"אין כמו לגדול במשפחה מרוקאית בארץ"
5 צפייה בגלריה
לי ולילדים יש דרכון קנדי, אבל אנחנו כאן". מימין וקסמן בילדותה
(צילום: אלבום פרטי, שי פרנקו)
אמא שלי, סימה כהן, הייתה היפית מרוקאית בת 20 מירושלים, כשפגשה יום אחד בעיר העתיקה את ריצ'רד וקסמן, תייר יהודי מקנדה בן גילה. הם התאהבו והתחתנו בארץ בחתונה יהודית ואז עברו לגור בטורונטו, עיר הולדתו של אבי. זמן קצר אחרי זה אמי נכנסה איתי להיריון, ונולדתי בקנדה תחת השם מיה ג'ניפר וקסמן. למעשה, עד היום זה השם שלי בתעודת הזהות והמשפחה שלי קוראת לי מיה. איגי זה שם החיבה שלי מהתיכון.
"כשהייתי בת שש הגעגועים של אמא לארץ הלכו וגברו. היא מיצתה את הקור הקנדי, התגעגעה להורים שלה ורצתה שאגדל בישראל. לאבא שלי לא היה עניין לגור בארץ, אז הם נפרדו והיא עלתה רק איתי. תחילה גרנו בבית הוריה בשכונת בקעה בירושלים ובהמשך בדירה לידם.
"בחודשים הראשונים בארץ ההתאקלמות הייתה קשה. לא ידעתי עברית, דיברתי רק אנגלית, והיו לי רק בגדים מקנדה שנחשבו מאוד מוזרים כאן לעומת הגופיות, השורטס והסנדלים. רשמו אותי בהתחלה לגן כדי שאלמד קצת עברית, והילדים צחקו עליי, הרביצו לי - כל הדברים הטובים. אני זוכרת היטב גם את ההתחלה של כיתה א'. כבר ידעתי עברית אבל עדיין דיברתי במבטא כבד והילדים לא הפסיקו ללעוג לי. חזרתי הביתה ואמרתי שעד שאני לא לומדת לדבר עברית כמו כולם, אני לא חוזרת לבית הספר. תוך שבועיים למדתי לדבר בלי מבטא, חזרתי ללימודים ומאז הכול הסתדר.
"עם אבא שלי המשכתי לשמור על קשר רופף, בעיקר טלפוני. בגיל 12 נסעתי אליו כדי לחגוג איתו ועם הוריו את בת המצווה שלי בקנדה. הייתי שם שלושה שבועות, ולצערי זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. חודשיים לאחר מכן הוא נהרג בתאונת דרכים.
"למרות קשיי ההתאקלמות הראשוניים כבר מהרגע הראשון זיהיתי את היתרונות העצומים שיש לישראל על פני קנדה. אהבתי מאוד את מזג האוויר: בקנדה, גם כדי ללכת למכולת היינו צריכים לפלס את הדרך בשלג כבד. כאן אהבתי מאוד את העובדה שחם ויש אור לאורך רוב שעות היום. בקנדה הייתי הרבה יותר לבד, כי לא רק שהייתי בת יחידה, הייתי אז גם נכדה יחידה. בארץ היו לי המון בני דודים שגרו לידי, הייתי משחקת איתם, ישנה איתם, ופתאום היו הרבה 'אחים' סביבי. גם אהבתי מאוד את הסבים שלי מצד אמא. בכלל, אין מה להשוות בין משפחה קנדית למשפחה מרוקאית מהארץ מבחינת החום, המטעמים ושמחת החיים.
"אני לרגע לא מצטערת על ההחלטה של אמא שלי לעזוב את קנדה ולגדל אותי פה. מעולם גם לא חשבתי 'מה היה קורה אם הייתי נשארת בקנדה מבחינת קריירה'. הפכתי לזמרת בזכות החברים שפגשתי בתיכון. ייתכן מאוד שאם הייתי נשארת בקנדה, בכלל היה לי עיסוק אחר. פרחתי בארץ ואני שמחה מאוד שאת רוב הילדות שלי העברתי בישראל. לי ולילדיי יש גם דרכון קנדי, אבל אנחנו כאן כי באמת אין כמו ישראל".
השיר הכי ישראלי בעיניי: "הלילה הוא שירים" של תרצה אתר וחנן יובל. שיר מדהים שתמיד מרגש אותי. אני אוהבת כל כך את הדיוק שבו ובעיקר את השורה: "הלילה אינו רק חלום ושמיים, לפעמים הוא תפילה למחר אחר".
