בחודש שעבר עלה לכותרות סיפור מקומם מאין כמוהו: חיילת בת 19 הגיעה שוב ושוב לרופאים עם תלונות על בחילות, הקאות וכאבי בטן חזקים. פעם אחר פעם הם פטרו את זה בתשובות מבטלות כמו 'אלה כאבי מחזור' או 'שתי מים ותנוחי'. כשהראתה את רגליה הנפוחות, הרופא שלח אותה לאורתופד. אף אחד לאורך הדרך לא העלה על דעתו שמדובר בתסמיני היריון שניתן לגלות בבדיקת דם או שתן פשוטה. האבסורד המשיך כשבביקור האחרון אצל הרופא, במה שהתברר מאוחר יותר כשבוע ה־39 להיריון, הוא כתב בסיכום הביקור, "בטן קשיחה וקשה. חשד לבקע טבורי". ימים ספורים לאחר מכן, כשכאבי הבטן התגברו בצורה ניכרת, עד שלא עמדה בהם, הגיעה לחדר המיון ושם התברר שמדובר בצירי לידה. כעת היא תובעת את צה"ל במיליונים על היריון בעוולה.
עם פרסום המקרה החל שיח על המושג "גזלייטינג רפואי", שם חדש לתחושות ישנות. עצוב לומר שכנראה אין בנמצא מטופלת שהגיעה לרופא ולא נתקלה לפחות פעם אחת ביחס מזלזל, מבטל, מקטין ומפקפק במה שהיא כמטופלת מרגישה וחווה עם הגוף שלה. "גזלייטינג" בכללו נכנס לשיח הציבורי בשנתיים־שלוש האחרונות, לתיאור יחסים רעילים והרסניים בעולם הזוגיות. המונח "גזלייטינג", עמעום הדעת, מתאר מצב שבו אדם מפעיל אמצעים פסיכולוגיים כדי לשבש את תפיסת המציאות של האחר, לגרום לו לפקפק בעצמו, בהתנהגותו, בהחלטותיו ולעתים אף בשפיותו. הערעור המתמשך גורם לקורבן לחוש בלבול, חרדתיות, תלותיות וכרסום בערך העצמי ובביטחון העצמי.
עוד בלאשה
ד"ר ליאור שחר, מומחית ברפואת משפחה, סוציולוגית רפואית ומרצה לרפואה ומגדר, מסבירה שגזלייטינג רפואי כלפי מטופלות הוא כמעט דבר שלא יכול שלא לקרות, בהתחשב באופן שבו מדע הרפואה החל, כמדע של גברים. "גברים עסקו בו וחקרו אותו. הנחקרים גם הם היו גברים. הייתה מחשבה שנשים במחזור, בהיריון ומיניקות והן לא מתאימות למודל המדעי. כל ניסוי צריך לחזור עליו באותם התנאים. כפועל יוצא של זה, ממחקרים שהתבססו על גברים הוציאו מסקנות שיושמו גם על נשים. הרבה פעמים אלה מסקנות לא נכונות או לא מדויקות. היום, כשכבר מתחילה להתבסס רפואה מגדרית, יש, למשל, כינוי לאופן שבו רופאים ביטלו בעבר תסמיני התקף לב אצל נשים שהיו שונים מתסמינים של גברים: "תסמונת יענטל", על שמה של היהודייה הקוטרית, עקרת הבית שצריכה להירגע או רק לנוח.
"בספרות הסוציולוגית המקצועית כבר משתמשים באופן מפורש במילה 'גזלייטינג' כשרוצים להראות את האופן שבו אנשי ונשות רפואה מבטלים, ממעיטים או מזלזלים בסימפטומים של קבוצות מוחלשות כגון נשים, שחורים ולהט"בים".
8 צפייה בגלריה
ד"ר ליאור שחר. "לפעמים עוברות שנים של כאב וסימפטומים לא מטופלים"
(צילום: אביבית אייזקסון)
מעבר לחוסר הנעימות במפגש עם רופא שמקטין או מבטל את התלונות של מטופלת, יש עוד נזקים?
