"ש לי דייט הערב", הוא כתב לי - לא יואב, אלא דווקא דרור. דרור ואני יצאנו כבר שלושה חודשים. הייתה בינינו כימיה מעולה, תשוקה חייתית ואפילו התחילה להירקם בינינו חברות. הקשר שלנו קיבל שגרה משלו. פתחנו כל בוקר בהתכתבות של "בוקר טוב" וסיימנו כל ערב בהתכתבות של "לילה טוב". שיתפנו מה מצבנו במשך היום. אמנם בשלושת החודשים האלה לא הצלחנו להיפגש כל שבוע, כי תמיד קרה משהו כמו מחלה שלי או טיפול שיניים שלו - אבל הרצון להיפגש היה חזק. התשוקה גאתה, הרגשנו שיש לנו עוד המון מה למצות בינינו. כיאה לאנשים במערכות יחסים פתוחות, לשנינו היה ברור שהמחויבות האמיתית שלנו היא לבני הזוג שאנחנו נשואים להם. אף פעם לא קינאתי באשתו של דרור. להפך. היה לי ברור שהיא במקום הראשון, ובכל פעם שדרור היה צריך להתפנות לטפל בוויכוח ביניהם או לתת לאשתו תשומת לב, ידעתי לשים את עצמי בצד. אז למה כל כך חרך את הלב לקרוא את המשפט שדרור כתב לי בבוקר יום ראשון? דייט עם מישהי אחרת שהיא לא אשתו, אבל היא גם לא אני. בשביל שיום ראשון הזה יהפוך להיות באמת בלאדי סאנדיי, גם יואב קבע לו דייט עם שמרית. אני אשאר היום לבד על המרבד.
"עצוב ששלוות הנפש שלי תלויה בשני גברים שנותנים תשומת לב לאישה אחרת"
"אני לא מספיקה לו?", שאלתי את נועה בשיחת הבוקר הקבועה שלנו. והיא ענתה: "אני לא מבינה? זה לא חלק מהקטע אצלכם במדינת הפולי? פרי מרקט?". "כן, את צודקת, אבל אני עדיין לא יכולה להבין למה כשיואב נפגש עם שמרית זה סבבה לי, וכשדרור נפגש עם מישהי זה גורם לי לחטוף גרדת". המוח שלי רצה לעבוד במסגרת "חוקי הפולי", שלפיהם אני משחררת ויודעת שאף אחד הוא לא רכוש פרטי שלי. אבל הבטן שלי ידעה שהדברים מורכבים יותר. הקנאה הורידה לי את הביטחון העצמי לקומה מינוס ארבע בחניון התת־קרקעי של האגו שלי. המוח התחיל לעבוד שעות נוספות. דמיינתי את המבט החושק של דרור באישה אחרת, את הידיים שלו אוחזות בישבן עסיסי, איך הוא שוכב איתה בין סדינים סתורים והיא לוחשת לו מילות פיתוי שמובילות אותם להתחיל הכול מחדש. אני הייתי שם, אני יודעת בדיוק איך זה. המוח שלי יודע לעבוד שעות נוספות והייתי שמחה אם הייתה לי יכולת הדחקה קצת יותר גבוהה ברגעים האלה. לא עזר לי לקרוא שוב ושוב את המילים שכתב לי בבוקר: "הדייט הזה לא קשור למה שקורה ביני ובינך. את מיוחדת בשבילי ואני רוצה אותך". ידעתי לענות לדרור את התשובה הנכונה לפי "חוקי הפולי": "תיהנה מלא היום בערב, שמחה בשבילך". ידעתי שאני משקרת. לא רציתי שדרור ייהנה. רציתי שהדייט החדש שלו יגרום לו להבין שאני טובה יותר, שהוא בזבז את הזמן ושחבל שלא קבע להיפגש איתי במקום. ידעתי שאני מיוחדת, ידעתי שאין אחת כמוני בעולם אבל לא הצלחתי להיאחז בכך.
בתשע בערב ישבתי לבד על המרבד. מרבד הפוליאמוריה הארוג בקנאה, תשוקה, חופש הזדמנויות ושחרור. המרבד היה צפוף לי. הרגשתי בדידות. הרגשתי כמו גרב בודד, והיה לי עצוב שאני לא מצליחה להרגיש שלמה עם עצמי וששלוות הנפש שלי תלויה בשני גברים שנותנים תשומת לב לאישה אחרת. לקחתי את הנייד שלי ופתחתי את הטינדר. האפליקציה הפכה לכדור אקמול ללב. ידעתי שההשפעה של האקמול היא רק לכמה שעות ולא באמת תרפא אותי, אבל לא הצלחתי לעצור. והנה מהר כל כך נהיה לי מאץ' עם בן 35 מגדרה. התחלנו להתכתב ולמזלי הרב היקום שלח לי את התזכורת הכי טובה שיכולה להיות לכך שאני לא לבד על שום מרבד בבלאדי סאנדיי. הגדולה דפקה בדלת. נעלתי את הנייד במהירות. "אימוש, בא לך אולי לראות איתי פרק בסדרה?", היא שאלה. חייכתי אליה. דמעות עלו לי בעיניים, אבל היא לא שמה לב. "בטח, אהבה שלי", אמרתי לה. היא נכנסה למיטה שלי עם הלפטופ. התכרבלנו. צפינו יחד בפרק של "חברים". הראש שלי חשב לסירוגין על דרור ועל יואב, אבל המרבד כולו התמוסס לתוך הסדין. לא הייתי לבד, הייתי הכי ביחד שיש.
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
