הזוג המחויך בתמונות שהעלתה סיון לקס לפייסבוק נראה כמו זוגות רבים אחרים בחדר לידה, שממתינים בהתרגשות להגעת התוספת החדשה למשפחה. הטקסט שליווה את התמונות הבהיר שהפעם הסיפור שונה. "בזמן שכולכן עושות צילומי היריון, אני החלטתי לעשות צילומי גרידה", כתבה לקס. "היריון שלישי שלי תוך שנה. אחד רצה להיות מוזיקאי והתיישב לי על החצוצרה, השני חשב הוא דנידין, לא מצאו אותו ברחם ולתינוק השלישי שלי לא התפצל המוח לשתי אונות, אנחנו קוראים לו 'הילד הלא מפוצל'. כשאמרו לי גרידה, אמרתי - מה זאת אומרת? מה אני, לימון? מה, יגרדו אותי כזה עם כפית? מה אני, אבוקדו? אז הרופאה אמרה שזו שאיבה. שאלתי - איך? עם דייסון? שארק? בייבי שארק? (בייבי שארק, חחח הבנתן?!)".
סיון (33) ובעלה מתן (30) מכפר־יונה כבר עברו שלוש הפלות. הדרך שמצאו להתמודד עם החוויה הקשה משתקפת בתמונות שהעלו, ובנויה מהומור ומשיתוף. “מתן הוא סטנדאפיסט, וההומור, גם הומור שחור, הוא חלק מהחיים שלנו", אומרת לקס, שחקנית, שכותבת הצגה על הנושא. “הכנתי את הפוסט הזה בחדר ההכנה לניתוח. הצטלמנו, נתתי למתן הוראות, והוא פרסם אותו ואת התמונות שלנו כשכבר הייתי בחדר הניתוח. הוא העלה אותו בשמי ב'מאמאצחיק' כי הרגשתי ששם יקבלו את ההומור שלנו בהבנה. עכשיו אני חושבת להעלות אותו בעוד מקומות, כי חשוב לי להעביר את המסר".
מה המסר?
"קודם כול, לשתף. לעומת המקרים הקודמים, הפעם שיתפתי, וזה הקל מאוד את ההתמודדות".
בהיריון הזה הגיעה לקס לשבוע ה־15, "הכי רחוק שהגעתי”, היא אומרת. "אבל אחרי שני ההריונות הקודמים שהסתיימו בהפלה הרבה קודם לכן, הייתי מלאה בחרדות. ההיריון נראה תקין אבל לא הרשינו לעצמנו לשמוח עד הסוף. כל הזמן חששתי שמשהו יצוץ, ובסוף זה קרה. בשקיפות העורפית גילו שהמוח לא התפצל לשניים, והעובר לא היה שורד. הלכתי לרופאה שלי בוכה, היא שלחה אותי למומחה, וכולם הסבירו לי שאין פה סימן שאלה. או שההיריון יסתיים לבד או שהעובר ימות אחרי הלידה. לפחות שמחנו שאין התלבטות, המצב היה חד־משמעי”.
אמרתי לרופא, 'כבר עברתי היריון מחוץ לרחם, היה לי שק היריון בלי עובר והיה עובר שלא התפתח טוב. תגיד לי מה עוד יכול לקרות, כדי שאדע למה לצפות'
מה קרה הפעם שהוביל אותך להבין את הכוח של השיתוף?
"אני שומרת על הפרטיות שלי. בהפלה הראשונה לא סיפרתי לאף אחד, בהפלה השנייה שיתפתי חברה והיא סיפרה לי שגם לה היו שתי הפלות. פתאום הבנתי שזה לא קרה רק לי. שיתפתי עוד מישהי וגם לה זה קרה. ועדיין, בגדול הייתי בדיכאון במיטה, אני והכרית. הכי עזרה לי שיחת טלפון מדודה שלי, שגם אותה שיתפתי. יש לה ארבעה ילדים, אבל לקח לה ארבע־חמש שנים להיכנס להיריון. השיחה עם מישהי שעברה את זה, שמבינה מבפנים את מה שאני עוברת, הצליחה להרים אותי מהמיטה. אני מניחה שהיא אמרה לי את מה שכולם אומרים: 'יהיה בסדר', 'את תצליחי', אבל מפיה זה נשמע אחרת. קמתי, בישלתי, סידרתי, כיבסתי, חיבקתי את בעלי. הבנתי שאני צריכה להיות דודה שלי לנשים אחרות שמרגישות לבד, כי זו הרגשה נוראית. לדבר עם מי שחוותה דבר כזה זה כל כך מנחם, מחמם, מחזק ומשחרר. לא צריך לספר יותר מדי, היא פשוט יודעת. לכן בחרתי להיות האישה הזאת. נתתי את הטלפון שלי לכל מי שרוצה לפרוק או לבכות".
מאיפה נבע הקושי לשתף לפני כן?
"יש משהו בודד מאוד בהתמודדות הזאת. אנחנו נשואים שנה וחצי, והרבה אנשים שואלים, 'מה עם ילדים?'. הרגשתי שמסתכלים לי על הבטן, שאני מאכזבת את העולם, את בעלי ואת עצמי. כאילו הגוף שלי לא מתפקד, אני לא תקינה. הרגשתי לא נעים לשתף והלא נעים הזה נובע מבושה. הגוף שלי לא עושה את מה שהוא אמור לעשות, אני לא עומדת בציפיות, לא מתפקדת כמו שאני אמורה. הרגשתי לבד, שמסתכלים עליי כעל מוזרה, שחושבים מה לא בסדר בי, ששופטים. חששתי שירחמו עליי, אני לא רוצה רחמים, אני עוברת את מה שאני צריכה לעבור”.
