מי שהקשיב לאחרונה לרדיו לא יכול היה להתחמק מהשיר המרגש של מירי מסיקה, "הו ארצי מולדתי", שבו היא מבכה את ארצה האהובה שאמנם הלכה לה פייפן, כפי שאמר אריק איינשטיין לפניה, אבל הנה מלאכים בירוק כבר סוחבים את השמש אל השמיים ותכף יעלה כאן האור.
"זה שיר על אהבה למרות, ולא על אהבה בגלל, בדיוק כמו השיר של שאול טשרניחובסקי שנושא את אותו שם", היא מסבירה. "אצל טשרניחובסקי למרות שהר הטרשים קירח, הוא אוהב את הארץ ללא תנאי, וגם פה - בתוך כל המוות וההרג התגלה האור הגדול של העם עצמו. ההתנדבויות, הערבות ההדדית, האנשים שהקריבו את עצמם ויצאו גם בלי פקודה להציל אנשים שהם לא מכירים, זה דבר מטורף. כי כמה ש־7 באוקטובר היה באמת חשוך, העם - בדגש על העם - הוא באמת יוצא דופן ומלא באור".
מירי מסיקה מצטלמת לשער אשה
(צילום: שמוליק דודפור)
איך השיר הגיע אלייך?
"אני מכירה את אליה רוסיליו, שכתב את השיר, מגיל צעיר. אמרתי לו, 'איזו מתנה נתת לי'. אני קצת בהלם מקבלת הפנים שהשיר קיבל: הוא היה שיר השבוע בכמה תחנות רדיו, ותוך יומיים צבר כמעט מיליון צפיות. אנשים פשוט העבירו את זה מאחד לשני".
בואי נחזור ל־7 באוקטובר. כמעט היית בקיבוץ בארי באותו בוקר.
"קבעתי עם חברתי הטובה כרמית, שגרה בבארי, שאני באה אליה לחג המשק בקיבוץ, היא רק שכחה שהיא בכלל נוסעת עם כל המשפחה לקפריסין. התקשרתי לתאם לפני, והיא אמרה לי, 'אני בקפריסין, אבל תיסעי, הבית ריק, תבלי עם הבנות בחג המשק'. לא רציתי לנסוע כשהיא לא שם, אז נסעתי עם הבנות תמר (13) ויובל (10) לבית מלון בהרצליה, וככה, בהחלטה של רגע, ניצלו חיינו, כי מהבית שלה לא נשאר כלום".
מכל מה שקורה לנו, עם מה הכי קשה לך?
"הכול קשה כי אנחנו נלחמים על הקיום שלנו, אבל אני הכי מוטרדת מהמצב שלנו בעולם, אני לא ישנה מזה. אני מוצאת את עצמי יושבת בלילות ועונה לפרו־פלסטינים מכל העולם, גם ממדינות כמו לבנון וסוריה. המצב כל כך קשה, זה כמו שאנסו מישהי ואז גם לא מאמינים לה, זה אונס כפול".
אחרי שכיכבת במחזמר "ביקור התזמורת" בלונדון, יצא לך להשתתף בהסברה מול פרו־פלסטינים באנגליה?
"בוודאי, אני עוסקת בזה הרבה. רק בינואר השתתפתי בעצרת תמיכה בישראל בכיכר טרפלגר בלונדון, בהשתתפות עשרות אלפי אנשים. הזמינו אותי לשיר אבל התעקשתי גם לדבר עם הקהל, שלחלקו הגדול לא היה מושג מי אני. סיפרתי להם על דרור אור, חבר שלי מבארי, שחטוף בעזה - אז עוד חשבנו שהוא בחיים, רק ביום ההולדת שלי גילינו שהוא נרצח כבר ב־7 באוקטובר. עמדו שם אנשים עם דגלי ישראל ודגלי איראן, ואמרתי להם, 'נעשה את זה הכי פשוט - אם אכפת לכם מדמוקרטיה, מזכויות אדם, מנשים ומלהט"בים, אתם צריכים לעמוד לצד ישראל כנגד החמאס. אם באמת אכפת לכם מהעם הפלסטיני, אתם צריכים להתייצב לצד ישראל כנגד חמאס".
