רקפת סויסה־פישר, בת 48 ממושב שומרה, נשואה בשנית, אם לחמישה (23, 21, 17, 14, 9), דוורית כפרית ב"דואר ישראל" ורכזת נוער ביישוב. מתגוררת בימים אלה בפקיעין החדשה:
"הבגדים התמלאו עש"
"כשפרצה המלחמה בדרום, היינו בהלם. במשך תשעה ימים נשארנו בבית במושב שומרה שבגליל המערבי במצב של פחד. בלילות כיבינו אורות וסגרנו תריסים, תדרכנו את הילדים מה לעשות אם קורה משהו והכנו מזרנים, תאורה ומים במקום מסתור. את המזרן הזוגי שלנו הנחנו ליד חדרי השינה של הילדים הקטנים, כי הם פחדו וכל רעש קטן בחוץ העיר אותם. ב־16 באוקטובר הודיעה לנו המועצה האזורית שיש צורך להתפנות מהיישוב. תוך חצי שעה ארזנו מזוודה ויצאנו.
"בשלב הראשון הגענו למלון 'גומא' במושבה מגדל. התמקמנו שם בשלושה חדרים והיינו במלון במשך שמונה חודשים. במהלך התקופה הזאת הייתי רכזת נוער במלון, באמצעות משרד הרווחה. עבדתי מבוקר עד ערב, כדי לארגן לילדים ששהו במקום סדר יום. בנוסף, התנדבתי לתפקיד רכזת קהילה וארגנתי תרומות ואירועים למפונים.
"לילדים שלי היה קשה ללמוד לאורך התקופה, רק בן ה־17 הצליח איכשהו להגיע למבחני הבגרות. פעם בכמה זמן נסענו לשומרה, כדי להביא דברים מהבית, אבל בשלב מסוים כבר לא היה מה להביא. הבגדים בארונות התמלאו בעש, הכול ילך לפח. הבית מאוד מוזנח עכשיו ומדכא מאוד להגיע אליו.
"לחיות במלון במשך שמונה חודשים זה לא דבר קל. לא נשארים אותם בני אדם שהיינו. יש כאלה שהופכים לעצבניים יותר, לחסרי סבלנות. הם רק מחפשים עם מי לריב. אחרים הופכים להיות אפטיים.
"הייתי צריכה להשגיח בשבע עיניים על הילדים, לוודא שהם במקום טוב. שמענו על בני נוער מפונים שהגיעו לאלכוהול, לסמים ולזנות. זה מפחיד.
"חוץ מכל זה, את עמוד התווך של המשפחה, כולם צריכים אותך, ואין לך דקה של שקט לעצמך. את מגיעה למצב שבו את מאבדת את עצמך ואף אחד לא מבין אותך.
"הייתי צריכה להשגיח בשבע עיניים על הילדים, לוודא שהם במקום טוב. שמענו על בני נוער מפונים שהגיעו לאלכוהול, לסמים ולזנות. זה מפחיד"
"לפני כחודשיים כבר לא יכולנו להמשיך לחיות במלון. הבית שמצאנו בפקיעין החדשה הגיע אלינו ממש משמיים. חברה אמרה לי: 'את חייבת לראות את הבית הזה, לפני שהוא נחטף'.
"השכירות עולה 12,000 שקל לחודש, לא כולל חשמל ומים. יש מצוקת דירות קשה. בעלי בתים ודירות מנצלים את התקופה כדי לעשות קופה, שזה ממש לא הוגן. אמנם זה לא הבית שלנו, אבל זה טוב יותר מבית מלון. אין אחד שלא רוצה את הבית שלו ואת המיטה שלו.
"מבחינת עבודה, נשארה לי רבע משרה בדואר ואני מחפשת עוד עבודה. הסופרמרקט שהיה לבעלי ולי נסגר חודש אחרי תחילת המלחמה".
מאיפה את מקבלת כוחות לתמוך במשפחה ובכולם?
"כשאני מצליחה לשבת בשקט עם עצמי ועם המחשבות שלי, זה נותן לי כוחות. כשכל המשפחה יחד, אני מתחזקת מזה.
"בעלי אומר, 'בואי ניסע לצימר', אבל אני לא רוצה לראות שום צימר או מלון. אני רוצה רק לשתות קפה בשקט בסלון, בלי לדאוג לאף אחד אחר ובלי שינקו ויבשלו בשבילי.
"הנשמה שלי עייפה. אני יודעת שנחזור הביתה לשומרה, אבל גם חוששת: איך אתן לילדים שלי להסתובב בחצר?".
"איבדתי הרבה חברים"
שוהם אל בוחר, בת 21 ממושב שומרה, חיילת משוחררת, לומדת איפור, מתגוררת בימים אלה בפקיעין החדשה.
"הייתי מש"קית לוגיסטיקה בגדוד 77 שבחטיבה שבע, הגדוד תפס את הקו בעוטף עזה. ב־7 באוקטובר הייתי בחופשת חג בבית. התעוררתי בשש וחצי בבוקר מההתראות של החמ"ל וישר שלחתי הודעה לבסיס, כדי לדעת אם צריכים אותי וכדי לשמוע מה שלום החברים שלי. בקושי ענו לי, היו שם המון נפילות של טילים והקליטה נפלה. רק בערב הצלחתי לדבר עם המפקד שלי, שאמר שעדיף שאשאר בבית עד למועד השחרור שלי, בנובמבר. למחרת נודע לי מי מהגדוד נרצח. איבדתי הרבה חברים והיה לי ממש קשה. כשהגיע תאריך השחרור שלי, ביקשו ממני לצלם את תעודת החוגר הגזורה ושלחו לי בווטסאפ אישור שחרור מצה"ל.
"אחרי תקופה ארוכה יחד עם המשפחה, החלטתי להגשים חלום וללמוד איפור. עכשיו אני לומדת פעם בשבוע בחיפה. זה קצת מעודד אותי אחרי התקופה הקשה שעברתי".