שיתפתי את כל העולם - אנשים שאני מכירה ואנשים שאני לא מכירה - קופאית בסופר, מישהי שישבה לידי באוטובוס. מישהי ברחוב שאלה אותי מה שלומי, אז אמרתי לה, 'אני עוברת הפלה, ואיך את?'
מה קרה אחרי השיחה עם דודתך?
"שיתפתי את כל העולם - אנשים שאני מכירה ואנשים שאני לא מכירה - קופאית בסופר, מישהי שישבה לידי באוטובוס. הייתה מישהי ברחוב ששאלה אותי מה שלומי, אז אמרתי לה, 'אני עוברת הפלה, ואיך את?'. הרגשתי צורך לדבר על זה כל הזמן ודיברתי עם כל מי שרצה לשמוע, כדי שאולי במקרה אני אפול על מישהי שעוברת את זה. הכול עם צחוק, הומור הוא כלי חשוב בעיניי. אחרי ההיריון מחוץ לרחם, למשל, בעלי אמר לרופא, 'מה היריון מחוץ לרחם? אני שמתי את מה שצריך במקום הנכון'. ואחרי ההפלה השלישית, כשהגענו למומחה, אמרתי לרופא, 'כבר עברתי היריון מחוץ לרחם, היה לי שק היריון בלי עובר והיה לי עובר שלא התפתח טוב. בוא תגיד לי מה עוד יכול לקרות, כדי שאני אדע למה לצפות'. אנחנו כל הזמן מנסים לצחוק מהסיטואציה. גם הרעיון לפוסט התחיל מבדיחה. אמרתי לחברה בצחוק שכולן מעלות צילומי היריון ולידה, ואני אעלה צילומי גרידה. אבל מהר מאוד החלטתי שזה רעיון טוב".
אילו תגובות קיבלת?
"רק תגובות מפרגנות. קיבלתי כ־100 הודעות מנשים שסיפרו לי את הסיפור שלהן. כתבה לי אישה שעברה לידה שקטה בחודש התשיעי, ואמרתי לה, 'אני כלום לידך'. כתבתי לה שתנסה להתחזק עם שני הילדים שכבר יש לה, אבל שום דבר שאומר לה לא יכול לנחם. ההודעות האלה עשו לי הרבה, כי צריך לדבר על זה, ונשים מרגישות כל כך לבד. פתאום קרובת משפחה, שהיום היא בהיריון, סיפרה לי שהפילה תאומים בחודש הרביעי, ואנחנו בכלל לא ידענו. רק הרגשנו שהיא חמוצה ולא נחמדה. מי ידע שהיא מפוצצת בהורמונים ושהיא עברה כזה דבר? זו לא הדרך לעבור דבר כזה. צריך לדבר את זה. נכון, בהתחלה זה קשה ומאתגר, אבל פתאום את רואה שאנשים בכלל לא שופטים אותך, שהם אמפתיים, עוטפים ותומכים, פשוט צריך לשתף. המון אנשים שאני בכלל לא מכירה חיזקו אותי, עודדו אותי ואיחלו לי הרבה דברים טובים. אישה שאני לא מכירה אמרה לי שהיא עושה הפרשת חלה ושהיא תברך אותי. שלחו לי מתנות, בעיקר פיג'מות. יש לי היום פיג'מות לכל החיים".
נראה לך שאנשים מגיבים לאובדן היריון באופן שונה מאשר לאובדן תינוק?
"זה מפתיע, אבל הרגשתי שאנשים באמת מקבלים את האובדן הזה כאמיתי, גם אם הילד עדיין לא נולד. בהתחלה הרגשתי שאף אחד לא מבין ולא יבין אותי. היום אני מבינה שאנשים מבינים כמה שהם יכולים, אבל מי שבאמת יכול להבין זה מי שעבר את זה. לי דווקא עזרה המחשבה שאם זה כבר קרה, עדיף שזה קרה עכשיו, ולא אחרי שכבר החזקתי תינוק שבוכה ומחייך. לא יודעת אם זה פחות כואב, אבל זה עדיף”.
נשמע שלמרות שזו הפעם השלישית שעברת הפלה, התמודדת טוב יותר מאשר בשתי הפעמים הקודמות.
"העובדה שזה קורה לנו בפעם השלישית נוראית אבל מחשלת. אני כבר יודעת שאם חלילה זה יקרה שוב, אני אעבור את זה. גיליתי שאנחנו הנשים חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ככה נבראנו, אנחנו גזע חזק רגשית שיכול להכיל את הדבר הזה. אני מאמינה שלא משנה כמה עוד אעבור, אני אצליח, כי אני חזקה מעצם היותי אישה. הפעם גם דיברתי. זה הבדל עצום. כשאת מבינה שכל כך הרבה נשים עוברות את זה, את מרגישה נורמלית. את מבינה שזה חלק מהחיים.
אגב, הפוקוס הוא על האישה, אבל חשבתי על זה שגם לגברים מגיעה תשומת לב באירוע כזה. נכון שלבעלי אין רחם ולא הוא עבר את הגרידה, אבל גם הוא עבר אובדן וחש תחושות קשות. צריך לזכור גם את בני הזוג".