"גזלייטינג רפואי גורם לנשים לפקפק בתחושות של הגוף שלהן. כשאומרים לנשים שסובלות במשך שנים מסימפטומים אמיתיים, שמה שהן חוות זה נפשי, שזה בראש שלהן, שהן מגזימות, זה גורם לערעור עמוק מאוד של הקשר בינן ובין גופן. הן מפסיקות לסמוך על התחושות שלהן. אני רוצה לומר לקולגות שלי שלהגיד למטופלת 'זה לא קיים' או 'זה פסיכולוגי', כי לא מצאתם סמן בבדיקות מעבדה, בצילום או בבדיקה גופנית, זה להגדיל מאוד את הסבל והמצוקה שלה. הנזק הבא שאתם עושים הוא להשאיר אותה בלי מענה. לפעמים עוברות שנים של כאב וסימפטומים לא מטופלים, פספוס אבחנות והיעדר טיפול הולם".
גזלייטינג רפואי יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחום התמחות ובאינספור וריאציות. בחרנו להתמקד בשלושה מופעים שונים, שדרכם ישתקף הגזלייטינג הרפואי שנשים חוות מצד המערכת: כאב, פריון ולידה ושמנופוביה.
תסמונות כאב: את סתם מתפנקת ורוצה תשומת לב
קורל פלר (30), חולה בתסמונת הכאב הכרוני (CRPS), סבלה גם היא מאי־אמון וחשדנות מצד המערכת הרפואית, עד שזכתה לבסוף באבחון המיוחל. "התגייסתי כבחורה בריאה לטירונות שבסופה הייתי צריכה להמשיך לקורס מש"קיות חינוך. במהלך תיזוז בטירונות, ריצה לעץ הקרוב בחמש שניות, עשיתי תנועה לא נכונה והרגל הסתובבה לי. היא התנפחה, בערה והיו לי כאבי תופת. לא היה אפשר להתעלם מאיך שהיא נראית. הגעתי אחרי שבוע לאורתופד במיון בית חולים. הוא נגע ברגל, סובב אותה, הכאיב ואמר שאי־אפשר לצלם מרוב שהרגל נפוחה, אבל באותה נשימה אמר שאין לי שום דבר, שאני מפונקת ושאני רוצה פשוט לנוח בבית. חזרתי הביתה עם אופטלגין. אמא שלי ואני התחלנו לעבור מרופא לרופא. בשלב הזה כבר ראיתי שמונה־תשעה רופאים, שנגעו ובדקו כשאני צורחת ולפעמים גם מקיאה מהכאב. מה ששמעתי מהם היה שאני מחפשת רחמים ותשומת לב וכמובן שהכל בראש שלי".
מתי סוף־סוף קיבלת אבחנה רפואית?
"אחרי שנה ועשרה חודשים של כאבי תופת ורגל מעוותת הגעתי לאורתופד, היחיד שלא התעקש לגעת ברגל. הוא רק הסתכל עליה, ואחרי כמה דקות אמר שיש לי CRPS, תסמונת קשה ביותר של כאב כרוני. לאנשים עם כאב כרוני יש פגיעה עצבית, וכל מגע קל משתק אותם מכאב. שערה שנושרת על הרגל, יתוש מתעופף, מגע של מים במקלחת, אלה כאבי תופת. על פי סולם מקגיל לכאב, כאב של CRPS הוא הכאב הכי חזק שידע האדם. הכי עצוב זה שבגלל שהמערכת הרפואית בחרה לא להאמין לי איבדתי את האפשרות לטפל בפגיעה. בשנה הראשונה עוד יש מה לעשות. כיום אני חיה על קצבת נכות של משרד הביטחון, והיום שלי נע בין טיפול לטיפול בניסיון לשפר את המצב. אני ניידת למרחקים קצרים רק עם מקל ובמרחקים ארוכים, עם קלנועית".
