אני והבן שלי עומדים במעבר חציה. הרמזור אדום. אנחנו מחכים. ומחכים. ומחכים עוד קצת. זה כביש ראשי. לוקח זמן. חצי דקה. דקה. הילד מתחיל לאבד סבלנות. אני אומרת לו, אין מה לעשות, אסור לחצות באדום. אישה שעומדת בצד השני של הכביש מנצלת כמה שניות בלי מכוניות ועוברת לצד שלנו בריצה. אני משתגעת מזה. היא רואה שיש ילד במעבר חציה, ובכל זאת היא עוברת באדום. מה אכפת לה שהוא לומד ממנה? הוא שקוף מבחינתה. זה אפילו לא עובר לה בראש. מה שקורה במעבר חציה נשאר במעבר חציה. קצת אחריות כלפי הזולת? לא בבית ספרנו ולא בכבישי ארצנו. כשהיא מגיעה לצד שלנו אני שומעת אותה אומרת לתוך הטלפון שלה, כן, אהוב שלי, אני תכף מגיעה הביתה. ואנחנו עומדים ועומדים, והרמזור אדום ואדום.
מכונית עוצרת לידנו. אישה פותחת את החלון ואומרת לי, איפה זה עזריאלי. בלי שלום, בלי סליחה, בלי סימן שאלה. כנראה יש לי פרצוף של מודיעין. הרמזור מתחלף. הילד שלי אומר, אמא, ירוק. בואי נעבור. האישה מרימה אליי את הטלפון שלה, מראה לי נקודה על המפה ואומרת, איפה זה. אני מסבירה לה. זה לוקח זמן, כי זה בקצה השני של העיר. הילד כועס עליי. אמא, נו כבר. הגבר שיושב לצידה אומר לה, אמרתי לך שאנחנו לא בכיוון, לוחץ על הגז והם מגזגזים משם. בלי שלום, בלי תודה, ומתברר שגם בלי עזריאלי. הרמזור שוב אדום. גם הפרצוף שלי. לא הספקנו לחצות. אנחנו חוזרים לחכות עוד חצי דקה. ועוד דקה. ועוד דקה.
לאחר תקופה הרמזור שוב ירוק ואנחנו חוצים ונכנסים לחנות בגדים. הילד רוצה להסתדר לבד. אני אומרת לו, אין בעיה, תבחר מכנסיים ותשלם. אני עומדת מחוץ לחנות ומסתכלת עליו. הוא עומד בתור. יש מישהי אחת לפניו. לוקח לה זמן. היא ממלאת טפסים. אולי החנות מחלטרת בתור משרד הפנים, לא יודעת. כשהיא מסיימת הילד שלי ניגש למוכרת ומגיש לה את המכנסיים ואז מישהי שעומדת מאחוריו כנראה נזכרת שהיא צאצאית של מלכת אנגליה ושכל השטות הזאת של התור ממש לא לרמה שלה, ופשוט נעמדת לצידו ומדברת עם המוכרת, עושה תנועות של אני־רק־שאלה. שוב הילד שקוף. הוא עומד שם בדממה. עדיין אין לו את הכלים כדי להעיר את תשומת לבה לעובדה שהוא קיים. גם לי אין יותר מדי. הלוואי שהיו לי, אבל אני פחדנית. לא רוצה עימותים. מעדיפה להפסיד מאשר להתווכח. אז זה מה שאני אעביר לילדים שלי, תבוסתנות במרחב הציבורי? איך הם ישרדו כאן, במדינת איפה־זה־עזריאלי?
אבל זה יבוא, וזה מה שמפחיד אותי. החספוס יבוא. הילדים שלי ילמדו בשביל מה יש להם מרפקים. הם יבינו שלא כולם נחמדים. שמלבד אלה שדופקים אותם במחירים - הרמאים הפעילים - יש גם את הרוב הדומם. כל אלה שהם אנשים טובים בסך הכול ולא עושים עניין מזה שהם נדחפים, או צופרים, או מתנהגים מגעיל ליד ילדים. אלה שלא אומרים תודה, או סליחה, או בבקשה. ולא בגלל שהם רעים, סתם בגלל שככה זה, וזהו. ואני לא רוצה שירמסו את הילדים שלי. אני לא רוצה שהם יהיו חלשים במדינה קשה. הם חייבים להצמיח קוצים, אין ברירה. אבל הלוואי שהם ימצאו את האמצע. שיזכרו להיות בני אדם, גם כשממש בא להם לחצות את הכביש באדום. שיסתכלו טוב אם יש שם איזה ילד שמסתכל עליהם. הם לא שקופים בעיניו. יש להם תפקיד בחיים שלו. הם חשובים. הם דוגמה.
>> לטור הקודם: ואז בום. דקירה ברגל. כל הירך שלי בערה. חטפתי שלבקת חוגרת