"הוריי השאירו מאחוריהם חיים טובים מאוד"
אסתר רדא, בזוגיות עם הסקסופוניסט גל דהן, אמא לשני בנים (3,9)
5 צפייה בגלריה
"השיר האמהרי הראשון שהגיע למצעד הפזמונים היה שלי". למטה: רדא בילדותה
(צילום: דניאל קמינסקי, אלבום פרטי)
הוריי עלו לישראל במסגרת 'מבצע משה' כמה חודשים לפני שנולדתי. איתם עלה אחי הבכור סלומון, שהיה אז בן חמש. בניגוד לאחי שהיה צריך ללמוד את השפה ולהתאקלם בארץ חדשה, לי הכול היה קל יותר. הוא גם זוכר יותר את המסע לישראל, בעוד שאני ניזונתי רק מסיפורים.
"ההחלטה שלהם לעלות לישראל נבעה מציונות גרידא וזו ממש לא הייתה החלטה של מה בכך. הם השאירו מאחוריהם באתיופיה חיים טובים מאוד. הם היו חקלאים, היו להם שם שדות, עדר, בית יפה ולא ידעו מחסור. כדי להגיע לישראל הם היו צריכים לעבור מסע של שנה שבמהלכו נדדו לסודן ושם המתינו חודשים במחנה פליטים עד שאנשי המוסד חילצו אותם. כל התמונות המוכרות של הרעב והחולי של בני העדה, זה לא מאתיופיה אלא ממחנה הפליטים. אבל מבחינת הוריי, להגיע לישראל היה שווה הכול.
"בארץ הם התיישבו בקריית־ארבע, וזמן קצר אחרי זה התגרשו. אבי נישא בהמשך מחדש והביא ילדים נוספים לעולם. אני ואחי גדלנו אצל אמי, וחלק גדול מהזמן בילינו בבית של סבי וסבתי, שעלו איתנו וגרו לידנו. אמי עבדה בשלל עבודות, בין היתר בקטיף או כפועלת ייצור במפעל, אבל אף פעם היא לא חשה מרמור. להפך, היה לנו בית מסורתי, עם הרבה מוזיקה אתיופית, אוכל אתיופי ובעיקר הורגשה בו תחושה של קדושה ושמחה שהגענו לארץ האבות והגשמנו חלום של דורות קודמים.
"לשמחתי, כשהייתי ילדה לא נתקלתי בגזענות, בטח לא בקריית־ארבע. בשכונה שלנו היו אתיופים, מזרחים, אשכנזים והייתי חברה של כולם. כשהייתי בת עשר עברנו לנתניה ושם אני זוכרת שהופתעתי מזה שיש חלוקה לקבוצות: קבוצה של הרוסים, קבוצת המרוקאים, קבוצת הקווקזים, קבוצת האתיופים. אבל אני סירבתי להכניס את עצמי לתוך הגטו הזה והיו לי חברים מכל הקבוצות.
"מאחר שכבר מגיל חודשיים שמו אותי בפעוטון, דיברתי מההתחלה עברית ואמהרית שוטפות, עד שבגיל שש החלטתי להפסיק לדבר אמהרית. אמא שלי מספרת שפתאום אמרתי לה שתדבר איתי רק עברית. לדעתי זה נבע מבלבול, הרגשתי שאני צריכה לבחור ובחרתי להיות כמו הרוב. אבל תמיד הייתי גאה בעדה שלי וזה הלך והעמיק ככל שהתבגרתי. הבנתי שאני לא חייבת לבחור, שזה לא 'או או' אלא 'גם וגם'. זה בא לידי ביטוי בהמשך בקריירה המוזיקלית שלי.
"מאז ומתמיד אהבתי לשיר וידעתי שאני רוצה להיות זמרת. כשהייתי ילדה קטנה שרתי בעיקר שירי בית כנסת, כשהייתי נערה גדלתי על MTV, ובמסגרת השירות שלי בלהקה צבאית שרתי שירים ישראליים. אבל כשהתחלתי ליצור מוזיקה ולעבוד על האלבום הראשון שלי, היה לי חשוב ליצוק לשירים שלי את כל מי שאני. האלבום השלם, שיצא ב־2014, כלל גם שיר אחד Nanu Nay, שהגיע למקום השביעי במצעד הפזמונים והיה השיר הראשון באמהרית בהיסטוריית המצעד. אין ספק שהעושר התרבותי המטורף שיש כאן בארץ, הודות לאנשים שהגיעו ממקומות שונים, הופך את ישראל למדינה כל כך ייחודית בעיניי".
השיר הכי ישראלי בעיניי: "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור וקורין אלאל. שרתי אותו במסגרת הלהקה הצבאית וגם ב־2017, כשראש הממשלה בנימין נתניהו אירח את ראש ממשלת אתיופיה, ד"ר אבי אחמד עלי ואשתו. לצערי השורה 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת', רלוונטית תמיד".