8 צפייה בגלריה
קורל פלר. "בגלל שהמערכת הרפואית בחרה לא להאמין לי איבדתי את האפשרות לטפל בפגיעה"
(צילום: אלבום פרטי)
פלר לקחה על עצמה כמשימת חיים לדבר על נכויות שקופות וכאבים כרוניים. היא עושה את זה בהצלחה כטיקטוקרית עם 30 אלף עוקבים. בטיקטוק האחרון שבו שרה־דקלמה טקסט שכתבה על הגזלייטינג הרפואי שחוותה, צפו 214 אלף ועוד 122 אלף באינסטגרם. "פונים אליי גברים ונשים שחולים באותה תסמונת, ואני שומעת שלנשים מאמינים פחות. רופאים מתייחסים לנשים כדרמטיות. לגברים הם מאמינים יותר, כי אם גבר כבר מבטא את הכאב שלו, זה כנראה כאב עצום. אני רוצה להגיד לנשים שאם גם בכן פקפקו וגם לכן אמרו שאתן משוגעות, בבקשה, אל תפסיקו להקשיב לעצמכן".
פלר לא טועה בתחושת הבטן שלה. מחקר איכותני של חוקר בריאות הציבור אנקה סמולוביץ ועמיתיו מאוניברסיטת גטבורג בשוודיה, שניתח 77 מחקרים שעסקו בכאב, זיהה שבבסיס האופן שבו רופאים מתייחסים לתלונות של כאב כרוני של מטופלים עומדות נורמות מגדריות. מטופלים גברים ייתפסו כאמיצים וגבריים, ככאלה שמכחישים כאב ומצוקה וכמי שהולכים לרופא רק אם הם "חצי מתים". נשים, לעומת זאת, נתפסות כמגזימות בתיאור הכאב, כרגשניות וכהיסטריות. מטופלות דיווחו שהן צריכות "לעבוד קשה" כדי שרופאים יקחו את תלונות הכאב שלהן ברצינות.
קורל פלר, חולה בתסמונת הכאב הכרוני: "בגלל שהמערכת הרפואית בחרה לא להאמין לי איבדתי את האפשרות לטפל בפגיעה. כיום אני חיה על קצבת נכות של משרד הביטחון ומתניידת למרחקים ארוכים עם קלנועית"
אי־אפשר לדבר על כאב בלי להזכיר את המונח "מחלה שקופה" שמתייחס לקבוצה של כ־200 מחלות, וביניהן, אנדומטריוזיס, פיברומיאלגיה, CRPS, אהרלס דנלוס ועוד, שהגורמים להן לא ידועים או לא נראים בבדיקות רפואיות סטנדרטיות. האבחון נעשה לרוב על פי דיווח עצמי של המתלוננות, בתהליך מפרך של מעבר בין רופאים שונים ואינסוף בדיקות.
תשאלו, מה המשותף למחלות השקופות האלה? הו, 80% מהחולים בהן הן חולות. "זה לא מקרה שתלונות אופייניות לנשים נשארו מחוץ לשדה הראייה. מי שמחליט מה שקוף ומה לא הוא מי שעיצב את המשקפיים. רופאים גברים עיצבו את המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על העולם ובוחרים מה אנחנו רואים דרכם ומה לא", מסבירה ד"ר שחר. "המחלות השקופות האלה הן מחלות כאב שגורמות למצוקה ולמוגבלות גדולות. כשמטופלות עם אחת ממחלות הכאב האלה מגיעות אליי לחדר, אני נותנת להן את האשרור הזה שמה שהן חוות הוא אמיתי. זה קריטי עבורן לקבל את התחושה הזו. אני גם נותנת מקום לכל התסכול והכעס שלהן על מערכת הבריאות".
"במחלות האלה שמערבות כאב עמום, מפושט וכרוני, עדיין לא הומצאה טכנולוגיה שאינה פולשנית וסבוכה לאבחן את המחלה, והחינוך הרפואי הוא כזה שנותן יותר אמון במכשיר המאבחן, במרקר או בסמן הביולוגי מאשר בתלונה של המטופלת", אומרת שרון אורשלימי, דוקטורנטית למדיניות וניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן־גוריון. "אם אין לרופא דרך למצוא את מקור הכאב של המטופלת, הוא ישייך את התלונות שלה לתסמיני חרדה והיסטריה, שהן תכונות סטריאוטיפיות נשיות".
