סיפורה של שירלי קרייר, בת 45, גרושה ואמא לארבעה (14, 12, 9, 8), בזוגיות עם ליאת (אמא לשניים), מתגוררת בחריש
"את בעלי הראשון הכרתי כשהייתי בת 22. אחרי שירות צבאי כתצפיתנית בגבול לבנון עזבתי את בית ההורים בחיפה, עברתי לגור בקיבוץ בית־אורן וניהלתי בית קפה. הוא היה בן קיבוץ ומבוגר ממני ב־12 שנים. אדם מיוחד ומוכשר שעבד כמהנדס, אך גם היה מוזיקאי וניגן על גיטרה ופסנתר. היינו מאוהבים בטירוף. אחרי שנתיים ביחד, ב־2001, התחתנו. הספקנו להיות נשואים ארבעה חודשים עד שלילה אחד התעוררתי והוא לא היה במיטה. יצאתי לחצר שלנו לחפש אותו. ראיתי שהוא הניח את טבעת הנישואים על השולחן, ואז ראיתי שהוא מת. ידעתי שהוא נפש מיוסרת, אבל הייתי ילדה צעירה שחשבה שהאהבה תעלים לו את כל הכאב.
"לילה אחד התעוררתי והוא לא היה במיטה. יצאתי לחצר לחפש אותו. ראיתי שהניח את טבעת הנישואים על השולחן ואז ראיתי שהוא מת"
הייתי שבר כלי ואז עלו בי שאלות רוחניות. התחלתי לקרוא ספרי יהדות וללכת להרצאות של רבנים. זה חיזק אותי. התחלתי תהליך עדין של חזרה בתשובה. טסתי לאוסטרליה וניו־זילנד ושם התחלתי לתת גז על התהליך, לברך ולשמור שבת. בגיל 28, ארבע שנים אחרי שהתאלמנתי, הכרתי את בעלי השני שהיה בגישושי חזרה בתשובה. הכרנו בלימודי רפואה משלימה במרכז לימודים חרדי. עד שהכרתי אותו סירבתי לשמוע על שידוכים. הייתי בטראומה. אבל הוא נגע לי בלב. תוך שלושה חודשים התארסנו, ואחרי חצי שנה התחתנו בחתונה נפרדת למהדרין. לאורך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים.
נולדתי בכרמל, בחיפה, לאבא רב חובל ב"צים" ולאמא שהייתה עקרת בית. יש לי שתי אחיות גדולות ואני הקטנה. לא ראיתי את אבא שלי הרבה כי הוא היה בהפלגות, אבל בחגים ובחופשים הפלגנו איתו וזכיתי לבקר בהמון מקומות בעולם. זה היה בית חילוני, ששומרים בו יום כיפור ופסח. אחרי שחזרתי בתשובה ההורים שלי התרגלו לכך שהבת שלהם הולכת עם חצאיות עד הרצפה, ואחרי הנישואים - גם עם מטפחות. הייתי דתייה מאוד, התפללתי שלוש פעמים ביום והלכתי לשיעורי תורה. מי שהיה אז בעלי ואני טיפלנו ברפואה משלימה והוא גם היה אברך בכולל. היינו חלק מקהילה ברסלבית בחיפה, וכשרב הקהילה החליט לעבור לחריש, כל הקהילה, כולל אנחנו, עברנו איתו. בחריש הקמתי בית ספר לבנות. זה דרש מלחמה וככה נכנסתי לפוליטיקה המקומית. הייתי ראש המטה של אחד המתמודדים, וכשהוא נבחר לראש מועצת חריש, ב־2013, מוניתי להיות העוזרת שלו.
"בהתחלה הורדתי את כיסוי הראש ועברתי לסרט על הראש. השמלות הארוכות והרחבות הוחלפו בשמלות שיקיות של מעצבות דתיות"
החלטתי לעזוב אחרי שנתיים וחצי בתפקיד. לא היה לי קל כאישה חרדית ונשואה להיות בעולם גברי. הדיבור פתוח, יש לחיצות ידיים וחיבוקים, ואני שומרת נגיעה. הרגשתי שהפוליטיקה, שאינטרסים ושקרים הם חלק ממנה, לא מתאימים לעולם הרוחני שלי. באותה תקופה מערכת היחסים שלי עם בעלי התערערה. הוא הפסיק להיות דתי כבר קודם, הוריד את הציצית, הכיפה והפאות. הילדים גדלו בבית שבו אבא שלהם חילוני לגמרי ואמא מקפידה על קלה כחמורה. הם עדיין למדו במוסדות החינוך הברסלביים של הקהילה שלנו. החלטתי להתגרש ושברתי את הראש מה לעשות עם עצמי. באחד הלילות עלה לי רעיון לפתוח חנות של חומרי יצירה בחריש, שייערכו בה גם חוגים וסדנאות אמנות. קראתי לחנות 'שירלי'ס'.