"הוריי הגיעו לקצה היכולת להסתיר את יהדותם"
אבי היה בן 15 כשעלה עם משפחתו מאיראן בסוף שנות ה־60, ואמי הייתה בת 16 כשמשפחתה עלתה מאיראן בתחילת שנות ה־70. זה היה עוד לפני המהפכה, אבל הם רצו לחיות במדינה חופשית וציונית והגיעו לקצה גבול היכולת להסתיר את יהדותם. הם הכירו בארץ, התאהבו והתחתנו. למרות ההתאקלמות הקשה הם הצליחו לבנות פה משפחה ועבודה ולשמור על המסורת. תחילה גרנו ברמלה ולאחר מכן ברמת־השרון. גדלתי בבית פרסי לחלוטין, והזיכרונות שלי הם בעיקר דרך המוזיקה ודרך הקול והעיניים של סבתי שרונה, שהיא זמרת מדהימה שלא הצליחה להגשים את עצמה באיראן. היום היא כל כך שמחה שיש הרבה מוזיקה במשפחה.
"כשהייתי ילדה הוריי סיפרו לי תמיד על פרס היפה, מלאת הקסם, התרבות והשפע, וככל שהתבגרתי אני זוכרת איך גיליתי שאיראן כבר לא כמו שהייתה. הסיפורים שלהם, על המולדת שהשתנתה מקצה לקצה, חזרו ונשנו בזמן שניסיתי לדלות מידע על שורשיי ולהבין כמה עמוק הכאב על כך שאני לא יכולה לבקר באיראן.
"ההיעדר הביא אותי לחיפוש שורשים דרך הנשים במשפחה וגם דרך הנשים המושתקות באיראן, שאינן יכולות להיחשף ולשיר. להן אני שרה היום ואיתן אני יוצרת מוזיקה בחשאי. שני האלבומים האחרונים שלי, 'ז׳אן' ו'ROYA', הם אלבומי מחאה ואהבה לנשים האמיצות שיצאו לרחובות בחיפוש אחר חיים טובים יותר. בדיוק כשמחאות החיג'אב באיראן החלו, יצא האלבום המשותף שלי עם אמניות איראניות שאיפשר להן ליצור ולהיות מי שהן חולמות להיות. בשקט־בשקט הן יצאו מאיראן לפגוש אותי ואת הלהקה שלי מישראל, ובמשך עשרה ימים, באולפן מחתרתי באיסטנבול, הקלטנו את האלבום.
"כיום אני מופיעה בארץ ובעולם עם המוזיקה הפרסית ומעבירה את הסיפור של איראן וישראל דרך הצלילים (ב־30.5 יש לי הופעה בהיכל התרבות בתל־אביב, ב־4.6 בצוללת הצהובה בירושלים, ובקיץ אני יוצאת לטור באירופה). הפעילות הכי ישראלית בעיניי היא לשאת את העבר לתוך המציאות שלנו: דווקא היום ודווקא כישראלית - לייצא את המוזיקה שלי מפה בראש מורם".
השיר הכי ישראלי בעיניי: "סליחות" בביצוע יהודית רביץ (מילים: לאה גולדברג, לחן: עודד לרר). "מדובר בשיר חשוף שלא מצניע את התפתחות היחסים בין האוהבים, את הדיוק של הקרבה ביניהם וגם של כל אחד בפני עצמו. השורה 'וגופך לי מבט וחלון וראי' מדברת אליי במיוחד, היא מטאפורה לכך שכל אדם בחיי הוא כמו מראה שמשקפת אינטימיות ופתיחות. לגדול בבית פרסי שמרני ולבחור באינטימיות ובפתיחות - זה מה שישראל נתנה לי".
"לא יכולתי להישאר בלונדון ולשמוע שאני 'יהודייה מלוכלכת'"
סי היימן, גרושה, אמא לשני בנים (33, 23)
נולדתי בקיבוץ בית־אלפא בשם סמדר, לאבא נחום (נחצ'ה) היימן, שעבד ברפת אבל אהב יותר מכול מוזיקה ועסק בהלחנה, ולאמא דליה, שעבדה כגננת. אבא היה איש מיוחד. ביום עשה את עבודתו בקיבוץ ובלילות היה הולך לצריף ליד הר הגלבוע כדי לנגן, ושם ביקרו אותו חברים תל־אביבים כמו חוה אלברשטיין והפרברים. כל הקיבוץ הרים על זה גבה, אבל הוא היה איש עם חלומות. הוא גם נהג לטוס לחו"ל לעשות מוזיקה. עד היום אני לא יודעת איך היה לו כסף לזה, אבל כנראה הוא היה כל כך נחוש, שהוא פשוט מצא דרך. ואז, קצת לפני מלחמת ששת הימים, עוד לפני שמלאו לי שש, הוריי החליטו לעבור לצרפת איתי ועם אחותי בילי, שגדולה ממני בחמש שנים.