מה קורה עם אותן חולות?
"אישה שסובלת למשל מוולוודיניה, כאב כרוני בעריה, הייתה יכולה לעבור במשך עשור בין רופאים ולשמוע שהכל בראש שלה. זה כאב נוראי בנרתיק, וכשאת שומעת שאין לך שום דבר, את אונסת את עצמך לקיים יחסי מין. אנדומטריוזיס זו מחלה נוספת שסובלת מתת־אבחון וגזלייטינג רפואי. כשנשים מתלוננות על כאבי ביוץ, וסת או כאבי אגן חזקים, יכולים להתייחס אליהן בזלזול, 'קחי גלולות למניעת היריון או משככי כאבים ולכי לבית הספר או לעבודה'.
"בשנים האחרונות ממש, יש יותר מודעות בישראל למחלות כאב של נשים, כי קמו ארגוני מטופלות לכל התסמונות האלה והן מעלות את המודעות, מעבירות הכשרה לצוותים רפואיים ועושות סנגור עבור קהילת החולות. אני רוצה להגיד שהיום המצב טוב יותר, אבל זה בעיקר תלוי בדור של הרופא שאת נופלת עליו".
השמנה: אין לך כלום, את צריכה לרדת 20 קילו
דנית גוטפריד (39), אחות בית חולים, יצאה בוכה מחדר האורתופד. "אני עומדת הרבה שעות על הרגליים במשמרת, והתחלתי לסבול מכאבים בכפות הרגליים. הגעתי לאורתופד מומחה לכף רגל. הוא בדק אותי ואמר, 'המשקל שלך לא מותאם לעבודה שלך. המשקל האידיאלי לגובה שלך הוא 50 קילו. אם את רוצה שלא יכאב לך יותר, את צריכה להוריד 20 קילו'. הגובה שלי הוא 1.60 מטר ואני שוקלת 70 קילו. לפי ה־BMI, שהוא מדד קדוש אצל רופאים, אני סובלת מעודף משקל קל. לא מעבר".
מה ענית לו?
"הרגשתי שעולות לי דמעות בעיניים. אמרתי לו ששקלתי 50 קילו בכיתה ו'. אני אישה אחרי שתי לידות. אז הוא ענה את המשפט הלא ייאמן הבא: 'כשאני ואשתי התחתנו לפני 40 שנה, היא שקלה 39 קילו. היום היא שוקלת 41 קילו'. אני לא בן אדם ששותק. אני אחות ויש לי ידע, אבל זה נגע לי במקום שהוא גם ככה פגיע אצלי, של דימוי גוף ומשקל. שאלתי אותו אם הוא ישלח אותי לצילום. הוא אמר לי, 'יקירתי, הבדיקה שלך תקינה. הבעיה שלך היא ה־BMI'. הוא שאל אותי אם אני עושה ספורט. סיפרתי לו שאני רוכבת על אופניים בעיר. הוא הצביע על תמונה שתלויה אצלו על הקיר, של ספורטאי תחרותי שרוכב על אופני שטח, ואמר לי, 'ככה את צריכה לעשות'. יצאתי ממנו ובכיתי מעלבון ומהעובדה שאני סובלת מכאבים ושהרופא לא מנסה באמת לראות ממה זה נובע".
8 צפייה בגלריה
דנית גוטפריד. "יצאתי מהרופא ובכיתי מעלבון ומהעובדה שאני סובלת מכאבים"
(צילום: אלבום פרטי)
הלכת לראות עוד רופא?
"כן. הוא גם בדק את כפות הרגליים ומיד אמר שיש לי קשת גבוהה מאוד ושהאזורים בכף הרגל שדורכים עליהם מצומצמים מאוד־מאוד, ולכן יש עומס על כריות האצבעות והעקב. הוא גם שלח אותי לצילום. סיפרתי לו מה הקולגה שלו אמר לי, והוא היה בשוק. הוא אמר שאין לזה שום קשר למשקל שלי. זו בעיה מבנית".