ב־8 באוקטובר היה אמור לצאת אלבום קונספט של מסיקה, המוקדש לשירים ולכתבים של אסי דיין. "הספוטיפיי כבר היה מוכן, מישהו מחו"ל עשה את המיקסים, לא ישנו כל הלילה כדי להספיק - ואז הכול נגנז", היא מספרת. "נוציא את האלבום ביום ההולדת של אסי בסוף נובמבר, בתקווה שיהיה פה כבר שקט. פשוט הכול עכשיו באי־ודאות, המדינה בהמתנה וגם אני על הולד כרגע: עד שהחטופים יחזרו, עד שתיפסק הלחימה, עד שהמפונים יחזרו הביתה, עד שיהיה איזשהו אופק, כי הכול נראה חסר משמעות.
"את יודעת, לפני שהתפרסמתי שרתי בחתונה של חגי אבני ז"ל, חבר כיתת הכוננות של בארי, שהיה בין הראשונים שנרצחו. ואני זוכרת שאחרי החתונה הוא צלצל לרדיו וביקש שישמיעו אותי כי אני הזמרת הכי טובה בארץ. תראי איזו תמימות. כל החלומות שלי מתגמדים לעומת החלום שהחטופים כבר יחזרו הביתה".
בגלל זה בחרת לבטל את ההופעות שלך בערב יום העצמאות, ובמקום זה להופיע בהתנדבות בכיכר החטופים?
"העובדה שהם עדיין שם לא נותנת לי מנוח ומדירה שינה מעיניי ברמה של חנק. אני יכולה להיות חולה מזה ממש, פיזית. לכן היה לי חשוב להיות שם עם המשפחות. כתבתי פוסט שהשנה ביטלתי את כל ההופעות שלי ביום העצמאות, ואחד האתרים עשה מזה כותרת שאני לא אופיע יותר בכלל עד שכל החטופים יחזרו. אנשים התקשרו אליי בדאגה ושאלו אם הפסקתי להופיע. אז לא הפסקתי להופיע. בקרוב תהיה הופעה בהיכל התרבות וגם ב'קו רקיע' בפארק אריאל שרון, ומתוכננת לי הופעה נוספת עם הפילהרמונית אחרי שהראשונה הצליחה מאוד".
איך היה לך בצילומים להפקת הטרנדים שלנו?
"היה לי קשה מאוד כי אני לא אוהבת להצטלם. לעשות פוזות למצלמה זה לא אני. אני אוהבת מאוד להיות אופנתית, אבל אין לי את זה בשיט. אני אוהבת לחגוג את הנשיות שלי, אבל אין לי את היכולת להשקיע בזה. שנים הלכתי לחנויות וחיפשתי שלושה דברים: קודם כול את מה שעולה עליי, ואחר כך את מה שלא משמין אותי ואת מה שמחמיא לי. גם אם אני אוהבת נצנצים אני אלבש שחור, כי השחור מחמיא. די, אני לא שם, אין לי כוח להתעסק בזה".
עד כמה התחברת לטרנדים בהפקה?
"אהבתי את הצבעוניות, כי כשאני עצובה לא בא לי שחור. אהבתי את השמלה של ויוי בלאיש, שמלה צהובה ענקית ומתנפנפת, שמסמלת גם את החטופים וגם את השמש, האור והתקווה".
הריאיון המלא עם מירי מסיקה מתפרסם בגליון "לאשה, החדש, השבוע בדוכנים
איפור: הלן אמויאל, שיער: יוסי פקנייב, ע. צלם ועיבוד תמונה: מיכל ישראלי
