סיפורה של דיאנה מציק (51) מרמת־השרון, בעלת בית ספר לאופנה וסטיילינג, אמא לשתיים (שש, חודש):
בספטמבר לפני שנה, ימים ספורים לפני שהמלחמה פרצה, קיבלתי אימייל ששינה את חיי לנצח. זה היה אימייל מבית החולים אסותא על העובר המוקפא שנותר לי ממחזור הטיפול של לילי, הבת שלי, היום בת שש. כבר השלמתי עם העובדה שיש לי בת אחת, אבל אז קיבלתי החלטה לנסות ולהרות שוב.
כשהייתי בהיריון הראשון רופא הנשים אמר לי, 'מגיעות לפה נשים בנות 50 פלוס ואני לא מבין את זה'. גם אני לא הבנתי. והנה, אני מגיעה לגיל הזה ומוצאת את עצמי באותו מקום. אגב, אני עדיין חושבת שזה טירוף.
הייתי תל־אביבית בליינית במשך שנים, וילדים לא היו בסדר העדיפויות שלי. יותר רציתי בן זוג מאשר ילדים. הכול השתנה בגיל 40, כשהגעתי לניתוח להסרת שרירנים מהרחם. הרופא שניתח אותי אמר לי שאם אני רוצה ילדים, אני חייבת להיכנס עכשיו להיריון. הבנתי שנגמר לי הזמן, לא רציתי להגיע למצב שאצטער על ההחלטה לא להביא ילדים. ברגע שהיה אפשר, התחלתי טיפולים, ובטיפול הרביעי הריתי.
עד אז בכל טיפול שלא הצליח התבאסתי, אבל גם הרגשתי הקלה כי הייתי אמביוולנטית לגבי התהליך. ואז, בשבוע השמיני הייתה לי הפלה. לראשונה הבנתי שאני ממש רוצה את הילד הזה. ב־2018, כשהייתי בת 45, לילי נולדה.
לא פשוט להיות אמא אחרי שנים של רווקות, אבל מגיע רגע שבו את אומרת: איך לא עשיתי את זה קודם? הרגשתי סיפוק, הגעתי למקום של שלווה נפשית. פתאום גם העסק שהקמתי, בית ספר ללימודי סטיילינג אישי לנשים, התחיל לתפוס תאוצה.
"הכול הלך מהר, את כל הבדיקות קבעתי מעכשיו לעכשיו. אפילו לא הייתי צריכה להסיר את השרירן. החזירו לי את העובר ונקלטתי"
בכלל לא חשבתי על עוד ילד. אמא שלי, שעוזרת לי המון, חלתה בסרטן השד והבריאה, וזה גרם לי לחשוב איך אסתדר לבד. כשלילי הייתה בת ארבע אחי נפטר מסרטן הריאות, והטרגדיה הזו החלה לעורר אצלי את הרצון בילד נוסף, אבל עדיין לא הייתי סגורה על זה. החיים היו מעניינים מדי בשביל לעשות צעד בכיוון.
קצת לפני גיל 50 אמרתי: השנה משהו חייב לקרות, או זוגיות או ילד. לא יודעת מאיפה זה בא לי. שני הדברים נראו לי מופרכים באותה מידה. לא הייתי באפליקציות להיכרויות, ואפילו לא הייתי בטוחה אם נשארו לי עוברים מוקפאים מהתהליך עם לילי. לא זכרתי, הדחקתי.
ושוב החיים החליטו בשבילי. בקיץ שעבר התגלה שיש לי שרירן גדול. התייעצתי עם פרופסור בכיר והוא אמר שצריך להוציא את הרחם. הרגשתי נורא. בראש השנה שלחתי מייל לאסותא לבדוק אם יש לי עוברים. כעבור שבועיים הגיע המייל: יש לי עובר אחד. הייתי בשוק. החלטתי לחזור לרופא שטיפל בי, לראות אם בכלל אפשר להיכנס להיריון. לא היה לו תור פנוי. קבעתי לרופא אחר ונסעתי לבית החולים להביא מסמכים. במקרה נתקלתי ברופא שלי שם, והוא סידר לי תור אליו מהיום למחר.
הכול הלך מהר, את כל הבדיקות קבעתי מעכשיו לעכשיו. אפילו לא הייתי צריכה להסיר את השרירן. החזירו לי את העובר ונקלטתי. אני לא יודעת אם להיות בת 70 כשהילדה שלך מסיימת תיכון זה הכי נורמלי, אבל מה נורמלי בכלל?
להיות בהיריון במהלך מלחמה זה לא קל. את חושבת לאיזה עולם את מביאה את הילדה, ועם זאת אי־אפשר לחיות בארץ הזו בלי להיות אופטימית ולהאמין שדברים יסתדרו לטובה.
מבחינה פיזית, ההיריון השני היה הרבה יותר קשה. המשכתי לתפקד כרגיל, עד שבחודשים האחרונים כבר היה לי קשה ללכת. הייתי במעקב של היריון בסיכון, כמובן בגלל הגיל וגם בגלל הרחם המנותח. אי־אפשר שלא לחשוב כמה דברים יכלו להשתבש בדרך. לשמחתי, הסכנות הידועות של רעלת או סוכרת לא פגשו אותי.
נויה בת חודש עכשיו. אני לא יכולה להגיד שאני מוכנה לבילוי בגינות שעשועים ולריצות אחריה. בטח לא אתמסר לחלוטין לגידול שלה כמו שעשיתי עם לילי. ההורים שלי עוזרים לי מאוד, הם היו זקוקים לבשורות טובות אחרי הטרגדיה שפקדה אותנו עם המוות של אח שלי. עוד מעט אחזור לעבודה, והם ישמרו על נויה פעם בשבוע.
אני בונה על זה שבעתיד תהיה לי עזרה גם מאחותה הגדולה. בכל מקרה, כרגע קשה לי לראות כל כך רחוק. אנחנו בשלב הגזים ומקווה שנעבור אותו מהר".
שורה תחתונה: "אני לא חושבת שההיריון שלי צריך להוות דוגמה לנשים אחרות. כל אחת צריכה להחליט מה נכון לה".