דנית גוטפריד, אחות בית חולים: "שאלתי את הרופא אם הוא ישלח אותי לצילום. הוא אמר, 'יקירתי, הבדיקה שלך תקינה. הבעיה שלך היא ה־BMI. אני לא אדם ששותק ויש לי ידע. אבל הרופא נגע במקום פגיע אצלי"
גוטפריד העלתה פוסט לדף הפייסבוק שלה ובו סיפרה על החוויה אצל האורתופד המזלזל. "נשים רבות סיפרו שגם הן חוו את זה. אני מרגישה שנשים יותר מועדות לפורענות בהקשר הזה. זה ביסוס של יחסי כוח שקל יותר להפעיל על נשים, כי הן נתפסות כחלשות יותר. הרופא בעצם אומר לך שלו יש את הידע ואת הכוח ושאת מטופלת בעייתית שכואב לה באשמתה, כי היא לא יורדת במשקל".
פרופ' לנה שגיא דאין, גינקולוגית וגנטיקאית בבית החולים "כרמל", שמרצה לפני צוותים רפואיים על הרעה החולה שנקראת שמנופוביה במערכת הבריאות, הגיעה לנושא הזה לפני שלוש שנים. "קראתי פוסט ועוד פוסט של נשים שמתלוננות על התופעה. מישהי כתבה: 'מכירות אורתופד לא שמנופוב?', אחרת כתבה שיצאה מאולטרה סאונד עם הדו"ח 'בטן שמנה, ענקית. בדיקה בלתי אפשרית'. התחלתי לעקוב. הבנתי שלא מדברים על זה בכלל, לא בלימודי הרפואה, לא בהתמחות, ולא בינינו כרופאים בכירים. באוניברסיטת 'ייל' יש מרכז שעוסק בשמנופוביה במערכת הרפואית, ובישראל אין כלום".
8 צפייה בגלריה
פרופ' לנה שגיא דאין. "שמעתי אמירות מזעזעות כמו 'איך נתת לעצמך להגיע למצב הזה?'"
(צילום: יח' צילום רפואי, בי״ח כרמל)
אז החלטת לחקור את הנושא בארץ?
"ערכתי סקר ברשתות החברתיות יחד עם האקטיביסטית נעמה פסקה־דיוויס על חוויית השמנופוביה במערכת הבריאות. כתבנו בעקבותיו שני מאמרים מדעיים. 1,700 אנשים ענו על הסקר. 96% מתוכם היו נשים. שאלנו אותן אם הן חוו אי פעם הערות מעליבות, יחס לא מכבד, האם נמנעו מהגעה לבדיקה והאם פוספסו להם אבחנות. הוזכרו המון מחלות הורמונליות אנדוקריניות (קושינג, היפרכולסטרולמיה משפחתית, תת־פעילות בלוטת תריס) שפוספסו, אבל גם שברים, פריקות מפרקים, פריקות דיסק, אי־ספיקת לב וסרטן רחם. זה ממש גזלייטינג".
איך מטופלות מגיבות לשמנופוביה שמופנית אליהן מצד הרופאים?
"40% מהנשים סיפרו שהן לא מגיעות לבדיקות באופן תכוף. במקרים של השמנת יתר - BMI מעל 40 - יותר מ־70% דיווחו שהן לא מגיעות להיבדק".
פרופ' לנה שגיא דאין, גינקולוגית וגנטיקאית: "בהרצאות אני אומרת לרופאים שאחד הטיפים החשובים שעלו בסקר שערכנו הוא לשאול את המטופלת: 'זה בסדר שנדבר על עודף המשקל שלך?'"
מה רופאים אומרים להן?
"שמעתי אמירות מזעזעות כמו 'איך נתת לעצמך להגיע למצב הזה?', 'את לא מסתכלת במראה?', 'לא תרצי להתחתן יום אחד?', 'תעברי ניתוח לקיצור קיבה, כי לא יכול להיות שבעלך נמשך אלייך'. הסתובבתי ימים בתחושת מועקה אחרי שקראתי את זה. כל האמירות האלה הן ממש לא בתחום הטרמינולוגיה הרפואית".
