סיפורה של ניצן מתתיהו (43), בעלת חנות יד שנייה "דה ז'ה וו", נשואה ואם לארבעה (16, 13 ותאומים בני 11), מתגוררת בכפר־חסידים:
"קצת אחרי שהתחלתי לעבוד כמתכנתת בסטארט־אפ, שמתי לב שאנשים זורקים לפח המון דברים שצריך למחזר. הבאתי לקיוביקל שלי חמישה קרטונים והוצאתי מייל לכולם שאפשר להביא אליי דברים – ואני אעביר לאן שצריך. די מהר הצטברו אצלי בקבוקים, פחיות, צנצנות זכוכית וגם מתנות שאנשים קיבלו ולא היו צריכים. שמחתי כשיכולתי לחבר בין מי שמוסר סלקל ומי שבדיוק צריך. תוך זמן קצר הקיוביקל שלי כבר נראה כמו גראז' סייל.
כשיצאתי לחופשת לידה עם הבן השני שלי, ידעתי שלא אחזור - ושהכיוון שלי יהיה קשור לאקולוגיה. התחלתי לסדר קצת את הבית שלי, של אמא שלי ושל חמותי, וגיליתי שהבתים של כולנו מלאים בדברים ממש טובים, שאנחנו ממש לא רוצים. ידעתי שחבל סתם לשים אותם על הפח הירוק, אז התחלתי לצבור דברים. שכנה אחת ראתה, חברה שמעה, וכך נולד העסק שלי. בהתחלה עברתי על בתים של אנשים כדי לדלל אותם, ומצאתי מתנות שאנשים קיבלו לחתונה שלהם, כשהם כבר מחתנים את הילד. הבנתי שלהרבה אנשים אין זמן להתעסק עם פינוי חפצים והרגשתי שאני צריכה לתת מענה לבעיית העודפים בתרבות השפע. אנשים מזמינים מסין דברים הזויים, כמו מברשת שירותים חשמלית או מלחייה רוטטת חשמלית (סתם רוטטת, לא גורסת!) צמיד שיש בו תא קטן לאלכוג'ל וקילו שמשיות נייר קטנות לקוקטיילים.
"הבן שלי זורע צמחים בגביעי מעדנים, ובקופסאות שימורים ריקות הוא מגדל סוקולנטים. אם הילדים רואים קליפות של בננה בפח של הכיתה, זה מוזר בעיניהם"
לפני 11 שנים הקמתי את החנות שלי, במחסן בחצר של הוריי. מאז אנשים שמים אצלי בכניסה לחנות דברים שהם לא צריכים. אני ממיינת, מעבירה לתרומה ומחלקת בין פריטים שאני מוכרת בסכום של 30-3 שקל ובין דברים שמוצעים חינם בחוץ, כמו מכסים לסירים. יש בחנות ספרים, כלי מטבח, צעצועים ועוד. כל מי שבא אומר גג תוך חמש דקות: 'יואו, לדודה שלי היה כזה על הקיר'. אפשר לחשוב שאני משקיעה הרבה אנרגיה בדברים שלא מכניסים לי כסף, אבל דבר שאת מאמינה בו, לא מרגיש כמו עבודה.
גדלתי בכפר־חסידים, אני דור חמישי כאן וכל הילדוּת שלי הייתה בטבע. אכלנו מה שהשכנים שלנו גידלו, לפי העונה: ארטישוק, תירס, פירות הדר, כולם נתנו לכולם. את כל השאריות האורגניות, מה שנקרא קומפוסט, אכלו הברווזים והארנבים שבחצר. כשהייתי תלמידה, אף פעם לא זרקתי מחברות חצי־מלאות בסוף השנה, אלא נתתי את הדפים לאחים שלי, שיציירו עליהם.
כיום כולנו בבית מפרידים בין אשפה רגילה, קומפוסט, נייר, פלסטיק ואריזות, בקבוקים ופחיות שאנחנו אוספים בטיולים. יש לנו קומפוסטר בחצר, שממנו מוציאים דשן לגינה, לעציצים ולעצים שנטענו מסביב לבית.
בחצר אנחנו מגדלים חסה ועשבי תיבול, ובנוסף יש לנו פירות הדר, רימונים וזיתים. אנחנו מקפיאים מיץ לימון לכל השנה, ונותנים את הזיתים לבית בד, יחד עם בקבוקי זכוכית. אנחנו משתדלים לקנות מהחקלאים ופחות מסופרים, ולא קונים ירקות ארוזים בניילון או קלקר.
כמעט כל דבר בבית עובר לשימוש חוזר, כי תהליך המיחזור עצמו לוקח המון משאבים ויוצר נזק. בכל שקית משתמשים אצלנו עשרות פעמים, בגביעי מעדנים הבן שלי זורע צמחים ובקופסאות שימורים ריקות הוא מגדל סוקולנטים. אין אצלנו בבית מגבונים ואין כלים חד־פעמיים. בנוסף, פתחנו קבוצת קח־תן ביישוב ואני בין המנהלות של קבוצת הפייסבוק 'אפס פסולת ישראל'.
הילדים נולדו לתוך זה ואם הם רואים קליפות של בננה בפח של הכיתה, זה מוזר בעיניהם. הם יודעים שכשהם רוצים משהו, קודם כל מחפשים יד שנייה באינטרנט. 95% מהדברים בבית הם יד שנייה! אם לאורך השנים מישהו תהה אם אני עושה את כל זה כדי לחסוך כסף או מחוסר כסף, עניתי שאין לזה קשר לכסף, אני פשוט מנסה להשתמש במה שיש במקום להביא לייצור של מוצר חדש, כי ייצור מוסיף נזק לעולם. אנחנו כן מוציאים כסף, אבל בעיקר על חוויות משותפות, כמו חופשות או שיט, דברים שזוכרים.
שורה תחתונה: נתקלתי בפוסטר שכתוב עליו: 'זו רק כוס אחת (אמרו מיליארד איש)'. כל פעולה קטנה יוצרת השפעה גדולה על הסביבה, כמו אבן קטנה שזורקים לאגם שקט. שאלו את עצמכן כל יום מה הצעד הבא שלכן למען הסביבה".
