הצליחו לעצור אותם בצומת שממנו נכנסים לברור־חיל. הערב ירד והתחילה התלבטות בקיבוץ מה בטוח יותר – להישאר או לצאת. התייעצתי עם החמ"ל שלנו ואמרו לי 'לשיקולך'".
והחלטת לצאת.
"הקיבוץ פונה באופן רשמי אחרי שבוע, אבל לי היה ברור כבר באותו לילה שאני לא נשארת שם. בתשע בערב הגעתי לשער. היו שם מלא חיילים ומחסומים. מישהו מכיתת הכוננות אמר לי לא לעלות על כביש 232, אלא לנסוע בכביש עוקף. ווייז לא הבין מה אני עושה, כל דקה אמר לי 'מחשב מסלול מחדש'. כמה סימבולי. זו הייתה נסיעה שקשה לי להיזכר בה. כל שנייה צבע אדום ואני לא יודעת אם לעצור או להמשיך לנסוע. פעם אחת עצרתי ונשכבתי על הכביש. אחר כך החלטתי להמשיך לנסוע. כל טנדר שחולף לידך, את בטוחה שזה מחבלים. כל הדרך הייתי עם חברים בטלפון. בכיתי וצרחתי איתם. בימים שאחרי, התחלתי לשמוע על אנשים שאני מכירה שנרצחו. כשהגעתי לאחי בגבעתיים גיליתי שארזתי את כל הדברים הלא נכונים. למה לקחתי חולצת נצנצים, מה אעשה איתה? ארזתי מבולבלת לגמרי. אחרי שבועיים־שלושה על הספה בבית של אח שלי בגבעתיים, הבנתי שזה סיפור שלא ייגמר בקרוב ושאני צריכה למצוא לעצמי מקום".
מה עשית?
"נכנסתי לאפליקציה 'אירוח מהלב' שמחברת בין בעלי דירות למפונים. זוג מדהים שנסע לארצות־הברית לכמה חודשים נתן לי לגור בדירה שלו בתל־אביב. בהתחלה לא שילמתי. אחרי כמה זמן אמרתי להם, 'תנו לי לפחות לשלם חשבונות', והם הסכימו. הם חוזרים ואני ממשיכה לסאבלט שאני שומרת בו על חתולים. בקרוב אצטרך לקבל החלטות של גדולים, מה אני עושה עם החיים האלה. אני לא סובלת בתל־אביב, אבל לבי בדרום. זה אזור מדהים, אבל אני מפחדת לחזור".
מתחילת המלחמה היא נעה על הקו תל־אביב־דרום הארץ במסגרת האנסמבל של תיאטרון הנגב. "הצטרפתי כשחקנית־פרפורמרית בדיוק לפני שפרצה המלחמה. ביום ראשון, יום למחרת, היינו אמורים להיפגש ולהתחיל חזרות על יצירה שעוסקת בחיים בעוטף עזה. במקום זה עשינו זום והחלטנו שצריך לעבוד עם הקהילות שלנו. במשך חמישה חודשים ירדנו יומיים בשבוע לאילת ויום אחד נוסף לים המלח, לפגוש את המפונים. בין השאר התחלנו לצלם עדויות. זה היה דבר מטורף שלא הייתי מוכנה אליו בכלל. המחיר הנפשי של שמיעת ארבע עדויות ביום היה כבד. היו לי סיוטים בלילה. עכשיו אני עובדת על סרט דוקומנטרי קצר על החוויה הזאת".
"בשישי בא אליי חבר והציע שניסע לנובה. כל הלילה דיברנו, חפרנו אחד לשני. בארבע בבוקר אמרתי לו, 'אין לי כוח ללכת'. הוא התקשר אליי אחר כך ואמר לי, 'החפירה שלך הצילה את חיי. חזרתי הביתה לישון'"
ויש דבר נוסף שנוימן עשתה בשביל תושבי העוטף. כמנהלת אמנותית של סינמטק שדרות בשנה וחצי האחרונות: עברה בין מלונות מפונים והקרינה להם סרטים מהאוסף של הסינמטק. "הסרט שהכי ביקשו ממני הוא 'ההילולה' של שלום אסייג. זו קומדיה על חבורה שנוסעת לקבר הבבא סאלי בנתיבות וחוטפים אותם לעזה. כשהסרט יצא באוגוסט, הוא היה סולד־אאוט, אבל עכשיו? זו הפסיכוזה של האזור, ככה מתמודדים".
הסינמטק בשדרות נפתח בינתיים?
"פתחנו אותו מחדש במרץ. הקרנו סרט תיעודי על שדרות בשנות ה־90, 'רק ככה אני יכול לראות'. אנשים חיכו שנפתח, שאלו מתי זה קורה ונרשמו לאירוע. בפועל האולם היה חצי ריק. מתחת למעטה החגיגיות של האירוע, העצב הורגש. לעובד שלנו, מהצוות הטכני של התיאטרון, יש אח חטוף. איך אפשר להתעסק באמנות ללא רגשות אשם? הנה, עכשיו, אני עוברת על רשימת המנויים שלנו ומוציאה משם את כל מי שנרצח. רק זה חסר, שיתקשרו למשפחה שלו מהטלמרקטינג".