רופאים בוודאי אומרים לך שמחובתם לדבר עם המטופלות על המשקל.
"מומחה אלוטרסאונד אמר לי שהוא שונא מטופלות שמנות. אני שואלת אותם עד כמה הם מכירים את המטופלת הספציפית, כמה דיאטות היא עשתה, אילו טראומות היא עברה. החובה הראשונה שלנו זה לא להזיק. יש דרך לגשת לזה בצורה רגישה ומכבדת. אחד הטיפים החשובים שעלו בסקר זה לשאול אותה קודם: 'זה בסדר שנדבר על עודף המשקל שלך?'".
גינקולוגיה: מתעקשת על גרידה? תסבלי בשקט!
שרה טנקמן (37) נתקלה באטימות של המערכת הרפואית וביטול תלונותיה, דבר שהוביל לדבריה, ללידה שקטה של תאומים. "הייתי בשבוע ה־20 של היריון יקר אחרי טיפולי פוריות. התחילו לי כאבים והתכווצויות והגעתי למוקד רפואי. הם הודיעו לי שעליי להמתין בסבלנות. הכאבים התגברו, כבר לא יכולתי לשבת. הם אמרו שאשתה מים וארגע. לבסוף, כשהרופא בדק אותי, הוא טען שהכל בסדר. התעקשתי ללכת למיון. לא הסכימו להתקשר לאמבולנס ונסעתי במונית. כשהגעתי לבית החולים התברר שאני כבר בפתיחה מלאה. זה היה כרטיס בכיוון אחד. האירוע הזה היה כל כך מטלטל, שאחרי חצי שנה התפטרתי מהעבודה והקמתי את העמותה 'קרן בריאה' שמשמשת היום כלובי עבור נשים במערכת הבריאות, לוודא ששומעים אותנו".
גם נטע בראנץ (35) מדווחת על התעלמות בוטה מתלונותיה. היא הייתה בהיריון מתקדם כשנאלצה לעבור הפלה בגלל מום בעובר. כחלק מההכנה לגרידה עברה הכנסה של למינריות - אצות בגודל של גפרור - שמטרתן להרחיב את צוואר הרחם. וכאילו לא מספיק ההליך המכאיב ושובר הלב הזה, היא גם נאלצה להתמודד עם רופא חסר רגישות שסירב להאמין שכואב לה. "הייתי בת 22 כשגיליתי שהעוברית שלי סובלת ממום אקוטי במוח (אננצפלוס). גילינו את זה בשבוע ה־20 להיריון, על הגבול שבין גרידה ללידה שקטה. העדפתי להגיע לבית חולים במרכז שמאפשר לעבור גרידה גם בשבוע מתקדם. לא רציתי לעבור את הפרוצדורה הנוראית של לידה שקטה שאין בסופה תינוקת חיה להחזיק בידיים.
"כבר בבדיקה של הרופא, לפני הכנסת הלמינריות, הוא החדיר לי ספקולום בלי טיפת רגישות. ראיתי כוכבים. הוא אמר לי שצוואר הרחם שלי צר כמו אצל כל אישה שטרם עברה לידה, ובגלל שהעובר כבר גדול, צריך להרחיב אותו בעזרת למינריות ואז דחף אותן באלימות. הרגשתי כאילו עוברים עם להב של סכין גילוח וחורטים לי לאורך צוואר הרחם. נאנקתי מכאבים. לא הצלחתי לנשום. הרופא התעצבן ואמר לי לא לזוז. נשמתי עמוק, עצמתי את העיניים ואמרתי תהילים. הוא המשיך את ההליך בברוטליות והרגשתי שאני מתעלפת.