במקביל להתחלה החדשה שלי, לפני שלוש וחצי שנים יצאתי בשאלה. זה היה תהליך ארוך. בהתחלה רק הורדתי את כיסוי הראש המלא, ועברתי לסרט על הראש. השמלות הארוכות והרחבות הוחלפו בשמלות שיקיות של מעצבות דתיות. אמרתי לעצמי שאני אוהבת את היהדות ומחוברת להשם, אבל אני לא צריכה את התחפושות האלה. נחנקתי מהן. הילדים הועברו לבתי ספר של הזרם הדתי־לאומי. בשלב הבא עברתי למכנסיים והפסקתי לשמור שבת (אם כי עד היום אני לא עובדת או עושה מלאכות בבית בשבת). אני ממשיכה לברך על אוכל ושתייה ושומרת כשרות באופן מלא. דיברתי עם הילדים על התהליך שאני עוברת, והם ביקשו לעבור לבית ספר חילוני. למרות שפחדתי שיֵצאו מהבועה הדתית, אפשרתי את זה.
"ליאת ואני הפכנו לחברות. בשבתות נסענו לטייל עם הילדים, בערב היינו נפגשות על כוס יין. התחלתי להרגיש אליה משהו וזה היה הזוי"
ואז הכרתי את ליאת. כבר הייתי גרושה שנתיים, עסוקה בעסק החדש ובילדים. יצאתי לדייטים עם גברים והשתעממתי. לפני שהכרתי אותה הייתי הכי סטרייטית בעולם. אני זוכרת שכשנשים התחילו איתי במסיבות זה לא דיבר אליי ולא משך אותי והייתי עונה שאני לא בקטע. הגעתי ליום הולדת של חברה, ופגשתי את ליאת. הנוכחות שלה מאוד בלטה באירוע וחשבתי שהיא יפה. אחרי כמה ימים פגשתי אותה ליד החנות שלי והתחלנו לדבר. זה גלש לשיחת נפש וגילינו שאנחנו נפשות תאומות. חיפשתי קייטנה לילדים שלי לאוגוסט, וליאת אמרה שהיא פנויה לשמור עליהם. כל בוקר הבאתי אותם אליה וכל אחר צהריים החזרתי אותם ממנה. היא סיפרה לי שהייתה נשואה לגבר 12 שנה ושיש לה שני ילדים ממנו. אחרי שהתגרשה היא נכנסה למערכת יחסים עם אישה. הפעם זה סקרן והלהיב אותי. התלהבתי ממנה בטירוף והרגשתי שזה הדדי. הפכנו לחברות. בשבתות נסענו לטייל עם הילדים, בערב היינו נפגשות על כוס יין. התחלתי להרגיש אליה משהו, וזה היה הזוי בשבילי.
התחלנו להתנהל כאילו אנחנו בזוגיות בלי שאנחנו בכזו. היו בינינו פלרטוט ומחמאות. כל בוקר ליאת הייתה כותבת לי בוקר טוב ומוסיפה לב. אחרי ארבעה חודשים כאלה נסענו ביחד באוטו, וסוף־סוף פתחנו את הלב וסיפרנו מה אנחנו מרגישות אחת כלפי השנייה. התוודינו שהתאהבנו. החלטנו להיות ביחד. אני זוכרת שחזרתי הביתה ושאלתי את עצמי אם לאהוב נשים היה קיים אצלי תמיד או שזה חיבור נקודתי עם ליאת. אני חושבת ששתי התשובות נכונות. אני מאמינה שכדי שזה יוכל לקרות, משהו היה צריך להיות חבוי בי. תוך שבועיים כבר סיפרתי לילדים. חשבתי שתהיה שיחה קשה בגלל הרקע הדתי שלנו, אבל הילדים שכבר אהבו מאוד את ליאת התרגשו ושמחו מאוד. משם הכל קרה מהר מאוד. עברתי לגור בדירה שכורה בבניין של ליאת, דלת מול דלת. פחדתי פחד מוות מהמעבר הזה, אבל החלטתי ללכת עליו וזו התגלתה כהחלטה טובה. כבר שנתיים וחצי אנחנו ביחד. הילדים שלנו חברים טובים ועוברים בין הדירות. כששואלים אותם בבית הספר מה טיב הקשר ביניהם, הם עונים 'אחים לא בדם'. כל לילה אנחנו ישנות אצלה או אצלי וממשיכות ביחד לעסק שלי, שאותו אנחנו מנהלות ביחד. כשהילדים שלנו יעזבו את הבית, נאחד כתובות. בינתיים עשינו קעקוע משותף. כל אחת קעקעה את האות הראשונה של בת הזוג על האצבע. מבחינתנו, זו טבעת הנישואים. הייתי נשואה פעמיים ואהבתי את שני הבעלים שלי, אבל זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שלמה ושהגעתי לנחלה שלי".
שורה תחתונה: "למזלי, הבנתי שאני חייבת ללכת עם האמת שלי בחיים ולא לראות אף אחד ממטר, כי אחרת אני אחיה חיים שאני לא רוצה".