"גרנו בבית בכפר קטן ליד פריז שהיו בו גינה, עץ דובדבנים, אופניים, כלבים. הכול היה די פסטורלי. למדתי בבית ספר ישראלי בפריז שאת רובו אכלסו ילדים של שגרירים ושליחים. הכול היה בעברית וזה היה נהדר. אבא שלי הפך להיות שם המורה למוזיקה ומי שארגן את כל המופעים, ואני זוכרת שבתקופה זו הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות זמרת: בכל פעם שעשו טקס בבית הספר התנדבתי לשחק ולשיר.
"בגיל תשע אבא החליט שעוברים ללונדון וזו כבר הייתה חוויה קשה מאוד. לונדון הייתה עיר אנטישמית וגזענית. מאחר שלא הייתה לי אנגלית מספיק טובה כדי להתקבל לבית ספר פרטי, שובצתי בבית ספר ציבורי שבו היהודים והישראלים דורגו בתחתית הרשימה, אחרי השחורים, הפקיסטנים, ההודים והנפאלים. אלה היו שלוש שנים איומות. הילדים קיללו אותי ועיוותו את שמי הפרטי בכוונה. זו הסיבה שברגע שיכולתי לשנות את שמי בתעודת הזהות, הפכתי ל'סי'.
"לקראת גיל 12 כבר הייתי ילדה חולה בנשמה, ילדה שלא רוצה לצאת מהמיטה וללכת לבית הספר כי היא פוחדת מהמכות שהיא תקבל, חוששת מלשמוע שוב שקוראים לה 'יהודייה מלוכלכת'. אני זוכרת היטב את היום שבו הייתי בחדר שלי, כשבחוץ ירד גשם נוראי, ושמעתי את אבא שלי מלחין את 'כמו צמח בר'. יצאתי מהחדר ואמרתי להוריי שאני רוצה לחזור לקיבוץ. הם אמרו שהם מתכננים לחזור לישראל תוך שנה, אבל לא לקיבוץ, אלא לירושלים ושהם מסכימים שעד אז אחזור לארץ.
"הגעתי עם אמא שלי שעזרה לי להתאקלם ואז שבה ללונדון. אח של סבא שלי, יחיאל, ואשתו גיזלה חיו בקיבוץ בית־אלפא, והוחלט שאגור איתם עד שהוריי ישובו לקחת אותי. ההתחלה הייתה קשה. הילדים שגדלתי איתם היו שונים מאוד ממני, וכל השפות שדיברתי - עברית, אנגלית, צרפתית - התערבבו לי. אבל היה לי ברור שזה הצ'אנס שלי לחזור להיות שוב צברית ולרוץ יחפה בשדות כמו כולם. הצטרפתי לתנועת הנוער השומר הצעיר ובהמשך הייתי מדריכה מצליחה בתנועה בבית־שאן.
"הוריי החליטו להישאר בלונדון, ומאחר שיחיאל וגיזלה היו מבוגרים ועייפים ואני הייתי ילדה סוררת, הוחלט למצוא עבורי משפחה מאמצת, ועברתי לגור אצל יענק'לה ויעל קליין המקסימים בקיבוץ, שגידלו אותי בחום.
"כשהייתי בת 16 בילי חזרה לארץ ועברה להתגורר בבית בירושלים, שהוריי קנו בזמן שהותם בחו"ל. החלטתי לעזוב את בית־אלפא ולגור עם אחותי. בירושלים נרשמתי לבית ספר אקסטרני אבל לא הסתדרתי בו, ובגיל 17 בחרתי להתגייס לצבא. רציתי מאוד להתקבל ללהקה צבאית אבל סורבתי, בטענה שיש לי קול נמוך וצרוד - זה לא סוד שבזכות הקול הזה שלי עשיתי קריירה (ההופעות הקרובות שלי ב־23.5 ב'המרתף של רוזנר' בכפר־סבא, וב־3.6 בבר 'קניה 4' בירושלים).
"בצבא שובצתי ביחידת עוקץ של הצנחנים. זכיתי לשרת ככלבנית לוחמת ונבחרתי לחיילת מצטיינת. אם החזרה שלי לארץ בגיל 12 הצילה אותי בפעם הראשונה, השירות הצבאי הציל אותי בפעם השנייה".
השיר הכי ישראלי בעיניי: "כמה טוב שבאת הביתה" בביצוע אריק איינשטיין (מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: שלום חנוך). השורה מתוכו 'בית זה אומר כבר הכול' - אומרת הכול".