נטע בראנץ: "הרגשתי כאילו עוברים עם להב של סכין גילוח וחורטים לי לאורך צוואר הרחם. נאנקתי מכאבים. לא הצלחתי לנשום. הגינקולוג התעצבן ואמר לי לא לזוז. בסוף הוא קם ועזב"
"בעלי ראה שאוזל לי הדם מהפנים ואמר לו שאולי נעשה הפסקה. הוא ביטל את דבריו ואמר לו, 'יאללה, אתם רוצים לידה שקטה, אני מבין. היא לא מוכנה להירגע ולתת לי להכניס את הלמינריות האלה'. הוא צעק עליי שהוא עושה את זה לבתולות בנות 12 והן לא מתבכיינות כמוני, והמשיך להזהיר שאם אמשיך, אגיע ללידה מוקדמת. בעלי שוב ביקש שנפסיק. הרופא התעצבן והלך. אני זוכרת שחזרנו לחדר, בעלי ואני התחבקנו רועדים ממה שעברנו. רק כעבור שנים העזתי לגגל את המושג 'למינריות' וחשכו עיניי. הבנתי שאני לא היחידה שמרגישה ככה, שזה עינוי. אני מכירה את עצמי, יש לי סף כאב גבוה. אז לא מספיק שזו פרוצדורה מזעזעת, הייתי צריכה עוד לסבול את ההתנהגות הכל כך רעה של הרופא ההוא שעשה דה־לגיטימציה לסבל שלי".
במאיו קליניק, למשל, רשת בתי החולים הנחשבת בארצות־הברית, למינריה נעשית רק תחת הרדמה. המטופלת והרופא בוחרים אם זו תהיה הרדמה מלאה, חלקית או בסדציה (בדומה לקולונוסקופיה), בהתאם לסיבת הטיפול ולרקע הרפואי.
אורשלימי: "התפיסה של גינקולוגים היא שפרוצדורות גינקולוגיות זה קצת לא נוח אבל לא כואב. אבל צריך להגיד שכל פרוצדורה שעוברת את צוואר הרחם, כמו היסטרוסקופיה, צילום רחם, התקנת התקן תוך־רחמי ואחרות היא כואבת. יש הקטנה של תחושת הכאב מצד הרופאים. כיועצת בעברי ב"דלת פתוחה" הייתי בעשרות הליכי למינריה וזה כואב ברמת של צרחות. אף פעם לא הבנתי למה זה לא נעשה בהרדמה".
שרון אורשלימי, דוקטורנטית למדיניות וניהול מערכות בריאות: "כיועצת בעברי ב"דלת פתוחה" הייתי בעשרות הליכי למינריה וזה כואב ברמת של צרחות. אף פעם לא הבנתי למה זה לא נעשה בהרדמה"
לפני שנתיים נערך דיון בוועדה למעמד האישה בכנסת על פעולות גינקולוגיות בעקבות סיפורים שעלו ברשתות החברתיות. הח"כית לשעבר, תמר זנדברג, שאלה אז את יו"ר האיגוד הגינקולוגי מדוע מאלחשים בטיפול שיניים ובקולונוסקופיה, אך לא בלמינריה. פרופ' רוני מימון, שעדיין נושא בתפקידו כיו"ר האיגוד, התחייב בו במקום כי ייכתב עוד באותו היום 'נוהל מחייב להצעת הרדמה או טשטוש בהליכי החדרת למינריות'.
אורשלימי: "הנוהל אולי נכתב אך בהחלט אינו מחייב. זה תלוי בית חולים. לא בכל מקום יציעו לך או יהיו ערוכים להליך למינריה בהרדמה. ישנה בעיה של תיאום ציפיות. לא מסבירים תמיד לנשים מה הן עומדות לעבור ועד כמה ההליך כואב".
