זהו. חתמנו על דירה חדשה. ביולי נעזוב את הבית שגרנו בו עשר שנים. ניפרד מהמקום שאליו הגעתי בתור אמא מפוחדת לשני תינוקות ושממנה אני יוצאת אמא מפוחדת פי אלף לשני טרום מתבגרים. זאת הדירה שבה אהבתי ושנאתי וניקיתי ולכלכתי אלף פעמים. הדירה שבה רבנו בצעקות והרגשנו לא נעים מהשכנים. ואז השלמנו גם בצעקות, כדי שהם ידעו שהכול בסדר. הדירה שבה התפוצץ צינור מים בבוידעם והציף את כל הציורים ששמרתי מהתיכון. זה הבניין שבו הייתי חברה של כל השכנים, אבל עם השנים כולם התחלפו והפכו לאנשים של שלום־שלום. זאת הדירה שבה פעם בשנה סידרתי מחדש את כל הרהיטים כדי להכניס קצת אנרגיה חדשה, אבל מה שנכנס זה בעל ושני ילדים שעמדו בסלון ואמרו: "עוד פעם אמא השתגעה". זאת הדירה שמדי שנה רציתי לעזוב, כי היא ישנה ומכוערת ומתפוררת, ומדי שנה אמרתי, אבל היא זולה והמיקום שלה מעולה. האמת היא שנשארתי בגלל שעם כל יום שחלף היא הייתה יותר ויותר הבית שלי.
אבל עוד מעט יורידו את הבניין וירימו במקומו גוש בטון עם דירות יוקרה, אז אין ברירה. הפעם אנחנו חייבים לעוף. במשך חודשיים חיפשנו משהו חדש. ראינו דירות יקרות מדי עם לובי שיש בו ספות שאף אחד אף פעם לא יושב עליהן, ראינו דירות ישנות עם מחילות של טרמיטים במשקופי העץ. ראינו בעלי דירות שהבטיחו לנו שיחזרו אלינו ואז התאיידו כמו אחרי דייט גרוע. דיברנו על כסף, התווכחנו על תנאים, ניסינו להבין מה הכי חשוב לנו. המרחק מבית הספר? החניה? הקומה? אנחנו כן חייבים מחסן? לא חייבים מחסן? ולמה כולם מתעסקים עם כיווני אוויר? בכל מודעה מציינים את כיווני האוויר. דירה מלפני קום המדינה עם אמבטיה שכל המנדט הבריטי התקלח בה, אבל העיקר שיש בה 17 כיווני אוויר. למי אכפת מזה? מה זה בכלל הכיוונים האלה? בחיים לא קרה שנכנסתי לדירה חדשה והתקשרתי בגאווה לכל מי שאני מכירה ואמרתי: אל תשאלו כמה כיווני אוויר יש כאן! לא חשוב. העיקר שבסוף מצאנו דירה סבבה במחיר סבבה. אמנם אין ספות בלובי כי אין לובי, אבל נדמה לי שנחיה עם זה. אני די בטוחה שיש בה את כל הכיוונים שצריך.
נכון הקטע הזה שכשאת בהיריון כל מה שמעניין אותך זה הלידה, ובשנייה שאת יולדת, כל מה שמעניין אותך זה הנקה? אז קחו את הדימוי המקסים הזה: בשנייה שאת מוצאת דירה, כל מה שמעניין אותך זה הובלה. דיברתי עם כל הסוגים של המובילים. דיברתי עם "את חייבת להתקשר לזה שהעביר לי כבר שמונה בתים, הוא מדהים". דיברתי עם סתם איזה מישהו שמצאתי בפרסומת בפייסבוק. היו מובילים זולים מדי, היו מובילים יקרים מדי. ומה עם האריזה? נו, מה איתה? כן לארוז לבד? לא לארוז לבד? רק זה העסיק אותי במשך שבוע שלם. בכל פעם שיצאתי לרחוב, כל מה שראיתי זה קרטונים. האם לשלם סכום מטורף כדי שיארזו לי את הבית בגלל שאני קמצנית, או לעשות את זה בעצמי כמו בן אדם שהוא יותר קמצן מאשר עצלן? אל תשכחו להירשם לניוזלטר המרתק שלי ולגלות את כל התשובות לשאלות המשמעותיות בחיי.
ועכשיו מגיע החלק הכי מבאס: לחכות לתאריך של המעבר. ועוד במלחמה. מאיפה אני יודעת מה יהיה עד שנעבור? אין לי מושג. האם חזבאללה ירימו את הבניין הישן שלי על טיל? ואולי את הבניין החדש? ואולי את שניהם? בתקופה שאי־אפשר לדעת מה יהיה מחר, גברת ליאת יושבת ומתכננת חודש קדימה. אחלה. איך אני אוהבת להכניס לחץ וחרדות לחיים שלי, פשוט תענוג. "בקושי נשאר לי זמן ליהנות מהשבועות האחרונים בדירה המכוערת והישנה שהפכה לבית הכי משמעותי שאי פעם היה לי", אמרתי לאבנר בצעקות. חשוב שהשכנים ידעו, הרי גם הם יתגעגעו.