פרופ' טליה מירון־שץ, יועצת וחוקרת קבלת החלטות רפואיות, הקריה האקדמית אונו, ערכה מחקר יחד עם ד"ר אבי צפריר מ"שערי צדק", על הפער בתפיסת הכאב של גינקולוגים וגינקולוגיות ובין המטופלות. "לקחנו 20 גינקולוגים ו־92 מטופלות שלהן ובדקנו את רמת הכאב שנגרם בהליכים כמו צילום רחם, מי שפיר וסוג של היפוך עובר, שנעשו על ידי אותם הגינקולוגים. ראינו פער גבוה מאוד ברמת הכאב המדווחת מצד המטופלות לעומת הערכות הכאב של הגינקולוג שלהן. הפער התעצם עוד יותר כשהיה מדובר ברופאים ותיקים ובעלי ניסיון רב יותר שמרגישים בטוחים ביכולות שלהם, רובם גברים. כלומר, רופאים גברים ביטלו את הכאב של המטופלות באופן ניכר יותר מרופאות נשים. אין לנו דרך לדעת אם זה בגלל המין שלהם או הניסיון. כך או כך, רופאים צריכים להיות מודעים להטיה בהערכת הכאב של המטופלות.
פרופ' טליה מירון־שץ, יועצת וחוקרת קבלת החלטות רפואיות: "במחקר שערכנו, רופאים גברים ביטלו את הכאב של המטופלות באופן משמעותי יותר מרופאות נשים. הפער התעצם עוד יותר כשהיה מדובר ברופאים ותיקים שמרגישים בטוחים ביכולות שלהם"
"בכלכלה התנהגותית יש מושג שנקרא 'החלפת תכונות' - אני שופטת את הרופא שלי לפי מידת הנעימות והקשב שלו, כי אין לי דרך לאמוד את המקצועיות שלו. במסגרת מחקר שעשיתי, ניתחתי 100 מכתבי תודה שחולים כתבו למרכזים רפואיים. לא הייתה שם מילה על הטיפול הרפואי פרופר, אלא על הקשבה ויחס. "מחקרים גילו שכשהקשר הטיפולי לא טוב, אנשים לא משתפים פעולה עם הטיפול. במחלות שדורשות ניהול ולקיחת תרופות באופן רצוף, זה קריטי. רופאים צריכים ללמוד שחשוב להשקיע ביצירת קשר עם החולה, לא כי זה בונוס, אלא כי זה נוגע במהות הטיפול. גם למטופלים חשוב לדעת את זה, כדי למצוא את הרופא שמתייחס אלינו כראוי, אחרת אנחנו פוגעים לעצמנו בבריאות".
8 צפייה בגלריה
פרופ' טליה מירון־שץ. "כשהקשר הטיפולי לא טוב, אנשים לא משתפים פעולה עם הטיפול"
(צילום: אייל טואג)
גזלייטינג עולמי: הממסד הרפואי סירב להכיר בהשפעת חיסוני הקורונה על הווסת
בעקבות חיסוני הקורונה, נשים רבות ברחבי העולם דיווחו על שיבושים במחזור. לחלקן הוא הקדים, ולאחרות איחר ואף הפסיק לתקופה. גם אופי הדימום השתנה, וכלל הכתמות בין וסתות. זמן רב הקהילה המדעית־רפואית התעקשה לא להתייחס לטענות אלה ברצינות ואף לבטל אותן. נטען כנגד, ששינויים בווסת זה דבר שכיח. לצד החשיבות של החיסון, נסכים שכשמגיעות עדויות רבות, חלה חובה על המדע לבדוק אותן. ד"ר ליאור שחר: "בכל תופעה שמתרחשת בנשים או בעיקר בנשים, יש לרפואה נטייה להתייחס אליה כלא קיימת, או לא מוכחת או כמשהו פסיכולוגי. כרופאת משפחה ששמעה את התלונות ממטופלות רבות, היה לי ברור שיש פה משהו. נכנסתי לדווח בשאלונים של משרד הבריאות על תופעות הלוואי, אבל לא הייתה רובריקה של שינויי מחזור שניתן לסמן בה וי. גם לא הייתה רובריקה פתוחה כדי לתאר את תופעת הלוואי הזו.
"לקח הרבה זמן עד שהממסד הרפואי השתכנע שיש פה משהו שצריך לחקור. מחקרים ראשונים שכבר הספיקו לצאת הראו שאכן התלונות מוצדקות, ושהחיסון גרם לשינויים, זמניים בלבד, במחזור החודשי".
